וגם טוויטר מדי יום.
אפשר גם לטעון, לגביי, שטוויטר הוא אחד מספקי המידע הפוליטיים והמדעיים המרכזיים שלי.
בארץ, לפחות, הטוויטר הוא מקום מפגש של עיתונאים, פוליטיקאים וכל מי שחושב שיש לו משהו חשוב להגיד. הרבה חדשות מגיעות לשם עוד לפני שעלו בחדשות המשודרות במדיה השונות.
לפעמים הרדיו בתוכניות אקטואליה מועדפות [ בעיקר בגל"צ ].
אינני צופה בחדשות הטלוויזיה של אף ערוץ.
היום או מחר יום העברית.
כל אוהביה, מאהביה, מעריציה חוגגים באורגיה לשונית מטורפת, ככל ששפה יכולה לארגן אורגיה בכלל.
אני רוצה להתלונן על הוריי, ורבים מבני דורם. על חטאם ועל חטא האידיאולוג הראשי של ממלכתיות, קוממיות ובוז ולעג לכל מה שלא "ישראלי-עברי-עלייה שניה-יהדות רוסיה, אוקראינה, פולניה" דוד בן גוריון.
אני קיצוני מאוד בדעתי הזו. דבריי יהיו קשים ובוודאי אפשר לחלוק עליהם, ולו בשם הניסיון האישי וההסטוריה הפרטית של בני דורי שלא עברו את ההכחדה של שפת הוריהם במסגרת "כור ההיתוך".
חברי הטוב הגיע לכאן מנהרות בבל, בגיל צעיר מאוד. הוריו דברו ערבית בבית, וכך משרצה לחזור לשורשי זהותו התרבותית, לא התקשה למצוא את שורשיו, ללמוד מחדש ערבית-יהודית-עיראקית ולהתחבר לשיאי היצירה היהודית מבלי להזדקק לתרגום.
הוריי הגיעו לכאן, כששניהם דוברים את שפת הוריהם: יידיש ולאדינו [ספניול]. במכוון וללא שום מחשבה משכלת לעתיד הוריי דחקו את שפות הוריהם הצידה לטובת העברית. נכון, אמי דברה עברית מופתית, גם כשהיתה בשארית חייה, המומת סמים ומפליגה לעולמות אליהם שלחהּ מוחהּ שרוף ההקרנות בעברית מפליאה בשלמותה, חיונותה ועושרה הרב. אבל יידיש - יוק! זה כדי לדבר עם אמא שלה, כדי שהבעל והילדים לא יבינו. וסבתא? חברת הבונד, מי שאיציק מאנגער, שאף הקדיש שיר לאמי, היה בן בית בביתה - האם היא התאמצה? יוק!
אבי אף הוא כאמי בחר בעברית. ככה ציווה המנהיג הציוני הגדול מכולם, דוד בן גוריון. לא תדבר את בניך ובנותיך בשפות גלות לעד.[ושלא תוכל לדבר אתם מאחורי הגב שלי, כן?!] וכך שמר את השפה הנהדרת לאלה שמרדו, כמו: ההורים של חני נחמיאס, קרובי אבי שדיברו בשפת הוריהם עם ילדיהם.
אז נכון - העברית שלי בהחלט מורכבת, עשירה. אחי הגדול שוחה בספרות העברית גם מהמאה ה- 19 כדג במים, אבל מדבר צרפתית שוטפת. אחי הקטן כותב בשגיאות כתיב, אבל דובר אנגלית-אמריקאית שוטפת. לי אין כשרון לשפות, לצערי.
וכך, כפי שכתב חברי הטוב אשר שחם:
מאז השיח בעולם השתנה מהקצה אל הקצה לטוב ולמוטב.
במקומות רבים, בשל חרדת הגברים מאותה עצמאות שלקחו לעצמן, לשלוט על גופן [לא יאומן - נשים שולטות על גופן? מי נתן להן זכות זו?! הרי כל האלים בעולם רואים נשים כ-תת אנוש] החלו להדיר נשים ממקומות עבודה, לפתח מנגנוני תקשורת ומגע שמנטרלים אפשרויות אפילו למגע חברי א-מיני, ובכך נשים "אכלו" אותה. בוודאי, גם אצלנו. במיוחד במקומות בהם נשים מוחלשות, חלשות ושקופות. [פמיניסטיות בכל העולם מתחלקות לשתי קבוצות גדולות - אלה שמגיעות מהמעמד הבינוני ולמעלה מזה. נשים חזקות בדר"כ, שמאבקים כאלה לא יפגעו בהן כלכלית, נהפוך הוא. פמיניסטיות "אחרות", אצלנו מזרחיות, ערביות, מהגרות ובנות מהגרות, שהמאבק מסוכן לחייהן ממש, ושאחיותיהן הפריבילגיות לא ממש עוזרות, אם בכלל עוזרות, נפגעות.] אציין בזהירות רבה ובהסתייגות גבוהה, שרצח הנשים בשנים האחרונות, אצלנו בארץ לפחות, היא תוצאה מובהקת של MeToo#.
הצד השני החיובי במיוחד הוא, שגברים רבים נשלפו ממקומות המחבוא שלהם, עומתו מול המציאות ומשלמים במאסרים ארוכים על חטאיהם, ואחרים מהססים מאוד בטרם יתחילו או יממשו חזיונות שווא.
לשיח ה- METOO# מצטרף שיח משנה: "למה היא נזכרת רק עכשיו", כי בארץ לפחות ראינו קשר אמיץ בין התקדמות של אדם בקריירה ציבורית לבין תלונות קשות עליו על הטרדות מיניות, אונס וכו' המקרה האחרון היה של קולט אביטל, שלטענת נשים רבות, ודוק נשים!, החליטה לפגוע בשמעון פרס לשם שיווק ספר שכתבה.
כאיש חינוך, ששנים דיבר עם תלמידותיו, ולא מתוך התנשאות, על זכותן לומר לא, גם לחבר וגם לבעל וגם להורים; השינוי הזה, ההכרה בכך שאשה יכולה להתלונן על גבר שפגע בה, ולא להסתיר את הכאב, הבושה מבורך ורצוי. האפשרות לתת דרור וחופש לכאב שטמון בֹּךְ, גם 20 שנים או יותר אחרי, כשהאיש הזה, שפגע בך פתאום זוכה להכרה חברתית כמו "כוכב על" לגיטימית ומותרת לגמרי! נכון, האיש הזה פגע בי, חדר לגופי, השפיל אותי, מחק את האישיות שלי.. לא מגיע לו פרס על כלום.
כפי שאנו שמים לב, השיח מתרחב ועובר גם למחוזות, שלכאורה ועל פני השטח נראים פטורים מסיטואציות כאלה: יחסי גברים עם גברים. האמת, די מפתיע אותי שיש אנשים שחשבו שאצל "הומואים" אין דבר כזה. אבל גברים הם גברים. הכוחניות, האלימות, דחפי "זכר אלפא" לא נעלמים כשגבר מעדיף את בני מינו.
ואחרון - אז מה קורה ליחסי גברים-נשים?
האם הטבעיות, הריגוש, המשחק המתוק של החיזור נעלם? לדעתי לא רק שלא נעלם אלא הפך למרגש יותר. לפחות עבורי, שראה ורואה באשה סובייקט שווה ערך לגמרי, ההנאה והריגוש מחיזור אחרי אשה חכמה, מבריקה, עצמאית, שולטת על חייה חיזור מדרגה שניה. אם ישנה רק מטרת המגעים המיניים, מבחינתי לפחות,הסכמה הדדית מלאה, כשהרגישות ההדדית גבוהה, אף הם מלאי חושניות ומספקים יותר מיחסי מין בכפייה, בחצי כפייה או מרחמים.
מ' הוא נער בלונדיני, בן 15 וקצת. יפה מראה, כמו הארי פוטר, הוא מספר על עצמו, אינטיליגנטי ונמצא בתוכנית מצטיינים של אוניברסיטת תל אביב, שם הוא לומד פילוסופיה. ומה אתה לומד בפילוסופיה, אז מתברר שהשנה הוא כנראה לומד רטוריקה,או לשיטתו - איך להתווכח, על כל דבר שאפשר.
הוא לא ממש מיומן עדיין, הוא לא קורא הרבה על מנת להרחיב השכלתו ויכולת הויכוח שלו, ובעיקר היותו צעיר מונעת ממנו, עדיין, להאמין בשקרים של עצמו. [מזל.. יש לנו דוגמה נוראה של רטוריקן שמאמין בשקריו, קוראים לו בנימין נתניהו], ולכן אינו מצליח בוכוחיו עם מי שמיומן ממנו בכך, כלומר המורה.
והנה באמצעו של שיעור קם מ' ממקומו, ניגש אל ש' נערה בכיתה, ונושך אותה בזרועהּ. אני בהלם, לא באלם לשמחתי "מה אתה עושה?" הוא בשכנוע עצמי מלא, של "מה הוא כבר עשה?!" מסתובב אליי ועונה - נושך אותה. לא צחקתי, כי אם אמרתי/שאלתי את נערה: "מה קורה? זה מצחיק אותך כשמכאיבים לך?" היא לא ממש מבינה. הזרוע כואבת לה, ויש גם סימנים על הזרוע, על אף שלבשה אימונית עת ננשכה.
המורה מחליט: אמנם השיר "סלימה, מדוע את דומעת?" של אמירה הס חשוב מאוד, ביצירת מבט היסטורי אחר ושונה מהנרטיב ההיסטורי ש"מרחו" אותנו בו מאז 1948 בערך, ועדיין תכנית הלימודים הישראלית עסוקה בעיצוב נרטיב-על מעוות לגמרי של ההיסטוריה של מדינת ישראל, עסוקה בהתעלמות מרישום ומשמירה ומהבנה מטא-היסטורית של היסטורית המהגרים היהודיים אליה, מכל מקום ממזרח וממערב, אך אירוע אלימות מופגן ובוטה כזה, לו אעבור עליו לסדר היום נמצאתי משתף פעולה עם אלימות קשה. לא במשמרת שלי, אף פעם.
הסברתי לכיתה את מהות האירוע לדעתי! טענתי בפניהם, שהעובדה שהם מקבלים אירוע כזה בחיוך ומכילים אותו מצביעה על כך שהם ככל הנראה רגילים לאלימות בכיתה אולי סמויה ולא גלויה כל כך. הכלת אלימות מכל סוג מעוררת דאגה, כי אני מניח, שכל אחת ואחד מגיעים מתוך רצון לא להפגע, לא להיפצע. גם הוריהם שולחים אותם מתוך הנחה, שיחזרו שלמים ושמחים. כל אחד וכל אחת זכאית לתחושת בטחון מלאה.* "אני כועס" אמרתי. אבל כשאני כועס אינני מרים ידיים או משתמש באלימות, ואם כן מצומצמת ביותר [צועק] ונשלטת. כעס, הסברתי, הוא רגש חשוב ומשמעותי בחיינו. הוא מאפשר לנו להתמודד עם פחדים, להסתדר עם תסכולים אישיים, להיאבק על הזכויות שלנו וגם להשיג חירות אישית. כעס בצורתו השלילית, ורבים מאתנו לא יודעים בכלל איך מתנהגים כשכועסים, כי ההורים שלנו עצמם, לא תמיד יודעים איך עושים זאת, הופך לאלימות פיזית, לשונית [קללות], רגשית וחברתית[קנאה, חרמות, שיימינג וכו']
מחנכו של מ' קיבל דיווח על כך.
המחנך דיווח למי שצריך, על פי נוהלי ביה"ס, התלמיד הושעה מלימודיו ליומיים, ואחר כך קיים שיחה ארוכה בנוכחות אמו עם מנהלת ביה"ס.
אפילוג -
חזרנו ללימודים. מ' כועס מאוד מאוד. מפריע בכוונה, מנסה לייצר במורה רצון להעניש אותו, את מ', או לגרום למורה לאבד שליטה. אבל, הוא אוהב מאוד את המורה. המורה הוא אבא שאין לו. המורה הזה אפשר להתאמן עליו בגיבוש זהות עצמית בגיל המכריע ביותר. אז הוא עובר ממשחק א' למשחק ב' - הוא משתף פעולה, אבל מתקיל בנסיון לראות תגובה. לא הולך.
בסוף השיעור הוא עושה דבר שאסור ומחכה לראות מה יקרה. זו כבר הפסקה ונשארתי לוודא שכל התלמידים יצאו לחצר. קראתי לו: מ' אתה יודע מה זו התנהגות סציופטית? כן. אתה מבין שההתנהגות שלך עם הנערה ומה שעשית עכשיו יכולים להכנס להגדרה הזו? כן. אז למה?!
מ' כעס שהענין הגיע למנהלת בית הספר, כמו "הפרתי הבטחה", על אף שטענתי בתוקף שאני מדווח שיטתית, כי לעולם לא אכיל ואסכים לטיוח בענינים כאלה.**
סכמנו חוזה חדש -
אני נשאר שק חבטות, אם צריך [אני יכול להכיל, מוכן להכיל], אך ישנם גבולות, והוא מאידך משפר התנהגות ומייד.
תוצאה - סוף סוף, הבחור הסופר אינטיליגנטי משתתף בשיעור, אומר דברים בעלי עוצמה וחשיבות.
- - - -
* במושגי משרד החינוך קוראים לזה "מוגנות" וענין זה נחקר, נבדק ללא הרף בשאלוני אקלים קבועים, הן של משרד החינוך, של עיריות שונות וגם פנים בית ספריים.
** המורה עצמו, שגדל בבית בו חינכו באמצעות מכות, באזור שבו אלימות היתה נפוצה, בבית ספר שמורים הכו תלמידים, הופך משותק פיזית ליד מקרי אלימות. לכן, הענין הזה "בוער בעצמותיי" לא רוצה שאף אחד יפחד שעמוס יכניס לו מכות כי המראה שלו לא מוצא חן בעיני עמוס.
אני חוכך בדעתי - איזה ספרים מרשימת הספרים האדירה שקראתי, ואני זוכר, אעלה לרשימה דכאן, ומה יהיו הנימוקים. שהרי כמנחה משימות קריאה של תלמידים, כבר למעלה מעשור אני דורש תמיד: נימוק.
אתחיל מהעבר הרחוק, עת רק התחלתי לקרוא, והתחלתי עם "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי. אמי קראה אתי מדי ערב אגדה אחת, ובעצם קריאה זו סללה את הדרך עבורי עד היום - מעשיות, אגדות, ספרות פנטסטית, מד"ב.
וכיוון שציינתי מד"ב מייד אזכיר את ספר היסוד מבחינתי כקורא מד"ב [ואין הכוונה לקומיקס "סופר-מן או ספיידר-מן] אלא לאסימוב, לז'ול ורן ומבחינתי לשיא הכתיבה עד היום "חולית" של הרברט. הצירוף השלם של תחזיות עתידיות עם כתיבה רצינית, בקורתית וחתרנית על נרטיבים מרכזיים בתרבות המערבית, כולל סמים, גבריות, מעמד האשה.
עולם הפנטזיה אף הוא משמש כרכיב מרכזי ביותר בקריאה שלי. האמת שכל סיפור אמנותי הוא "פנטזיה" או בעברית "מִבְדֶּה". ההבחנה נובעת מהצורך לדייק בשם "פנטזיה" שהוא נרטיב לא ריאליסטי, דמיוני, מנוגד לחוקי המציאות. המבדה הוא גם סיפור ריאליסטי לגמרי, סיפור אומנותי ביאוגרפי וכו' בתחום הפנטזיה ספר אחד חי וימשיך לחיות בי עד מותי, "ארץים" של אורסולה לה גווין. חוקרים כבר עמדו על כך שזה ספר התבגרות - חיים כבוגר בעל עוצמה - מוות מבוסס על הפסיכולוגיה והסימבוליקה היונגיאנית. [ אחד הקטעים הנפלאים בו הוא "לידת מחדש של נשמת נערה", שנחטפה בילדותה.]
אבל אני קורא גם ספרות אחרת בהתלהבות לא פחותה, ספרות יפה היא נקראת. בראש הרשימה עומדת אלזה מורנטה עם "אלה תולדות". נדמה לי שעולם חדש לגמרי נפתח בפניי עת קראתי ספר זה. כל מה שידעתי לפני השתנה לגמרי. התחלתי לקרוא ספרות ולהבין ספרות אחרת.
עם זאת, בין הספרים הגדולים שקראתי נמצא ספרו של קנז, "בדרך אל החתולים". כמו במקרה מורנטה, גם ספר זה הצליח לטלטל אותי רגשית ותודעתית. סיפור המוות, הגסיסה הפחיד אותי, והייתי רק בן 40 אז. הסמל המרכזי של השיער ושמירה עליו התחבר עמוק לדמות אמי אז.
כנראה שבלי פילוסופיה לא אצליח לסיים את הרשימה. אגיד שהספר היחיד, שהיה קשה לקוראו, בין היתר בגלל תרגום נוקשה ובעייתי מאוד, הוא "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. עם זאת, משהצלחתי, התחלתי להבין ולראות אחרת את המציאות אך גם את עצמי. הדיוק, הניקיון של המחשבה, החדות והיכולת לכתוב טיעון משכנע מהתחלה ועד הסוף, בהחלט דוגמה נהדרת. אל הספר הזה אוסיף את קאמי, במיוחד "המיתוס של סיזיפוס", שלימד אותי לקרוא את השיר המחריד הזה של ביאליק, והשורה המנתצת כל קשר בין פעולות האדם לטבע, שזו היתה נורמה "רומנטית" מקובלת בזמנו. בעיר ההריגה, ביאליק
ושֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ.
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
ולא אשכח שאני אוהב שירה מאוד, ואני קורא ספרי שירה ושירים. חייב לומר, שוב, ידה הארוכה אולי של אמי - שירי ביאליק מגיל 4 או 5, כתיבה חקיינית של שיריו בגיל 6 או 7.
אלתרמן היה מושא ההתמקדות שלי כסטודנט לספרות, לא עמדתי בפני הכוח של שירתו. ורשב"ג, אבן גבירול שאליו אני מתחבר וקורא מצד הנטייה שלי למבנה ולצורניות נוקשה במיוחד. קודם להם הוא "שיר השירים"
ברור לי ואני מקווה שגם לכם, שזה מקבץ בולט במיוחד. ברור לי גם שכמה מ"אבות ואמהות" הספרות הישראלית החדשה לא מופיעים ברשימה שלי. הבן שלי קורא רק ספרות אנגלית/אמריקאית.. אולי בגללי?
שונא לקנות.
שונא לקנות, ועוד יותר שונא לקנות כשמנסים לשכנע אותי לקנות.
איכככככככככככככסססססססססססססססססס, מסתובב בקניון ומחפש חפץ כלשהו שירגש אותי, כך שאקנהו. כלום.
זוהרים, מנצנצים, צבעוניים, מריחים טוב. זולים, יקרים, גדולים, קטנים. לידם אנשים ונשים מכל הגילים מעל 15, שמנים רזים, יפים, מכוערים. כולם רק רוצים למכור לי, עוד ועוד ועוד.
בסוף קניתי לחמניה אחת.
יש לנו מבצע כזה ומה דעתך על זה, ולמה לא תנסה את זה. אני לא רוצה, תודה. אני לא מעונין, תודה.
זה עתה שבנו מחו"ל. אני יוצאת לקניות.
אל תקני לי: לא חולצות, לא מכנסיים, לא גרביים, לא תחתונים - כלום, כלום, כלום. הארון מפוצץ ואני חושש שלא אספיק עד מותי ללבוש את כל הבגדים שנוספו לי. לא רוצה! אז היא חזרה רוטנת מזעם - יווווו, איזה חולצה נהדרת, ויי איזה עט מדליק - אבל אמרת לא! אז לא! צחקתי בעונג מהדגדוג הציני הזה, אבל את שלי עשיתי.
העולם הולך ומזדהם, החפצים שאנחנו קונים בלי סוף מיוצרים באמצעות אנרגיה מזהמת. גם חשמל נוצר בתחנת כוח מזהמת, אלא אם כן היא גרעינית, מתחדשת[רוח] או שמש [עוד לא ביררו אם לוחות סולריים אינם פוגעים בסביבה].
אני כמו אברם, שונא מתנות ושונא קניות.
אחד מטובי העיתונאים שעבדו פה בארץ, שטיפח ועודד, אורי אבינרי, עד שרבו, ואז יצא ספרו הידוע "הנידון: אורי אבינרי" היה אהרון בכר. באחת מכתבותיו הוא התגאה בכך שהוא בין הבודדים שאין להם רשיון נהיגה. [גם לאבי לא היה ]
אז גם לי אין
מעולם לא היה לי
אף פעם לא פתחתי ספר תמרורים
השגחתי על הכיתה שלי כשלמדה "נהיגה מונעת" לקראת הוצאת רשיון נהיגה
וכך
תחבורה ציבורית הוא אמצעי השינוע שלי ממקום למקום
על אף שאני שותף מלא ברכישה ובתחזוקה של המכונית, היא איננה משפחתית אלא בלעדית של בת זוגי.
כך אני מרוויח אפס הצקות, הטרדות, נסיעות לכאן או לשם, מציאת חנייה או קללות לראש העיר שלנו.
כך אני גם נפטר מאירועים שקשה להגיע אליהם בתחבורה ציבורית, ויותר מפעם כל מיני מפמ"רים [מדריכים מרכזיים, מתוֵי מדיניות הוראה, אחראים על הדרכה], שלא ידעו לומר לי איזו תחבורה ציבורית מגיעה למקום X, פטרו אותי [לשמחתי הרבה] ממפגשים חסרי תועלת, משעממים רצח.
כך גם בביה"ס למדו: הוא לא נוסע בטרמפים כי לא נוח לו, הוא לא יסע שלוש שעות באוטובוס, אין סיכוי שיקח מונית אם אין החזרים - הרווח כולו שלי, החסכון לחשבון הבנק גדול.
נדמה לי, שמאז ה"סצינה" האחרונה שעשיתי לאיזו פסג"ה [ מקום בו יש השתלמויות מורים = פיתוח סגלי הוראה ] הם מקפידים לכתוב בדיוק איזה קווי אוטובוס מגיעים בכל פרסום שלהם.
וכך פעם אחת טעיתי ונסעתי עם איזה אחד לאיזו פגישת פורום וקללתי את הרגע שהסכמתי לכך, ואז בפעם אחרת הסכמתי שגברת תיקח אותי, וקללתי כפול שתיים, עד אותה אשה מקסימה עם חוש הומור משגע, שידעה איך לעורר בי תחושה של שוויון כשהסכימה לקבל כסף עבור נסיעה ארוכה, ולא חשתי שעושים לי "טובה". בעקרון, נפטרתי, כרגיל מהרבה מפגשים שהיו מקובלים בסצינת האינטרנט בשלהי שנות ה- 90 ובראשית המאה הזו.
לאחרונה - משמצבנו הכלכלי השתפר דרמטית, אני מרשה לעצמי פעם או פעמיים בחודש להגיע לרופא רחוק במונית. הרי באופן טבעי, מי שגר במרכז ה"פיילה" לא צריך לנסוע לשום מקום, ואם זה ענין של "יציאה" הרי יש לגברת מכונית.
