מ' הוא נער בלונדיני, בן 15 וקצת. יפה מראה, כמו הארי פוטר, הוא מספר על עצמו, אינטיליגנטי ונמצא בתוכנית מצטיינים של אוניברסיטת תל אביב, שם הוא לומד פילוסופיה. ומה אתה לומד בפילוסופיה, אז מתברר שהשנה הוא כנראה לומד רטוריקה,או לשיטתו - איך להתווכח, על כל דבר שאפשר.
הוא לא ממש מיומן עדיין, הוא לא קורא הרבה על מנת להרחיב השכלתו ויכולת הויכוח שלו, ובעיקר היותו צעיר מונעת ממנו, עדיין, להאמין בשקרים של עצמו. [מזל.. יש לנו דוגמה נוראה של רטוריקן שמאמין בשקריו, קוראים לו בנימין נתניהו], ולכן אינו מצליח בוכוחיו עם מי שמיומן ממנו בכך, כלומר המורה.
והנה באמצעו של שיעור קם מ' ממקומו, ניגש אל ש' נערה בכיתה, ונושך אותה בזרועהּ. אני בהלם, לא באלם לשמחתי "מה אתה עושה?" הוא בשכנוע עצמי מלא, של "מה הוא כבר עשה?!" מסתובב אליי ועונה - נושך אותה. לא צחקתי, כי אם אמרתי/שאלתי את נערה: "מה קורה? זה מצחיק אותך כשמכאיבים לך?" היא לא ממש מבינה. הזרוע כואבת לה, ויש גם סימנים על הזרוע, על אף שלבשה אימונית עת ננשכה.
המורה מחליט: אמנם השיר "סלימה, מדוע את דומעת?" של אמירה הס חשוב מאוד, ביצירת מבט היסטורי אחר ושונה מהנרטיב ההיסטורי ש"מרחו" אותנו בו מאז 1948 בערך, ועדיין תכנית הלימודים הישראלית עסוקה בעיצוב נרטיב-על מעוות לגמרי של ההיסטוריה של מדינת ישראל, עסוקה בהתעלמות מרישום ומשמירה ומהבנה מטא-היסטורית של היסטורית המהגרים היהודיים אליה, מכל מקום ממזרח וממערב, אך אירוע אלימות מופגן ובוטה כזה, לו אעבור עליו לסדר היום נמצאתי משתף פעולה עם אלימות קשה. לא במשמרת שלי, אף פעם.
הסברתי לכיתה את מהות האירוע לדעתי! טענתי בפניהם, שהעובדה שהם מקבלים אירוע כזה בחיוך ומכילים אותו מצביעה על כך שהם ככל הנראה רגילים לאלימות בכיתה אולי סמויה ולא גלויה כל כך. הכלת אלימות מכל סוג מעוררת דאגה, כי אני מניח, שכל אחת ואחד מגיעים מתוך רצון לא להפגע, לא להיפצע. גם הוריהם שולחים אותם מתוך הנחה, שיחזרו שלמים ושמחים. כל אחד וכל אחת זכאית לתחושת בטחון מלאה.* "אני כועס" אמרתי. אבל כשאני כועס אינני מרים ידיים או משתמש באלימות, ואם כן מצומצמת ביותר [צועק] ונשלטת. כעס, הסברתי, הוא רגש חשוב ומשמעותי בחיינו. הוא מאפשר לנו להתמודד עם פחדים, להסתדר עם תסכולים אישיים, להיאבק על הזכויות שלנו וגם להשיג חירות אישית. כעס בצורתו השלילית, ורבים מאתנו לא יודעים בכלל איך מתנהגים כשכועסים, כי ההורים שלנו עצמם, לא תמיד יודעים איך עושים זאת, הופך לאלימות פיזית, לשונית [קללות], רגשית וחברתית[קנאה, חרמות, שיימינג וכו']
מחנכו של מ' קיבל דיווח על כך.
המחנך דיווח למי שצריך, על פי נוהלי ביה"ס, התלמיד הושעה מלימודיו ליומיים, ואחר כך קיים שיחה ארוכה בנוכחות אמו עם מנהלת ביה"ס.
אפילוג -
חזרנו ללימודים. מ' כועס מאוד מאוד. מפריע בכוונה, מנסה לייצר במורה רצון להעניש אותו, את מ', או לגרום למורה לאבד שליטה. אבל, הוא אוהב מאוד את המורה. המורה הוא אבא שאין לו. המורה הזה אפשר להתאמן עליו בגיבוש זהות עצמית בגיל המכריע ביותר. אז הוא עובר ממשחק א' למשחק ב' - הוא משתף פעולה, אבל מתקיל בנסיון לראות תגובה. לא הולך.
בסוף השיעור הוא עושה דבר שאסור ומחכה לראות מה יקרה. זו כבר הפסקה ונשארתי לוודא שכל התלמידים יצאו לחצר. קראתי לו: מ' אתה יודע מה זו התנהגות סציופטית? כן. אתה מבין שההתנהגות שלך עם הנערה ומה שעשית עכשיו יכולים להכנס להגדרה הזו? כן. אז למה?!
מ' כעס שהענין הגיע למנהלת בית הספר, כמו "הפרתי הבטחה", על אף שטענתי בתוקף שאני מדווח שיטתית, כי לעולם לא אכיל ואסכים לטיוח בענינים כאלה.**
סכמנו חוזה חדש -
אני נשאר שק חבטות, אם צריך [אני יכול להכיל, מוכן להכיל], אך ישנם גבולות, והוא מאידך משפר התנהגות ומייד.
תוצאה - סוף סוף, הבחור הסופר אינטיליגנטי משתתף בשיעור, אומר דברים בעלי עוצמה וחשיבות.
- - - -
* במושגי משרד החינוך קוראים לזה "מוגנות" וענין זה נחקר, נבדק ללא הרף בשאלוני אקלים קבועים, הן של משרד החינוך, של עיריות שונות וגם פנים בית ספריים.
** המורה עצמו, שגדל בבית בו חינכו באמצעות מכות, באזור שבו אלימות היתה נפוצה, בבית ספר שמורים הכו תלמידים, הופך משותק פיזית ליד מקרי אלימות. לכן, הענין הזה "בוער בעצמותיי" לא רוצה שאף אחד יפחד שעמוס יכניס לו מכות כי המראה שלו לא מוצא חן בעיני עמוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה