לאור עונשי ריתוק, מאסר לחיילות ולחיילים שעברו על "חוקי הדת" העלה טליק את הנושא הזה:
כל מי שחי כאן ויטען שלא פגש בנסיונות הדתה לענ"ד מעולם לא עזב את הבועה הלא-דתית בה הוא חי לרגע.
בצבא על אף נסיונות בלתי פוסקים לכפות עלינו התנהגות "נאותה" הצלחנו ל"רמות" את המכ"שים ולאכול חמץ בפסח, לאכול ביום כיפור על אפם ועל חמתם.
היה לי מפקד ממוצא רומני, איש מדהים, שמושג כשרות או לא לגעת בבשר חזיר היה זר לו לגמרי. אוי כמה חגגנו כשנשארנו רק שנינו בתורנות.
בבית הספר שם המשחק הוא הימנעות מהדתה והימנעות מאנשי ימין מהתנחלויות. הכי הצחיק אותי שהיו לי תלמידים שצמו, אבל לא ידעו מדוע. אבא שלי צם, אז גם אני צם. אלה היו בעיקר תלמידים צאצאי העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. ההסבר החילוני שלי, עם הצגת מקבילות מתרבויות אחרות העניק משמעות לצום שלהם ואולי גם של אביהם.
אני לא מתפלא מ"הקצנה" מסוימת בצבא, אולי זה גם קשור לרצון לקלוט אלפי חיילים חרדים.
בחברה חילונית-דתית כמו החברה הישראלית מטוטלת ה-החלנה או ה-הדתה תמיד תנוע לצד זה או אחר.
האם אני מודאג?
אני מפנה אתכם לשלוש דיסטופיות שעוסקות בדיוק בנושא הזה:
עמוס קינן - הדרך לעין חרוד
בנימין תמוז - פונדקו של ירמיהו
ישי שריד - השלישי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה