אני יודע שאני כפוף פעמים רבות להבזקי זעם, כעס. ברב הפעמים אני בולע את האנרגיה המרושעת הזו, שמתבטאת בהרמת קול או בהפיכתו למתנשא ודידקטי להחריד, שדרוג משלב הלשון, אפנון הקול בקור של הקטב הצפוני ובכמויות בלתי נסבלות של סרקזם או אירוניה.
אני משלם מחירים יקרים, אם אני מרשה לעצמי. כי מייד לאחר שמשתחררת לה אנרגיה זו לאוויר העולם, באותו רגע ממש אני חוטף התקף חרדה קשה, דכאון [לפעמים בן כמה ימים] והרבה פעמים הנמכתי עצמי לגובה שטיח ונתתי לאנשים לא ראויים לדרוך עלי על מנת לאזן את עצמי, לשחרר את הפחד. יש גמול לכל תעלול.
וכך, היום בחנות.
שאלתי שאלה, קיבלתי תשובה. שאלתי אותה מחדש על מנת להיות בטוח שהובנתי. נעניתי בקוצר רוח שנשמע: תפסיק לבלבל את המוח. זה היה טריגר, אז שאלתי: מדוע הכעס? ואז: אני כעסתי? הסכנתי עם התגובה, אמ-מה כשהסתובבתי ללכת, הוספה הערה על הקונים האלה עם ההערות והשאלות.. אהה, זה היה הפעלת ההדק במלוא כוחו - כאן כבר לא שתקתי [טיפש שכמוני]: תפקידך לתת שירות ולא לחנך, לא לכעוס. התשובה היתה ממש שוק הכרמל, כמו "למה מי אתה?!" אם כך הכרזתי בקול רם, גם את מה שרציתי לקנות לא אקנה כאן! הנחתי את המוצרים שבחרתי על אחד המדפים והלכתי.
לכאורה - למה התקף חרדה" למה דכאון? למה הבטן כואבת לי כלכך?!
הטיפול הרגיל הוא להגזים את התסריט או לשאול: מה כבר יקרה לך בסוף?
אבל זה לא עוזר. יש בי תחושת חטא איומה. הידיעה שרבתי עם אדם שמרוויח פחות ממני, שעובד כמו חמור, שאין בי שמץ של הכלה והזדהות ... כאב חד קורע לי את הלב. [לא קורע את הלב מטאפורית, ממש ממש מכאיב לי בלב, ואין זה התקף לב כי אם תגבות חרדה טיפוסית אצלי.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה