הנושא החם מנסה לברר את מידת ההתעניינות שלנו באירועי ספורט בינלאומיים, דוגמת המונדיאל, אירועי הטניס ב-ווימבלדון או ה-טור דה'פראנס.
כמו אלה שענו תחת הפוסט של מוטי, כולל אותי, אינני מתעניין באירועים האלה. כדורגל משעמם אותי, טניס משעמם אפילו יותר והטור ד'פראנס. קראתי על ההוא שרימה בתחרויות אופניים אלה, וזכה כמה וכמה פעמים בתחרות הזו. נו, אני בעד צהוב.
כדורגל, סולד מהמשחק הזה סלידה גופנית כמעט. מעבר לעובדה שהוא משעמם במיוחד, אותי. פעמיים בימי חיי הגעתי למשחקי כדורגל. פעם בכיתה ז' עם חבר מהכיתה למחצית ב', שיעמום. אח"כ חתני ובתי הזמינו אותי. רמת האלימות המילולית, הצרחות, הקללות ביציע ממש הבהילו אותי. בלאו הכי לא ראיתי כלום, שחקנים בגודל של גפרורים, בחיאת.
עם זאת, תן לי אולימפיאדה, בשעות סבירות ורק תחרויות שאני אוהב, כלומר התעמלות, תחרויות התעמלות, ודוק לא אתלטיקה, למעט קפיצה לגובה, לרוחק. אבל אם צריך לקום באמצע הלילה, אין סיכוי.
אני גם אוהב מדי פעם לצפות ב-סנוקר. אפילו מבין את החוקים. כמובן אוהב את התחרויות שרוני או'סאליבן משתתף בהן.
אני לכשעצמי.
תחרויות מחוץ לתחום. כל סיטואציה של תחרות תמצא אותי בצד, יושב ומתבונן באחרים שמתאמצים כלכך.
דווקא המורה להתעמלות חשב שאני מתאים לתחרויות ריצה, עד שראה שאני מסרב להשתתף, בתחרויות שהוא ארגן בשיעורי ספורט או תחרויות בית ספריות, באמת באמת לא מעניין אותי להיות "מנצח".
https://www.francophilesanonymes.com/tour-de-france/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה