אתמול, בין מעבר למטבח לבין חזרה לכורסה הנוחה ראיתי את שלוש הגרציות: שתים בלונדיניות ואחת שחורת שיער. שלושתן מטופחות, מבוטקסות או מתוחות פנים, לבושות בגלימות פאר [לא הטעם שלי בבגדים], ושלושתן מרימות לאיזה מעצב בגדים ישראלי מגוחך עם שפם הכי מטופש, וחיוך הכי צבוע בעולם.
מודה, נשאבתי לתוך ההבלות הזו, מפני שלשתיים מהן היה הרבה מה להגיד. האחת היא מירי רגב, היא שחורת השיער, לבושה רע עם חזיה שמשאירה את החזה שלה באמצע הבטן. שום קשר לתצוגת האופנה, היא מדבררת את שטויות הבעל של זו שלידה, ונראה שאפילו היא לא מאמינה כבר לעצמה.
השניה, זו שרה נתניהו. חזיה טובה, מחזיקה מצוין את החזה. בניגוד למירי, היא לא מדברת הרבה, למרות שיש לה הרבה מה לומר. והבית בבלפור, מה כבר היה צריך לשפץ בו שעולה 50 מליון ש"ח? חוסר מודעות למטוס שהיא דרשה שישרת אותה, אבל לא שופטים גברת בצערה.
השלישית לא דיברה, מה כבר לה יש להגיד אחרי הפיאסקו של הנעליים של "הגבר שלה". תנו לה להלביש את שרה וזהו.
התבוננתי במחזה המזוויע, של שלוש הגרציות שהואילו בטובן לרדת אל העם. שלושתן זקנות, לא רלוונטיות לכלום, אין להן מה להציע למעט אולי כסף וכוח.. אפילו זה כבר לא ברור לגמרי. האם מעצב האופנה בעל החיוך הנלעג הרוויח? ממש לא. אולי כמה ביביסטיות יסכימו לשלם סכומי עתק על "יצירותיו", אבל זהו.
אבל רק לחשוב איפה שתיים היו רק לפני שנה ואיפה הן עכשיו, מככבות בפינת "ביזאר" בטלוויזיה, מוצגות כמשתתפות בקרקס של עיוותים שונים. אולי באמת זה גורלן של נשות מנהיגים?
כשאני מסתכל בעולם, הפאתטיות נשארות פאטתיות, אפילו כותבים עליהן מחזות זמר. אחרות לא התאמצו לזכות באור זרקורים לפני אז לא דוחפות עצמן לשם כמו מסוממים אל מנת הסם.
כך נראית התהילה בעליבותה.
