אני חוכך בדעתי - איזה ספרים מרשימת הספרים האדירה שקראתי, ואני זוכר, אעלה לרשימה דכאן, ומה יהיו הנימוקים. שהרי כמנחה משימות קריאה של תלמידים, כבר למעלה מעשור אני דורש תמיד: נימוק.
אתחיל מהעבר הרחוק, עת רק התחלתי לקרוא, והתחלתי עם "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי. אמי קראה אתי מדי ערב אגדה אחת, ובעצם קריאה זו סללה את הדרך עבורי עד היום - מעשיות, אגדות, ספרות פנטסטית, מד"ב.
וכיוון שציינתי מד"ב מייד אזכיר את ספר היסוד מבחינתי כקורא מד"ב [ואין הכוונה לקומיקס "סופר-מן או ספיידר-מן] אלא לאסימוב, לז'ול ורן ומבחינתי לשיא הכתיבה עד היום "חולית" של הרברט. הצירוף השלם של תחזיות עתידיות עם כתיבה רצינית, בקורתית וחתרנית על נרטיבים מרכזיים בתרבות המערבית, כולל סמים, גבריות, מעמד האשה.
עולם הפנטזיה אף הוא משמש כרכיב מרכזי ביותר בקריאה שלי. האמת שכל סיפור אמנותי הוא "פנטזיה" או בעברית "מִבְדֶּה". ההבחנה נובעת מהצורך לדייק בשם "פנטזיה" שהוא נרטיב לא ריאליסטי, דמיוני, מנוגד לחוקי המציאות. המבדה הוא גם סיפור ריאליסטי לגמרי, סיפור אומנותי ביאוגרפי וכו' בתחום הפנטזיה ספר אחד חי וימשיך לחיות בי עד מותי, "ארץים" של אורסולה לה גווין. חוקרים כבר עמדו על כך שזה ספר התבגרות - חיים כבוגר בעל עוצמה - מוות מבוסס על הפסיכולוגיה והסימבוליקה היונגיאנית. [ אחד הקטעים הנפלאים בו הוא "לידת מחדש של נשמת נערה", שנחטפה בילדותה.]
אבל אני קורא גם ספרות אחרת בהתלהבות לא פחותה, ספרות יפה היא נקראת. בראש הרשימה עומדת אלזה מורנטה עם "אלה תולדות". נדמה לי שעולם חדש לגמרי נפתח בפניי עת קראתי ספר זה. כל מה שידעתי לפני השתנה לגמרי. התחלתי לקרוא ספרות ולהבין ספרות אחרת.
עם זאת, בין הספרים הגדולים שקראתי נמצא ספרו של קנז, "בדרך אל החתולים". כמו במקרה מורנטה, גם ספר זה הצליח לטלטל אותי רגשית ותודעתית. סיפור המוות, הגסיסה הפחיד אותי, והייתי רק בן 40 אז. הסמל המרכזי של השיער ושמירה עליו התחבר עמוק לדמות אמי אז.
כנראה שבלי פילוסופיה לא אצליח לסיים את הרשימה. אגיד שהספר היחיד, שהיה קשה לקוראו, בין היתר בגלל תרגום נוקשה ובעייתי מאוד, הוא "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. עם זאת, משהצלחתי, התחלתי להבין ולראות אחרת את המציאות אך גם את עצמי. הדיוק, הניקיון של המחשבה, החדות והיכולת לכתוב טיעון משכנע מהתחלה ועד הסוף, בהחלט דוגמה נהדרת. אל הספר הזה אוסיף את קאמי, במיוחד "המיתוס של סיזיפוס", שלימד אותי לקרוא את השיר המחריד הזה של ביאליק, והשורה המנתצת כל קשר בין פעולות האדם לטבע, שזו היתה נורמה "רומנטית" מקובלת בזמנו. בעיר ההריגה, ביאליק
ושֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ.
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
ולא אשכח שאני אוהב שירה מאוד, ואני קורא ספרי שירה ושירים. חייב לומר, שוב, ידה הארוכה אולי של אמי - שירי ביאליק מגיל 4 או 5, כתיבה חקיינית של שיריו בגיל 6 או 7.
אלתרמן היה מושא ההתמקדות שלי כסטודנט לספרות, לא עמדתי בפני הכוח של שירתו. ורשב"ג, אבן גבירול שאליו אני מתחבר וקורא מצד הנטייה שלי למבנה ולצורניות נוקשה במיוחד. קודם להם הוא "שיר השירים"
ברור לי ואני מקווה שגם לכם, שזה מקבץ בולט במיוחד. ברור לי גם שכמה מ"אבות ואמהות" הספרות הישראלית החדשה לא מופיעים ברשימה שלי. הבן שלי קורא רק ספרות אנגלית/אמריקאית.. אולי בגללי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה