החלטתי לכתוב ביום זה על הדברים הקטנים, אלה שמצליחים לגרום לנו לחיות חיים טובים יותר, יפים יותר, ומצליחים להוציא מפינו אנחת "כמה יפה!".
קבלתי מ"בא במייל" הצעה לברכה לחג העצמאות:
היש משהו נפלא מהחילוניות הזו של המושג "חג", שבעצם שמו מכיל טקס מיסטי, כזה שמרפרר אל הפלת חומת יריחו, ריקודי המיסטיקנים התורכיים, או הריקודים מלאי ההורמונים במסיבות חתונה חסידיות? מבחינתי זו הנורמליות אליה שאפה הציונות, אפילו הקדם-הרצליאנית [ לא ריה"ל, ברור ].
הרחוב בו אני גר הוא רחוב צדי, כזה המחבר בין שני רחובות מרכזיים בעיר בה אני גר. שקט, ריחו של אוויר נקי וטהור, הציפורים שמשתגעות מרב אהבה וחיזורים, וידידיי, העכבישים הקופצניים שבאים לאכול במטבחי, ומוזמנים תדיר.
יש לי עבודה שאני שמח להיות בה, על אף אותו יסוד בעייתי בי שרוצה כבר להפסיק. יש לי תלמידים מקסימים, ואני נמצא בשלוש השנים האחרונות במה שנקרא באחת מתיאוריות הפסיכולוגיות במצב של "ריחוף" - כלומר ביצוע מושלם וטוטאלי של העבודה, כאילו "טייס אוטומטי" אבל עם מודעות גבוהה לגמרי.
יש לנו דמוקרטיה, יש לנו כמו שצריך צרחנים מכל הכיוונים שדואגים להמשך קיומה של הדמוקרטיה. אנחנו בשלבי שינוי של החברה, התרבות והחזון ה"לאומי", וזה חשוב, כי רביצה על עלי דפנה מבשרת ניוון.
והבית שלנו קטן, מעוצב אחרי קרוב ל- 40 שנות חיים בו בדיוק כמו שאנחנו רוצים ואוהבים. יש לנו יכולת כלכלית סבירה שמעניקה לנו בטחון כלכלי, וכן אפשרות, לו נצטרך, לעזור לצאצאים.
והיא ואני אוהבים יותר ויותר בכל יום זה את זו וזו את זה. מה צריך יותר? נכון, לרדת לאילת ולהשתרע שם על חופיה.
ושיר שמסמל בעיניי לפחות ישראליות מובהקת - גשם, מאיר בנאי
- - -
ממליץ מאוד על הפוסט של עדה ק. "עצמאות תשפ"א" - https://did.li/hNulC
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה