144 - חיי מורה עברי

 אולי הכותרת צריכה להיות: חיי מורה עברייה, ומדוע כל כך הרבה מורים צעירים נוטשים את המערכת.

שוו בעיני עצמכם את המצב הזה:

מורה צעירה, נאה, נשואה + שניים, בערך בת שלושים. מחנכת כיתה ובעלת ראש גדול מאוד, כפי שמצפים.

המורה המחנכת עובדת עם נוער בעייתי בביה"ס שאמור להיות נורמטיבי [ לא ביה"ס של שוליים, לא ביה"ס של הזדמנות שנייה, לא ביה"ס עמלני - סתם ביה"ס עירוני רגיל ומשעמם], והתברר שאחד התלמידים איחר/נעדר משיעור, והמורה המקצועית הודיעה לאמו.

התלמיד פנה באיום למורה המקצועית שהעבירה בזריזות את התפוד הלוהט למחנכת*. המחנכת פנתה לתלמיד וביררה את פשר התגובה. הוא הודיע לה שגם בה יפגע, ואכן.. אמר ועשה והחל להפציץ ברשתות החברתיות טענה שהמורה התיחסה אליו יחס לא הולם!

עכשיו, שימו לב:

1. בשל האיום הילד הושעה ליומיים, עפ"י הכתוב בהוראות מנכ"ל משרה"ח. הילד חזר לביה"ס

2. הילד פתח קבוצת ווטס אפ שמעודדת תלמידים לשלוח אליו מידע על המורה והתנהגות בלתי הולמת

3. אם התלמיד בפייסבוק במשך 50 דקות מרצה ומכפישה את המורה

מה קורה עם המורה?

המורה מסרבת לבוא לביה"ס

האיגוד המקצועי עוד לא השמיע קול ציבורי

הרשת בה היא עובדת שלחה מכתב התראה על הוצאת דיבה שמעודד משום מה את הילד ואמו לטנף על המורה, כי הם מפרשים זאת כבריונות

לא ברור לי אם יישהו טרח לפנות לרשת החברתית כדי להוריד את כתבי הרוע כנגד המורה

כלומר -

הילד מוגן לגמרי.

מי מגן על המורה?

לסיכום זריז -

מי שמגיע למערכת החינוך מאידיאולוגיה וללא בעיות פרנסה, אולי יספוג את העוצמה של ה"ביוש" הזה ואפס פעולה כנגד הצד הפוגע. אבל מי שמגיע גם כראיית מערכת החינוך כמקום לפיתוח קריירה, מימוש עצמי וזה מקור פרנסה, לא ממש יסכים לחספוג רעלים כאלה.

אנשי חינוך נדרשים להיות זהירים ולתת לספק מקום - אבל המקום לשני הצדדים, כן?! [גם לתלמיד וגם למורה]

אז מדוע שאדם צעיר, בעל השכלה גבוהה, כישורים בתחומי ידע נדרשים יישאר במערכת החינוך?

וזו תמונה אחת מתוך אלפי תמונות מדי יום במערכת החינוך. ההצלחה של המורים להשניא את עצמם, האיגודים המקצועיים להצטייר כרק דואגים לשכר ולימי חופשה של המורים, התנהגות משרה"ח ביחס למורים וזלזול בהם וכמובן משכורת שמשקפת את היחס האמיתי לאנשי חינוך בסולם הערכים הישראלי - כל אלה עם "הקורונה" [אם כי אלימות כזו התקיימה גם לפני הקורונה ] יובילו את מערכת החינוך לקריסה מוחלטת בשל העדר כוח אדם איכותי, צעיר או אידיאליסטי.

-----------------------------------

*בניגוד לצפוי מורים בקושי פונים להגיש תלונות במשטרה על תלמידים שמאיימים עליהם. יש כמה סיבות: תחושת בדידות קשה והעדר תחושת מוגנות - לא מטעם הנהלת ביה"ס, ובוודאי לא מטעם האיגוד המקצועי. חשש מלפגוש את הילד לאחר הגשת תלונה או את בני משפחתו. [ברב המקרים ילדים מאיימים ומסוכנים מגיעים ממשפחות מסוכנות ומאיימות, וכן, אלה יכולים להיות שועי הארץ כמו אזובי הקיר]

143 - להיות חולה בסכרת

 בהיותי סוכרתי, אני מחוייב בזהירות ובבדיקה בלתי פוסקת של כפות הרגליים. הרגליים עבור סוכרתיים הן סכנה כשהן נפצעות. הבנתי שזה קשור למרחק מהלב, ולקושי לדחוף חומרי הזנה וריפוי של הגוף, מה גם שהסכרת עצמה פוגעת בעצבים, ופעמים רבות מתחיל לכאוב כאשר הפצע הזדהם וחו"ח הופך לנמק.

וכך, במשך שלושה ימים דיווחתי לבת זוגי על תופעת פלא, ממש על-טבעי [אפילו בדקתי את התקרה, אם אין נזילה]. רגל שמאל מגירה נוזלים. בהתחלה האשמתי אותה, אח"כ האשמתי את הכלבה, ולרגע לא חשבתי לעצמי: אדון אריק, תסתכל על רגל שלך.

כידוע שליחי ציבור אינם ניזוקים, ודי מהר גרדה לי הרגל וראיתי, שהרגל התנפחה, שבצד שמאל של קרסול שמאל העור נקלף וזהו פצע פתוח.

עפתי טסתי ל"טרם" שם קיבלתי טיפול ראשוני וכרגיל שלל הפחדות, אבל לא אלמן ישראל, ואדון אריק חי באיזה עולם, שבו כנראה כוחות עלומים פותרים בעיות.

בסוף הגעתי לרופא מומחה לפצעים, בליווי בני האהוב, שסובל ביחס אליי מ"הגנת יתר" עד כדי תקיפה מילולית או אחרת של אדם שיאיים לדעתו עליי. וכך יצאתי "ניזוק" כי הוא צעק על הרופא, העביר ביקורת אכזרית על סגנון העבודה שלו. [היתה לו סיבה אמיתית, אבל הוא ילד, ועדיין לא הבין שלשון רכה תשבר גרם.]

היום הוא נשאר בחוץ. 

הרופא נראה עייף ומרוט לגמרי. וכמובן באמצע השבוע נוצרה שלפוחית חדשה ברגל ימין, אבל הפעם כבר אני בודק ומטפל מייד. עם זאת קיבלתי טיפול נהדר, והאחות בקשה שאגיע בשבוע הבא לפני הרופא על מנת לחבוש אותי אחרת.

142 - מהיומן

 כולנו מכירים את מערכת השעות בגן, בבית הספר, באוניברסיטה או במקום עבודה בו מתקיים דפוס עבודה שעתי או תקופתי.

אני מניח שחלקכם לא מכיר את אחורי הקלעים של מערכת השעות.

בקצרה -

יש ממונה מערכת שבונה מערכת שעתית לכל עובדות ההוראה לחצי שנה בדר"כ בתיכון. המערכת משקללת ומחשבת את כל האילוצים האפשריים ומנפקת מערכת.

אחר כך במהלך השנה אחראי/ת מערכת מחוייב לדאוג לעדכון יומי, לפעמים באותו רגע ממש, של המערכת. מקובל שמורה שיודע שייעדר למחרת יודיע ערב לפני על מנת לאפשר תכנון מחודש של המערכת.

ברור שתמיד יהיו אותם שיודיעו בעשר דקות לשמונה שהם לא מגיעים.

וברור שאין חובת מילוי מקום על "שעות האוויר" [שעות פרטניות, שעות שהייה, שעות צוות, שעות הכנה לבגרות], אלא רק אם שיעור של המורה בוטל ואז הוא מחוייב בשעה בכיתה אחרת.

אבל - אצלנו לפחות, מילוי מקום הוא "חובה" [זה מסוג עסקות ה- תן וקח - של עובד עם הארגון, וזו סיטואציית WIN-WIN] או כדאי, כי יש גמול תמידי למילוי מקום.

אך

להודיע לאדם על ביטול כמעט יום עבודה שלם, כשהוא כבר בדרך לעבודה? 40 שנים אני במערכת, לא קרה לי מעולם. נשארה שעה אחת בסוף היום, שמתחילה ב- 1330. 

ירדתי מהאוטובוס וחזרתי הביתה. האם בוטלה השעה? ממש לא. אז יצאתי בשעה 1200 כדי ללמד שעה אחת. הנסיעה שלי למקום העבודה היא בת שעה עד שעה ורבע.

141 - מיומנו של מורה [ 40 שנות הוראה ]

 במצוות הצייטגייסט וההתפתחויות הטכנולוגיות, הקורונה וספיחיה ומעבר להוראה היברידית והוראה מרחוק, פתחתי קבוצת ווטסאפ לשתי כתותיי.

כל קבוצה מיועדת בעיקר למסירת עבודות, שליחת קישורים לאתרי למידה שונים, עידוד ותזכורות על מועדים חשובים או פרויקטים חדשים. כמו כן, מנהג לי, מדי יום שישי ומדי מוצ"ש אני שולח "גיפים" עם ברכות "שבת שלום" וברכות "שבוע טוב". אם ישנם לקראת חגים או ימים כ"יום המשפחה", מה טוב ומה נעים.

והנה בשולי ברכות שבת שלום, שאליה הצטרפו גם "גיפים" של התלמידים, אחד קורא לי: בורקס. לא בדיוק הבנתי, בורקס? בורקס גבינה.

אתמול פתחתי הכל בשיעור ספרות, כי גם ברכת הבורקס נעשתה בחלל כיתתי. 

"אני אוהב בורקס, המורה" הסביר, "ובמיוחד בורקס גבינה", הוסיף ודייק.

אז.. אמרתי לו.. אתה אוהב בורקס ואוהב אותי, כי אני הבורקס? הבחור מבלי להסס: אני שולח לך רמזים מתחילת השנה, ואכן הבחור לא מפסיק להחמיא לי על הופעתי, על בגדיי, תכשיטיי, ה"לוק" שלי, אתה לא מבין ענין?

צחקוקים התחילו בכיתה, והחלטתי לא להשאיר את הענין פתוח. בכל זאת, מעולם, גם כשהייתי מורה צעיר, טוב מראה ודל משקל נערים מעולם, אבל מעולם, לא חצו את הגבול הזה של מחמאות ל"מורה" על לבושו או מראהו או ביטויי אהבה "פואטיים" כבורקס. החלטתי גם שלא אקיים שיחת טנדו, כי אצטרך להקליט אותה וכדאי שגם הכיתה תהיה מעורבת.

התחלתי ואמרתי שזה מחמיא לי מאוד ומביך אותי מאוד באותה מידה, שאין לי מושג איך להתיחס להתנהגות כזו בגלל החריגות שלה ביחס אליי, לאור ההיסטוריה שלי. בכיתה כבר לשונות התחילו בציניות: אתה מטריד מינית את המורה! וצחוקים עד השמיים. חתכתי באמצע הצחוקים והאמרתי: אין כאן הטרדה מינית, אלא הומור וצחוקים ככל הנראה. הטרדה מינית היא דיבור בוטה מבחינה מינית, מגע פיזי בלתי רצוי. הסברתי שיש כאן בלבול בין הכוונה לבין הביצוע.

התלמיד, אבל אני לא "כזה" בכלל. אמרתי לו שדווקא ענין היותו "כזה" חסר חשיבות לגמרי, כי זה ענינו הפרטי ולא ענין ציבורי.

140 -נעלמתי להרבה זמן

 לפני שלושה שבועות בת זוגי חלתה בדלקת ריאות קשה, שגרמה לה לאבד כשמונה קג' ממשקלה, ובשל כך הפכתי למטפל הצמוד שלה.

מצב הרוח שלי שקע, ועננת עצבות ריחפה סביבי, עד כדי פנייה לבן שלי, שיעזור לאמו, כי אני לא מועיל לה בכלל.

וכידוע הצרות מגיעות בצרורות, אם כי הצרה האחרונה התבררה כמוצלחת במיוחד, אבל.. היי.. שניה

צרה נוספת האומיקרון, והתפרקות מערכת בית הספר לגמרי. תלמידים באו והלכו לפי רצונם, שיעורים בוטלו או הועברו לזום בהתראה של 10 דקות, טירוף. העצבות חגגה ניצחון נוסף. 

ואז המחשב נחליט לחלות, מה יש?! לא מגיע לו?

אחרי בילוי אצל הטכנאי, המחשב חזר לחיים, אבל האינטרנט סירב לפעול. בזק, שעה הדרכה טלפונית, וללאיי אישי, כפי שאומרים בשמית מקבילה.

אז פניתי למוצא האחרון הבן שלי.

וזהו -

מחשב יותר קטן מקופסת שוקולדים של "ברנר". כונן קשיח דק בעל קיבולת של 1 טרהבייט.

לא צריך יותר. 

הצרה הבאה שמטופלת עכשיו היא ה"טמטום" שלי. לפני שבועיים הרגל התחילה להגיר מים. התפלאתי? הכיצד? בחיים לא שמעתי על זה, ועברתי לסדר היום. בחיי. למחרת הרטבתי את כיסוי הספה החדש עם הרגל, האשמתי את הכלבה. בסוף בסוף, יום אח"כ נגעתי ברגל והרגשתי שיש עליה חתיכות מוזרות. בדיוק נמרץ, השלפוחית התפוצצה, הדלקת כבר היתה.

ב"טרם" הפצע נחבש, טיפול ראשוני, אנטיביוטיקה. לא הלכתי לרופא משפחה, לא הלכתי לאחות שתבדוק, אבל שמנו לב, בת זוגי ואני, שאין כמעט שיפור. למזלי, אחת מחברותינו הטובות היא אחות מוסמכת, כיום אחות ראשית בבית אבות [היתה גם אחות מרפאת סוכרת], והיא העמידה אותי על חומרת מצבי, ללא רחמים. [היתה מרביצה לי לו יכלה].

אז היום הייתי אצל רופא פצעים מומחה, אבל הוא התעצבן מזה שביקשתי שהבן שלי יישאר לידי בזמן הטיפול [לדעתי החוק מחייב רופא להסכים לכך], אז הוא- שימו לב! - לא ביצע את הטיפול שאמר, שמא יאשימו אותו בנגיעה בחולה [בזמן הדיבור עם האחות, זה רופא שלא מדבר עם החולים אף פעם, הוא נגע קרוב למפשעה שלי, לא התנצל]. הבן שלי שהוא "הגנתי" מאוד, אמר לו שעפ"י החוק הוא חייב לתת לו להשאר ואז הוסיף, שגם ההתיחסות שלו אליי והנגיעה בגופי ללא בקשת רשות אינן ראויות, ובעקרון ... אז בגלל זה הוא לא היה מוכן לחבוש אותי כפי שצריך, שלא יהיו תלונות.

אני לא מתכונן לעשות כלום עם זה. הבן שלי רותח מזעם, אבל אני לא מרשה לו לפעול בנדון. החברה שלנו נחנקה מצחוק כשסיפרתי לה.

וזה תקציר שלושת השבועות האחרונים.

139 - אז מה לי ולספורט?

 פשוט -

אלוף בית הספר בריצה ל- 50 מטר

מתעמל מחונן על מכשירים

רקדן מעולה בלהקת ריקוד מודרנית

ומעשן כמאה סיגריות ברודוויי 100 ליום החל מגיל 14.

בשלב מסוים אפילו התחלתי לרוץ מדי יום.

אבל לי היה חשוב המראה החיצוני יותר ממראה השרירים או הכושר או בכלל. כל עוד איבריי תפקדו, בטני היתה שטוחה, הספיק לי לשמור על מידה מסוימת של רעב ועל עישון פרוע.

כך נפרדתי ללא מבט לאחור וללא צער מספורט, כל ספורט. אינני חובב צפיית ספורט בטלוויזיה, יש בי סלידה עמוקה מספורט קבוצתי מבוסס קבוצות מעריצים, וגם הוא משעמם רצח.

נכון

ספורט אינדווידואלי בו הגוף וכישוריו הם העיקר מושכים אותי לצפות, חלקית, בתחרויות אתלטיקה שונות, בתחרויות התעמלות. זהו.

אבל, אני כן אוהב היאבקות בידורית, לא זו הרשמית שאיננה נעימה למראה בשל היבטים מיניים חזקים בה [וזה לא הראש הדפוק שלי]: בגדים הדוקים שלא מסתירים דבר, זקפות פתאומיות, סידור איברים מול הקהל.. לא יודע, מבחינתי זה כמו פלישה לאינטימיות של אדם עם גופו.

נכון שפעמיים נפלתי ברשתה של בתי. הלכתי אתה למכון כושר. אבל, מהרגע שהפסיקה מייד אחריה הפסקתי.

לכן

היום אני מקפיד לפחות על רבע שעה עד חצי שעה תנועה מלאה, כלומר הליכה. לא ממוקדת, לא כזו של הַלְכָנִים מקצועיים, מה פתאם. הליכת סידורים - דואר, קניות. אני דואג לא לרכז את הקניה במקום אחד, כך שאני הולך ממקום למקום וגם סוחב אחריי עגלה שמתמלאה וכוֹבֶדֶת.

138 - קונספירציה?

 לפעמים אירוע קטן מציג עולם שלם, סבוך וחסר יושר, הגינות ועמוד שדרה.

המיצג הזה -  שהועלה בתערוכה במוזיאון רמת גן לאומנות מודרנית, לרגל

פתיחתו המחודשת, עורר סערה גדולה, כי ראש העיר הורה להורידו מקירות המוזיאון.

והנה הסברו - כפי שמופיע בדף הפייסבוק שלו: https://www.facebook.com/MayorShama/

הוסרה היצירה המבזה את ירושלים, את הכותל ואת החרדים ובעצם מבזה את כולנו.

העיר לא תממן בכספי תושביה לעולם פגיעה או ביזוי של שום אדם, מגזר, מקומות קדושים גם אם הדבר יחייב להחליף את אופי ונושא המוזיאון.

ניהלנו דיון, והתעלמנו מטענות ראש העיר, על זכות של רשות, כל רשות למנוע הצגת תכנים שאינם "באים לראש העיר טוב בעיניים". סדרת התירוצים שהשמיע שלחה את ירמיהו לבור הכלא, את מנדלשטאם לגולאג או לאן שנשלח על מנת שימות, גרמה למאסרו של יאיא הסיני ודוגמות לא חסרות לתפיסת הבורגנית הבעל-ביתית קיצונית[סגנון צירל מ"סיפור פשוט" של עגנון, שהיטיב לתאר את שאמה-כהן דרך צירל. תגרן פשוט על אף מעמדו החברתי.] בכוונה אני מעדיף להתעלם משלטון טוטליטרי אחר במחצית הראשונה של המאה העשרים. אלה אותן טענות ולא חשוב מהי דתך, מוצאך העדתי, השכלתך או מיקומך במדרג החברתי. שהרי, שאמה-כהן פשוט ממשיך את מדיניות שרת התרבות נטולת התרבות שהיתה לנו. אכן תלמיד יאה יש לה.

טענת המוצא המוצא

לא שהייתי מוריד את העבודה של דוד ריב מהקיר אם הייתי ראש עירית רמת גן. מנגד אני מאד תמה על הערך האמנותי של לקרוא לירושלים חרא.

והתשובה -

זה לא עומד בפני עצמו. מול החרא יש זהב. זו יצירה שמתיימרת להיות "מושגית-פוליטית-חברתית-סאטירית" משהו בסגנון האסלה של דושאן, הכבשים הצבועות של קדישמן, או ערימת גרעיני החמניה מחרס ביצירה של יאיא הסיני. אני מודה, לי אין מספיק כלים לשפוט, אבל כל עוד זה אינו מסית לרצח של אף אחד... שתשאר היצירה תלויה.

ומחשבה נוספת

לצעוק כולנו יודעים. האם לצעקה שלנו יש ערך? במקרה דנן, כלום. שאמה-כהן העלה את היצירה מתהומות של חוסר אכפתיות ציבורית למוקד של התבוננות. מה דעתך? האם תסכים למחשבה שיש כאן קונספירציה משותפת של האמן וראש העיר? האמן זוכה באהדה וראש העיר זוכה שהמוזיאון שלו הופך רלוונטי לגמרי.