יום שישי, 9 באפריל 2021

59 - פוסט שהעליתי עם תחילת הקורונה

זמן הקורונה - למידה מרחוק

כמו שרבים יודעים, הסגר, הבידוד אפשרו קפיצת מדרגה טכנולוגית של מורי ישראל. ממורים שחלקם טכנופובים, חלקם חסרי כישורים בהוראה דיגיטלית. בתוך שבוע כולם הופכים אט אט לכותבי שיעורים מקוונים, שיעורים מתוקשבים, מפעילי מצלמות מחשב, מרצים כמו של טד, ומה לא.

הטפיחה העצמית על השכם ראויה גם ראויה. אך יחד עם השמחה הגדולה עולות הבעיות האמיתיות של חלק מאוכלוסית ישראל, כאשר המשאב המרכזי בתהליכי החִברות שלה נלקח ממנה - בית הספר, הכיתה והמורה.

לאחרונה קראתי שלושה מסמכים שעוסקים בתופעה הזו.

הראשון, מאמר דעה קצר מאוד שהצביע על כשלים אובייקטיביים בלמידה מרחוק במקומות בהם יש רק מחשב אחד, הורים לא פנויים, מחשב מיושן וכו, ובו דאגה אמיתית מיום החזרה, עת התלמידים מנותקי הקשר יגיעו והפערים האקדמיים יתרחבו לאין שיעור.

מאמר אחר הוא של חנה רדו, שהתפרסם בפייסבוק

והפסקה הזו היא רק הפתיחה –

 ״אלו שבאור לא רואים את אלו שבחושך״

״אלו שבחושך רואים את אלו שבאור״

על העיוורון / אמילי עמרוסי הולנדר

למידה מרחוק זה לפריבילגים.

״למצוא את הדברים הטובים והחינניים בימים האלה״ - לפריבילגים

לנצל את הזמן כדי לקרוא, לעשות כושר בבית, לסדר מגירה נשכחת – לפריבילגים.

רובנו פשוט שורדים את היום

אני רואה את הפוסטים שלכם מבסוטים ובאה לפקוח לכם את העיניים עם מלקחיים של מנגל

תמונה שלכם מקימים אוהל/ שותים קפה בגינה - לרוב האנשים אין גינה. בואו לשכונה שלי. תראו גושי בניינים משנות החמישים, דירות קטנות, נטולות מרפסת, חלונות צרים ומסורגים שעליהם תלויים ילדים שמחפשים קצת אוויר ואור.

תמונה של המשלוח מההמבורגריה השווה - לרוב האנשים, בעצם לכל מי שאינו עובד מדינה, אין עבודה. יש חרדות כלכליות איומות. קשיים כלכליים מכאן עד הירח". אנחנו לא מזמינים משלוח!

מקור

https://www.facebook.com/701225128/posts/10157590742720129/

 

מאמר אחר, הינו מאמר הדרכה - איך ללמד בימי קורונה, ויש בו ניסיון להתייחס לאוכלוסיה הזו, שלא תבוא ללמוד ככל הנראה, דרך ה-זום.

שרית חדד, מומחית לפדגוגיה לילדים מתקשים ומאמנת חינוכית, כתבה

אותו, ושמו "מוטיבציה ולמידה מרחוק"

https://cdn-cms.f-static.net/.../normal_5e843f83a0422.docx

כותבת המאמר מודעת היטב לקשיים האדירים של תלמידים מהרובד הסוציו-פדגוגי הנמוך של המערכת, ולמרות שלל העצות הכביר והידע הרב, אין בידיה תשובה לסוגיה הכי קשה: מה עם התלמידים שאין להם מחשב, שבית הספר והגעה אליו חיוניים ביותר עבורם.

על כך עניתי כלהלן

מאמר כתוב למופת, ובדר"כ נכון מאוד. דא עקא ש: וזה אובייקטיבי לגמרי - יש משפחות עם מחשב אחד ויחד וכל הילדים לומדים! שרית עצמה הזכירה את הכשלים במחשבים עתיקים, חיבורים חלקיים. יוצא מכך, כמו תמיד - העשירים לא יידפקו - או המעמד הבינוני הגבוה יחסית, שכבר דאג לכמה מחשבים, טלוויזיה חכמה וכו' - הבעיות כרגיל אינן שם. כל יסוד עידוד המוטיבציה הקשור ב"פא"פ", מגע אישי-פיזי נעלם לגמרי. תלמיד שאינו מעוניין ותהיינה סיבותיו אשר תהיינה, לצערי שום פעולת עידוד לא תעבוד. אני מניח שאותם ילדים, שגם הוריהם לא מצליחים לעורר בהם מוטיבציה, לא יצליחו גם עכשיו.

מניסיוני - גם שיחות טלפון, מובילות לתוצאה מסוימת ולא זו הנדרשת, ואני לא מדבר על שיחה אחת. בכל מקרה הטיפים והעצות מצוינים כמו תמיד.

אגב, קראתי מאמר שעסק באמת בענין הזה - נוער אומ"ץ/אתג"ר וגם חלק ממב"ר - כל המצב הסוציולוגי שלהם, מונע מהם למידה אמיתית מרחוק! ללמידה מרחוק צריך יותר פניות מהגעה לביה"ס, מוקד סמכות פנימי חזק מאוד, כזה שמסוגל לדחות "פיתויים מהצד". הכלים ששרית מציעה יצירתיים מאוד, אבל לנוער שאנחנו מכירים - איך בדיוק נביא את א' למחשב בדיוק? ואם כבר יש מחשב, והוא לא אמור לטפל באחיו או בהוריו שהולכים מכות או מיואשים וחסרי רצון, יסכים לפתוח דווקא בשיעור שלי? בזה שאהיה בזום? בזה שאתן לו פעילות לחמש דקות. הבעיה הפעם היא לא במורים! אני מוכן לקבל שיחות מוטיבציה מכאן ועד להודעה חדשה, אבל הילד בבית שלו, אני לא "פונקציה" שם. אגב באותו מאמר נידון בהרחבה הפער ההכרחי של מנותקי הקשר משאר חבריהם, שכן הם היו בתהליך למידה מקוון כזה או אחר.

ואני מדגיש- אינני מיואש, לא הרמתי ידיים, אני לומד ולומד על מנת לשפר ולגוון.. אבל תלמידים מסוימים עם חיתוך סוציו-פדגוגי מובהק פשוט לא מגיעים למחשב, כלל. אני יודע שהמחנכות עושות ימים כלילות לעודד, לדחוף. אני כבר לא מדבר על תרומות של מחשבים, שיחות יומיות ותמיכה בהיקפים שלא יאומנו, אבל לשיעור הם לא מגיעים.

 

אין תגובות:

פרסום תגובה