אז -
בגילי ענייני בריאות הם "שם המשחק", ולכן הרבה בני גילי נוטים לבקר את הרופאים ולמלא את מסדרונות קופ"ח או מחלקות מקצועיות בבתי החולים, "מחלקות חוץ."
אז הבה ונראה -
היום הייתי צריך לבקר את הנוירולוג, אבל הוא איננו בארץ. אז אבקרו בחודש הבא. הסיבה - התגברות הרעדת. חלקה מזוהה לגמרי, כמו פחד מנציגי השלטון:
בשבוע שעבר היה לי תור במס הכנסה לצורך שינוי תיאום המס, כי הפסקתי לעבוד. שום דבר שיכול לאיים עליי. ובכל זאת, מהרגע שישבתי מול הפקיד, איש נחמד מאוד, שטרח מאוד לעזור לי, התחלתי לרעוד בידיים ללא הרף, ולא יכולתי לתת לו את המסמכים שביקש. אבל הוא כיבד אותי, ועד שלא מסרתי לו את הטפסים, שימצא בהם את הנחוץ לו, הוא לא לקח אותם או ביקש אותם.
אבל -
ישנן רעידות שאין לי הסבר חיצוני עבורן. חלקן בזמן אכילה, חלקן עתיק-נושן במוטוריקה עדינה [מאז שאני זוכר את עצמי], חלק סתם, פתאום.
אתמול עברתי צילום עין, ע"מ לתת לרופאה מבית החולים מבט ישיר בהן, בשבוע הבא. האם יש לי קטרקט שאפשר לרפא ללא ניתוח, מה מצב השפעת הסכרת על העין, והאם יש רמזים לגלאוקומה [לשני הוריי היתה המחלה הזו.]
כמו כן
הרומן הראשון שלי הסתיימה עריכתו, וביוני ככל הנראה ייצא למכירה ולהפצה גם בחו"ל.
ספר השירים השלישי שלי עבר עריכה וביקורת, כעת הוא מנוקד מקצועית, נערך לו השער הגרפי המתאים. בטח בפברואר או מרץ ייצא לאור.
הרומן השני שלי, שחלקים קטנים ממנו אני מעלה בבלוג אחר שלי [גם הוא מופיע בבלוגיה] בכתיבה. בהיותו מעין יומן חיים, עד שנת 2022 ככל הנראה לפי הזמן שבחרתי, אני תקוע וחופר בשנת 2002 בערך, כלומר נותרו לי עוד 20 שנים לכתוב עליהן.
אבל אינני ממהר. אינני חתום על אף חוזה עם הוצאה לאור שאני מחוייב בלו"ז, אינני מקבל משכורת או רואה רווח כספי מעבודתי הרוחנית-האומנותית. זה אגב חלק מה"חירות" ומ"הרצון החופשי" שכותבים עליהם.
לפני שבוע פנה אליי תלמיד לשעבר, היום בכיתה יב', והתעניין בי. הייתי סופר מופתע, כי לפני שנתיים הוא לא ממש גילה ענין רב בי, אלא ציפה שיסתיים השיעור ואלך :-). מה שהצחיק אותי זה שהוא קרא לי: חתיך, ושלח אימוג'י של שפתיים מנשקות. התעלמתי מכל הקשר אחר למעט, נשיקה לסבא על הלחי.
העולם חוזר אל עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה