528 - אווירא דחגא

 זה לא קורה השנה.

בכל שנה, אפילו בשנה הנוראה, אשתקד, משהו התרחש לקראת ראש השנה. האוויר השתנה\ האנשים השתנו.

מעין זרימה אחרת של ריחות, צלילים, אור עמום או בעל מבנה אחר.

הגוף נע בחלל עם תחושה מוזרה של שינוי.

ככל שאני חי יותר שנים, המבט מעמיק, האוזן שומעת, מקשיבה ומאזינה אחרת, האף בורר לו ריחותיו בקפדנות רבה; אווירא דראש השנה שנה אחרי שנה חד הוא לי. עד הזמן הזה, הקרוב.

מה קרה?

הכאב בחזה מתעצם

החרדה גואה ולא נרגעת

סיוטים קשים בהם נכדיי ...

לברוח? לא לברוח?

האם יגיע אותו אור מיוחד של סוף אלול וראשית תשרי?

האם ריחות היום יעלו באפי [ואין הכוונה לריחות תבשילים ח"ו]?

האם צליליה של מהות מיסטית-ייחודית המפרידה בין עבר מת לעתיד נולד יופיעו?

https://www.pinterest.com/pin/535858055641192614/

155 - רציתי לכתוב סיפור, אבל הכעס..

 מאז יום ראשון אני כעוס מאוד וחרד. היום במיוחד. אני מתכנן לקחת את הנכד שלי מהגן לגינת המשחקים להתנדנד שעה לפחות [הוא אוהב אוהב להתנדנד בלי סוף], ואני מפחד. פעם ראשונה בחיי שאני מפחד מ-מחבלים.

נוח לי מאוד, בהיותי חלק מהחוזה החברתי שמעניק לי את השיוך ישראלי, להתבצר בתוך עמדה קורבנית לגמרי. זה מכעיס אותי מאוד. אני לא קורבן, מעולם לא הייתי קורבן ולא רוצה להתחיל עכשיו.

חדרה - באר שבע - בני ברק

ישבנו עם חברים לארוחת ערב בביתם, אחרי שלא נפגשנו תקופה. בין לבין המארח מציץ בנייד ומתחיל לקלל בקולו המרעים: מפגרים, טיפשים, למה? למה?

בן כספית, אחד מה"טורנים" ומ"מעצבי דעת הקהל" שאני קורא את דעותיו שאל: מדוע כל פעם שיש נפנוף כנף יונה, מייד יגיעו קיצונים למרוט נוצותיה, לרסק אותה ולקבור אותה רחוק.

קיצונים זה גם בן גביר שחייב ממש, אבל ממש חייב לעלות אל הר הבית ברב תהלוכה. הענין הוא, שרבים במקרה הזה, אחרי שלושה פיגועי רציחה, גם מתונים בנו, יחסית, מסכימים אתו, ש"צריך להראות להם".

ורק לחשוב שהתחלתי את השבוע באיזו תקווה שהטירוף באוקראינה אולי בדרך לסיום, שיש התקדמות כלשהי למען הבדווים, בשמחה לאידו של המפלצת ששלטה פה 12 שנים, שלפיד זוכה בפירות הסכמי אברהם ולא הוא.