11 - מבט אל שירת ימי הביניים

אני מאוד אוהב את שירת ימי הביניים היהודית. בעיקר זו של המאות ה- 10 עד ה- 13, שהן כמובן המאות של דור הזהב בספרד המוסלמית עבור היהודים, שחיו בספרד.
אחד מגדולי המשוררים, אחד מהיוצרים, הפילוסופים הגדולים בכלל הוא ר' יהודה הלוי - , שהפילוסופיה הדיאלוגית שלו אפשרה דו שיח עם אלוהים ללא קפיצות אבסורדיות [ סרן קירקגור ], ובכך הקדים רבים בני זמננו.[ בטח את קירקגור ואת מרטין בובר שנחשב כמייצג מלא של הפילוסופיה הדיאלוגית]. 
אני אוהב את שירת החשק שלו שאופיה הדו-מיני [ הן לזכרים צעירים והן לנקבות צעירות ] עוררו פולמוסים אינסופיים ביחס לנטייתו המינית של הרב, התיאולוג, מחבר הכוזרי וה"ציוני הראשון".

בחרתי בשיר הזה, דווקא, בגלל היותו "שיר דודים" [ ככתוב בפרויקט בן יהודה ] :

עֳפָרִים עָמְדוּ בֵּין הַהֲדַסִּים

דְּרוֹר מֹר שָׁלְחוּ אֶל הָאֲפָסִים

הֲדַס חָמַד נְעִים רֵיחָם וְנָתַן

כְּנָפָיו כַּכְּרוּב בַּעְדָם פְּרוּשִׂים

יְדַמֶּה הַהֲדַס רֵיחָם לְכַסּוֹת

וּבָשְׂמֵיהֶם עֲלֵי רֵיחוֹ מְכַסִים. 

ישנה מחלוקת אם זה שיר דודים או שיר לחתן כלה,  למרות היסוד האירוטי החזק שבו, 
[ שחר קורע חלוני, שלומית אליצור, מאורה בלתי ידועה של ריה"ל]

הנטייה להפוך שירה אירוטית לשירה נורמטיבית, לא חתרנית ידועה לנו כבר מתהליך הקודיפיקציה של התנ"ך, עת שיר השירים, אחד מגדולי השירים האירוטיים בשירה העולמית הפך ל שירת אהבה אלגורית בין כנסת ישראל לקב"ה, שירה עתירת אברי מין, מעשי אהבה, טכניקות ומה לא?!
קריאת השיר של ריה"ל ללא הפרשנות הדתית, מטילה בספק רב את ענין "חתן כלה" ומשאירה אותו פתוח לשירת חשק, תשוקה [ שלא במסגרת הרשות הממסדית], כשהריח הוא מוקדו של השיר. המילה ריח מופיעה 3 פעמים, רמז לריח "דרור המור" פעם אחת, ובשיר ישנם רק 4 בתים [ כל שתי שורות הן בית המורכב מ- דלת/סוגר/חרוז מבריח - הפרוזודיה של שירת ימה"ב].
השיר בהחלט מהלל את הריח הטוב של העפרים [ הנאהבים, החשוקים, החושקים ] בהיותם בין ההדסים. [ ההדס הוא גם סמל למיטת הכלולות ובמקרה שלנו יכול גם להיות מצע האהבה של הזוג ]. האם זה ריח אהבתם, תשוקתם? כך או אחרת, הריח כלכך נפלא שההדס עצמו רוצה "לגנוב אותו" או מתחרה בו "נתן כנפיו ככרוב" ומנסה לכסות ריחם, אבל ברור שריח התשוקה והאהבה גובר על ריח ההדס.
בעיניי מוצאת חן גם ה-העמדה של העפרים בין ענפי ההדס [ אם אנחנו מתעלמים, וזכותנו להתעלם, מהסמל, עדי צמח בספרו "שורש עץ" על שירת החול של רשב"ג טען רבות , שהקורא בן ימינו רשאי לקרוא את שירת העבר כפי הבנתו כיום..] , בשפה שלנו - הם "עשו סקס בין השיחים" , וריח אהבתם, המעשה המיני, התפשט לכל הקצוות [ אפסים ]. ריח אהבתם הוא דרור המור [ עפ"י הרמב"ם המור הוא המושק המופק מבעלי חיים, מה שמדגיש את ענין הריח של הגוף, של האהבה, המין ].
מכאן הריחות מתערבים זה בזה, ושיר ההלל לאהבה, למעשה האהבה, לסקס מתפתח, בעיקר דרךהל"ריח",שהוא מטונימיה חזקה מאוד לתיאור מכלול התשוקה של הגוף.
-------------------------------------------------------

• אינציקלופדיה יהודית, דעת, ר' יהודה הלוי - http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2197
• תמי אילת-יגורי, הארץ, קפיצת האמונה של אבי האקזיזטנציאליזם - https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2019526
• ויקיפדיה, מרטין בובר, https://tinyurl.com/y3bnyqpo
• פרויקט בן יהודה, ר' יהודה הלוי, עפרים עמדו בין הדסים, https://tinyurl.com/yyo2ofa5
• אקדמיה- חינוך - https://www.academia.edu/

10 לזכר אחי, אליהו [אלי] חביב, נפל 1973, מלחמת יום כיפור

9 דליה רביקוביץ, לאחר מות... אמור... [ 2006 ]

באחד הפורומים בו אני משתתף קבוע הובא קישור לבלוג הדן ברותחין שיר של דליה רביקוביץ "כישופים". לאמיתו של דבר, "דן ברותחין" הוא צירוף מכובס לערימת הקללות והנאצות המופנים כלפי רביקוביץ ז"ל, כלפי השיר וכלפי המורים לספרות באשר הם. עם זאת, אני קופץ על ההזדמנות להתיחס לפוסט הזה, לתכנים שבו, כי לדעתי זה אחד המשובים הנקיים ביותר שמורה לספרות [ולא חשוב אם הוא בתיכון או באוניברסיטה] יכול לקבל ממי ש"שונא" אותו ואת העולם התרבותי אותו הוא מייצג. אז ברוכים הבאים לפוסט<4> ששמו: כ"כ בא לי להרוג כרגע את דליה רביקוביץ`... אבל היא כבר מתה. :-( הפוסט עצמו מתחלק לארבעה חלקים בדיוק: הקדמה השיר קללות המורים לספרות ההקדמה די חביבה, הבחור מבקש מראש סליחה מחברתו המתוקה "חמודה" הוא קורא לה על כך שהוא הולך להיכנס באנשי רוח ומשוררים למרות שהיא לא אוהבת את זה. [ממש אביר אמיתי, או שובניסט אמיתי. אבל הוא רק בן 18, מותר לו] אחר כך, כמו שצריך, על פי כל הכללים הוא מביא את השיר עצמו, וגם אני אשמח ששיר זה יהיה אצלי בפוסט הזה: כִּשׁוּפִים הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה, מָחָר אֲנִי יָם. כָּל יוֹם אֲנִי תּוֹעָה כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם, כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים. בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי סוּסִים אֲדֻמִּים סְגֻלִּים וְירֻקִּים, לַבֹּקֶר הִקְשַׁבְתִּי פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ, קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים, הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל מָחָר אֲנִי עֵץ רָם כַּתָּמָר. אֶתְמוֹל הָיִיתי כּוּךְ הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית. מָחָר אֲנִי מָחָר. כמובן שישנה איזו שגיאת כתיב "מעת" במקום "מאת", אבל "סערת הנפש" שהפעילה את הבחור אולי גרמה לו לבלבול הסמי-פרודיאני הזה. ומייד מתחיל החלק השלישי - חלק הקללות והנאצות כנגד המשוררת וכנגד השיר. טענתו המרכזית כנגד השיר היא שהוא נטול מיקוד, נטול פואנטה ושהמשוררת היתה בטריפ של סמים כשכתבה אותו. לצערי הרב, מעבר לטענות האלה, המעוטרות בשלל דימויים כאילו "יצירתיים" [מתברר שלבחור יש גם בעיה רצינית עם הרב עובדיה, משום-מה] אין בדבריו ולו טענה אחת משמעותית המבהירה את התקף הזעם שעבר אותו בעקבות קריאת השיר. עם זאת הוא מוסיף שהתשובה על השיר הזה שווה 10 נקודות במבחן "גורלי" וש "ואני במיוחד שונא אותה משום שבגללה כתבתי ב24 השעות האחרונות שני עמודים שאני מתבייש בקיומם". שימו לב כמובן, לא הוא אשם חס וחלילה. החלק הרביעי הוא בעצם מטרת הפוסט האמיתית. לא רביקוביץ ולא ביאליק אלא מוריו לספרות, משרד החינוך, העובדה שהטקסטים שהוא חושב כראויים לא זוכים להכרה במערכת החינוך. הבה נציץ מעט בטיעוניו הפשוטים, שאגב מובאים בצורה מסודרת מאוד: מה ההיגיון המדהים שעומד מאחורי ההחלטה הכה שקולה לתת לתלמידי תיכון שפויים להתמודד עם חומר כזה לא שפוי? מה גרם לאותה חבורה פתאטית של מורים ארורים לספרות להחליט החלטה שכזאת?! שאני מרגיש כאילו שיתפתי פעולה עם הנאצים. כזו בושה, לא פחות. בכלל, כל המקצוע הזה, ספרות מקצוע כ"כ מיותר ומטופש אין זה מתאים יותר למורים לחשוב שהם מרכז הקוסמוס לכן, אין זה מפתיע שהמורים לספרות משוכנעים כי פרשנותם של השירים, הסיפורים, הרומנים והמחזות היא היא הפרשנות המוחלטת והיחידה שיכולה להתקבל הפתעה הפתעה גאונים ספרותיים שלי אף אחד לא נהנה מספרות אם הוא חושב שספרות זה החרא הטהור הזה שמלמדים בבית הספר להיכן נעלמו התקופות שיצירות רציניות כמו 1984 וחוות החיות נלמדו לבגרויות? מדוע ספרי מדע בדיוני רציניים ומלאי פילוסופיה כגון חולית לא נלמדים או מומלצים כלל ע"י אף מורה? הכיצד זה שהז`אנר היחיד באמנות שהמורים לספרות  מכירים הוא ז`אנר החרא?!?!?! אלה ארבע הטענות המרכזיות המרכיבות את הטיעון הפשטני יחסית של הבחור: ראשו של הטיעון הוא שהמורים לספרות הם מתווכי פרשנויות דיקטטוריים וזנבו של הטיעון שיצירות מופת, לדעתו, לא רק שאינן נלמדות אלא ובעיקר לא מומלצות כלל על ידי מוריו. אלה טענות עתיקות כימי המתחים הקיימים בין פרשני תרבות "אלטיסטיים" לבין הקול של "העם". או המתח בין תרבות עילית לתרבות פופולרית. כמובן שהכותב כאן, בוחר בלשון אלימה במיוחד, אבל כשמפשיטים את הייצוגים המילוליים [לא לשכוח אלה רק מילים] מקבלים טיעון שמרני ודי משעמם. [או כמו שנאמר בפורום מסויים: איפההמוח של הבחור? ] הסיום של הפוסט שלו הוא קללה נוספת, כמו מרגיש הבחור שלא מיצה את עצמו עד תום: כוס אמא של המקצוע הדפוק הזה כוס אמא שלו ושל ביאליק ושל דליה רביקוביץ` הכלבה המוטרפת הזו ההתאבדות שלה היתה הדבר הכי צפוי שיש, ואדם יכול רק להיות עצוב על כך שהדבר לא אירע לפני שהיא הספיקה לכתוב את השיר המאעפן הזה שאנחנו נאלצנו לנתח. לא נותר אלא להתפוצץ מצחוק, לנוכח הילדותיות המופגנת הזו של מי התופס את עצמו במלוא הנפיחות האפשרית. מה אני לומד מהפוסט הזה: אינני יכול להתעלם מטענה האותנטית על כך שהמורים לספרות "מקובעים" בתוך איזו פארדיגמה תרבותית בסיסית ואינם מסוגלים פעמים רבות ל"צאת ממנה". יתרה מכך, מורים רבים לספרות באמת חיים בתוך איזו מן בועה, מנקודת המבט של התלמידים, כיוון שהם לא מקיימים דיאלוג אותנטי עם התלמידים על ספרים ושירים שהתלמידים אוהבים, אלא רק עסוקים בלשווק את "העילית" , שהם, המורים, חושבים שהתלמידים צריכים להכיר. מן הצד השני, תוכניות לימוד וספרי לימוד "רשמיים" נקבעים על ידי משרד החינוך והוועדות שלו. אלה וועדות פוליטיות במהותן, והמאבקים של מי ייכנס ומי לא ייכנס לתוכנית רבים וקשים. התגובה של הבחור לשיר מחד, אולי צריכה לעודד אותנו, כי זו תגובה אותנטית לטקסט. הוא לא נשאר שווה נפש לטקסט שקרא, והטקסט עורר בו אלימות בלתי רגילה. אם מתבוננים כך, אם מקלפים את כל ה"קישוטיות" הרטורית אליה הוא התחייב בפתיח דבריו לחברתו, הרי לפנינו אדם מתוסכל ביותר שהועמד מול חידה ולא הצליח לפתור אותה. זו תגובה אנושית מוכרת היטב. היתרון שלו שהוא יכול לכתוב, כלומר האלימות מתחילה ונגמרת ברצף של ייצוגים על צג המחשב. די ריחמתי על הבחור, חוסר היכולת שלו להתמודד עם כישלון מעורר רחמים.

1. ההפניה http://157.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=953&msgid=79614870

2. הפוסט - http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=709090

3. אתר של "כישופים" שהשיר של רביקוביץ הוא המוטו שלו - http://www.witchcraft.co.il/ 

4. הפוסט כבר לא נמצא יותר בבלוגיה של תפוז.

8 - פואטיקה של הפתעה, שיר של מגי [ 2004 ]

שיר של מגי רוחות חורף סימנים של כנפיים פורסם לראשונה בפורום לכתיבה יוצרת זמ"ש בחיפוש אחר המלאכים בעליית הגג הגיבורים של קארבר ושיקספיר באו ויצאו כמבקרים אשר עינם ללגימה. שותפים להרהורים על גרדום העליבות בראנו שמחה שימושית כטיוטא ליצירה הפיוטית הגדולה ה א ה ב ה. הבדידות ממלאת-המקום הסירה את המסכה מעל הפנים, לפתע, הציץ המוכר והידוע, בונה בי ארונות קטנים של מתים. בשימוש פרוע של ביטויים גסים עם מבט מסוקרן באורחים המשתקעים מציבה רגל בעקבות רגל מדלגת תירוץ ועוד תירוץ ועוד מאיטה, ממהרת, מבלבלת מושגים כבר למעלה ממחצית מסע ססגוני ללא אות לסיום או הכוונה בשלטים להרטיט על הגב זוג כנפיים שקופות אווריריות בבטן רגשות פרפרניים להלך על מעקה בגבהים מטלטלת שלישיית מתכתשים; יצר הרפתקני, מוזה קפריזית ואשף סיכונים. ומבליחים בשמיים זנבות של כוכבים מופע אורקולי קרנבל מחריש של תופים ו פתותי שלג על המיטה באיטיות נופלים להתנות אהבה עם שד חושפני. - מה קורה לנו כאשר אנו קוראים טקסט? מהן המחשבות המתרוצצות בראש המתחברות לטקסט, ועתים מתחברות לדברים אחרים לגמרי. הטקסט/השיר [אני מהסס אם לקרוא לזה שיר, אם כי יש בו מן השיר] הזה, כשקראתי בו הוא עורר בי תגובה הרבה יותר מורכבת מהרמת גבה, או אטימות ריגשית. כמובן שבהיותי חבר של הכותבת, מלכתחילה תגובותיי מותנות בדברים נוספים. אבל וברם ואך [חחחחח, לכל אלה המחפשים את "חוסר היושר של המבקר/הקורא או הוכחה ניצחת שפרשנות היא ענין סובייקטיבי] יכולתי באותה מידה להשתעמם ו/או לא להגיב [אההה, לזה אין תגובה]. ובאשר לטקסט השלם, אני מאוד אמביוולנטי ביחס אליו. מצד אחד יש בו עוצמה תיאטרלית, סוג של "מאז'וריות מוזיקלית הכופה עצמהּ על הקורא, וכך הקורא רואה את המחווה, התפאורה ולא את הדבר עצמו.וכך הדיבור האומנותי הופך לקיטש, לג'סטה ריקה, לקישוט, להפעלה מניפולטיבית של הקורא. יש להעריך יכולת רטורית מהסוג הזה. בקריאה ראשונה הקורא מתרגש, מתנשם, חסר מנוח מאי-ההבנה מההפתעה. מן הצד השני, כשנעלם הברק הריטורי, ישנה רק ריקנות אחת גדולה "הבדידות ממלאת-המקום " . כאשר אני בודק את שתי התייחסויותיי לטקסט הזה, אני מבין שהפעלתי קריאה דיאלקטית. אני שואל את עצמי: מדוע אני קורא כך את השיר? האין אפשרות למצוא משמעות בטקסט ללא ארגונו מחדש בשתי רמות נוגדות/סותרות? האם אני מחפש "מתחת לאדמה" משמעות? קריאה דיאלקטית היא קריאה סוערת, רבת תהפוכות, לא מתיישבת עם הסברים לינאריים או הירארכיים או היסטוריים טיפוסיים. זו קריאה המנסה לתפוס את "כוליות" הטקסט, מנסה להצביע על התנועה בתוך הטקסט. הטקסט הזה כולו תנועה. אלא שלצערי התנועה בו היא לשום מקום. בוודאי יש תנועה מלמעלה - ללמעלה: עליית גג - גרדום, מחיים למוות, מלמעלה - למטה : שלג/ שַׁד/שֵׁד. אלא שתנועה זו בתוך הטקסט, צפויה מייד כאשר נכתב "א ה ב ה" [פיזור אותיות במקור]. מרגע זה, התפאורה הבומבסטית של שלוש השורות הפותחות את הטקסט מתפרק ברעש צורמני ולא מוצדק. עם זאת, לי ישנה תחושה של חוסר מודעות מלא לתהליך ההתפרקות הרטורי הזה, כי המשך הטקסט מצביע על עיבוד מילולי-שכלתני, על חיפוש אחר "ההפתעה". הפואטיקה של ההפתעה , מאפיינת מאוד את השירה שנכתבת בארץ בשנות השלושים והארבעים [אלתרמן, אלכסנדר פן, למשל] ובוודאי יש בה מהסימבוליזם הצרפתי. אבל אפילו ההפתעה לא מצליחה להגשים עצמה לכלל שלם, כמו בדוגמה הזו: בחיפוש אחר המלאכים בעליית הגג הגיבורים של קארבר ושיקספיר ... שותפים להרהורים על גרדום העליבות בראנו שמחה שימושית ההפתעה בחיבור של קארבר ושייקספיר גיבורים ואנטי-גיבורים , מעין חיבור של שני ניגודים מהותיים מתפרקת לה כשהם יוצאים מעליית הגג ומטרתם "שתיה". ההפתעה ברדוקציה של חמש מאות שנות יצירה בשפה האנגלית לכלל "שתיה" כאשר הבסיס להיותם יחד הוא "חיפוש מלאכים", לא פחות , מתפוררת אל מול חוסר השחר במסקנת החיפוש שלהם, מה גם שאח"כ "אנחנו הופכים לחלק מתהליך "בריאה" של שמחה שימושית? במלים אחרות, הטקסט מורכב ממלים שאינן מתחברות לשום היגד סביר והגיוני, אם כי על פני השטח יש "משמעות" במלים האלה הבאות זו אחר זו. אין זה טקסט פוסטמודרניסטי כי אם טקסט שעוצב בצורה שכלתנית או רטורית-מגמתית מבלי להבין את התוצאות הסמנטיות של עיצוב זה. יוצא מהניתוח שערכתי שהטקסט אולי "מפתיע", אבל לאמיתו של דבר אין הוא אומר ממש, ובוודאי אין לו הרבה מה לומר מעבר לריטוריקה שבו. אם כי, בקריאה נוספת שלו עולה האפשרות, במיוחד שלאחר המילה 'אהבה' מופיעה דוברת פעלתנית מאוד, שאולי השַׁד שלה מתעלס עם השלג, שיש כאן ניסיון אותנטי ליצור עולם על טבעי", עולם "קסום" , עולם של "אגדה". או אז הופך הטקסט לסוג של טקסט ארס-פואטי. אהה, טקסט ארספואטי. טקסט שמלמד אותנו איך לכתוב שירים או סיפורים. ואז שאלתי את עצמי - היש הצדקה לטקסט מסובך, מפורק סמנטית, קופץ קפיצות כמו פוסטמודרניסטיות כדי להראות ,איך כותבים שיר, סיפור או אגדה?" כך או אחרת, הרטוריקה של הטקסט הופכת למרכז הטקסט ותכניו מאבדים את חשיבותם. או לו נתייחס למרשל מקלוהאן, האיך מגדיר את ה-מה, אלא שהתכנים לא מועשרים, משתדרגים בעקבות האיך המשוכלל דכאן.

7 - שיר אושר, רוני סומק

כמו בובות חתן כלה. קריאה בשירו של רוני סומק "שיר אושר"

קריאה פשוטה של השיר מחייבת לשים לב לכך: שהזוג הוא כמו "בובות חתן כלה." כמו כן "גם אם תבוא סכין" - כלומר בוא הסכין הוא אפשרות אחת מני רבות.

שיר אושר

אנחנו מֻנָּחים על העוגה
כמו בֻּבוֹת חתן כלה.
גם אם תבוא הסכין
ננסה להִשָּאֵר בְּאותה הפרוסה.

שם השיר "שיר אושר" בנוי כך שאפשר לקרוא אותו כ"שיר של אושר/האושר" או כשיר שהוא אושר או כשיר ייצוגי לאושר. ההכללה הגבוהה בשם השיר והניסוח כ"תופעה עצמאית" מכוונת את הקורא/הנמען לקראת מערכת ציפיות מורכבת ומגוונת מאוד. מייד בטור הראשון ואחר כך בטור השלישי עולות שתי תמונות שאולי נחשבות כ"שיא האושר" וכ"שיא הסכנה/האיום" על האושר. נישואין ואיום על פירוקם. אלה תמונות פשוטות מאוד, שלרגע עולה המחשבה בלב הקורא: האם הדובר בשיר חושב שהקורא "אהבל"?.

יש, לדעתי לפחות, בקריאה ראשונה של השיר הקצר הזה גם סוג של אירוניה ו/או לעג קליל לקורא המצפה אולי לדבר מה אחר. טענה זו בעייתית, כי היא מחייבת ידע מוקדם בשירה ובתולדות השירה מחד ומאידך נראה לי שגם הקורא התמים, הלא משכיל המגיע לשיר הנקרא שיר אושר, יצפה לשיר בעל אופי טרנסצנדנטי או אידיאולוגי או כללי-פילוסופי. אך בשיר מובאות בפניו תמונות וייצוגים בסיסיים ביותר של החיים. כמובן שקריאה מדוקדקת יותר בשיר תגלה למשל מעבר ממצב פסיבי למצב אקטיבי. מ "מונחים" ל- "ננסה". רק האיום על הזוגיות הופך את צמד "הבובות" הפסיבי לזוג אקטיבי. והנה באחת עולה שאלת האושר מייד: מהו אושר- מצב א' של פסיביות מוחלטת בתוך/על עוגה. [ מה שהבודהה ממליץ עליו - "נירוונה" ]

תמונה זו מעודדת הפעלת מערכת סמבולית המבוססת על תיאוריות הקשורות לאכילה, למתוק. אני למשל בהחלט רואה אפשרות להתחבר לתיאוריית ההתפתחות המיושנת של פרוייד - מהשלב האוראלי עד השלב הגניטלי; באותה מידה אפשר בהחלט לראות בעוגה ביטוי למציאות שבה כל הצרכים הגופניים מסופקים ללא מאמץ של "חתן/כלה", אך השלב של המימוש העצמי לא מתקיים - מסלאו; אפשר לדבר על בובות חתן/כלה על עוגה כייצוגים תרבותיים ו/או חוצי תרבות מהציפייה מהקשר הזוגי, היות זוג נשוי "תלוי בחברה" וכו'. כל הפיענוחים האלה מתחברים מצויין לפועל הסביל ולדימוי "כמו".

מחוץ לדימוי-ייצוג יש קול המתאר היטב את המצב, מודעות עמוקה למצב הזה. הקול החיצוני הזה [הדובר המספר/מתאר - הדובר השירי] יוצר מצב של דיבור משולב, של שני קולות בו-זמנית. הקול הפנימי של חתן/כלה המתופעלים והקול החיצוני בעל המודעות למצב. כך או אחרת שני הקולות הפנימי והחיצוני אינם מסוגלים לשנות בשלב הזה את המצב. האם זה אושר? אסור לשכוח שהשיר נקרא "שיר אושר".

חלקו השני של השיר אף הוא כלפי חוץ שייך לתחום הבנאליה, שמעלה גבה אצל הקורא בפשטנותה ובהיותה צפויה כמעט בחומרים שבה. הטור האחרון בו הבובות מנסות/תנסנה להישאר על אותה פרוסה מזכיר לי סרטים מצויירים. אני ממש רואה בעיני דמיוני את זוג הבובות מתמלא חיים ומנסה בדרכים שונות להישאר על אותה פרוסת עוגה.

אפשרויות הפענוח רבות עולות משני הטורים האלה ומהסמלים שבהן. סכין מייד מעלה את מרכיב הסכנה, האיום, חיתוך, דם. אבל שוב במחשבה מעט מעמיקה או בוררת את הדברים, קיום הבובות לא קשור לקיומן על פרוסת העוגה. או, הסכין עצמה אינה האיום, אכילת העוגה היא האיום הממשי על הזוג. מדוע אם כך הדובר יתאמץ להישאר עם "הכלה" על אותה פרוסת עוגה שתיאכל לבסוף?

אותה טכניקה שהופעלה בשני הטורים הראשונים פועלת גם כאן. הקורא נגרר כמעט בעל כורחו בשל ההגיון של שני הטורים האחרונים להניח, שהסכין וההישארות יחד על אותה פרוסת עוגה הם הייצוג של האיום על האושר או בהמשך לפרשנות שכתבתי לשני הטורים הראשונים, ביטול התלות הילדית, מעבר מפאסיביות לאקטיביות. ויש אשר יפענחו את "פרוסת העוגה" כסמל לאותה טריטוריה זוגית שיש לשמור עליה, כביטוי למאמץ של הזוג להישאר זוג מול האיומים החיצוניים על אושרו - שיר אושר - או שלמותו.

דא עקא, שהאיום איננו חיצוני כלל, אלא פנימי. ההגיון "החיצוני" נסתר על ידי ההגיון "הפנימי". ההגיון החיצוני מכתיב לקרוא בחיתוך העוגה איום על הזוג, ההגיון הפנימי מבין שהעוגה תיאכל כך או אחרת לכן הרצון להישאר על אותה פרוסה הוא רצון חסר שחר, אשר על כן, אם יש איום על הזוגיות הוא ב"היותם" בובות ואם יש הצלה לזוג זה ב"פעולה" שלהם, יציאה ממצב ה"בובתיות" או מהתנהגות על פי דפוסים/תפקידים חברתיים.

אבל, כל המבנה הפרשני הזה עומד על כרעי תרנגולת מפני שבוא הסכין אינו הכרח המציאות, גם אם תבוא הסכין. בוא הסכין הוא אפשרות אחת מני רבות, לא בהכרח האפשרות המסוכנת ביותר. ושוב קריאה מדוקדקת של השיר מעלה שהרצון של הדובר, על כל פנים הוא להמשיך להיות כמו בובות חתן כלה.. התנועה בעקבות בוא הסכין היא כדי לשמר את היותם "כמו בובות חתן כלה". האם זה האושר? להיות כמו?

עולה אם כך, שלפנינו שיר המורכב משני מישורי משמעות. משמעות חיצונית ובנאלית. משמעות המבוססת על ייצוגים מוכרים ושחוקים של "תמונות אושר" אפשריות. לדעתי,אלה ייצוגים חוצי תרבויות. [זה לא משנה שבתרבות אחרת חתן/כלה מיוצגים בדרך אחרת] והעלאת אפשרות הפגיעה ב"אושר" הזה בדרך כזו או אחרת, שגם היא מצויה בתוך התרבות האנושית. המשמעות הזו החיצונית מושכת לפיענוח הסמלים, סידורם באופן הגיוני למדי ומציאת תשובות "סדורות" ל"מצוקה" שבשיר. מישור המשמעות הפנימי של השיר מוצג באמצעות הדיבור המשולב בשני הטורים הראשונים ובאמצעות "גם אם", שהיא אפשרות אבל לא בהכרח היחידה ולא בהכרח המסוכנת ו/או המאיימת ביותר.

מישור המשמעות הפנימי מגחיך את המשמעות המסודרת והמאורגנת של חתונה/סכנה והתמונה הרומנטית והמעציבה של זוג הבובות המתאמץ להיות יחד. הסכנה, אם ישנה ל"אושר" מצויה בתוך הזוגיות המעדיפה, אולי, להיות "כמו בובות חתן כלה" או שבירת המצב של זוגיות השקועה בתוך סיפוק הצרכים והחושים, מעין "בועה של יופי ייצוגי".



מה שמעלה אולי את האפשרות ש"שיר אושר" מוקדש לכל בובות חתן/כלה באשר הן, ולא לבני אדם אמיתיים בכלל וכנראה זהו האושר השלם.

מקור תמונה - עליאקספרס https://tinyurl.com/y53slzjj

6 - איך השתכנזה הפרחה / שיר הפרחה, אסי דיין, צביקה פיק

איך השתכנזה הפרחה [ יוני 2005 ]

שיר הפרחה

אין לי ראש למילים ארוכות ואתה מין מלה ארוכה שכזאת.
צ´או ידידי וד"ש לחייך, בתקוה שתבין את הפרחה.
השמש של פרג´ קורעת את הים, ואני מפליגה בתוך הכפכפים.
לאן שיקחו האורות אני שם, עם הלקה הליפסטיק ושאר דאווין.

כי בא לרקוד, ובא לי שטויות
בא לצחוק ולא בא לי עליך
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק "אני פרחה".

פנים שלא עושות חשבון, וג´ינס בסטייל שכתוב בעיתון.
סלסול נצחי בשיערות, ופוסטרים במקום קירות.
רוצה לאהוב כמו בסרטים, חתיך שיבוא באנגלית וצבעים.
come on baby המטוס מחכה, ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה.

עד שיהיה לי זמן להיות גדולה, כבר תגמר המסיבה.
כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן.

כי בא לרקוד, ובא לי שטויות
בא לצחוק ולא בא לי עליך
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק "אני פרחה".



אלה מילות השיר ששרה עופרה חזה, ז"ל (אללה ירחמה), שהזניקו אותה לתודעה הציבורית הישראלית, ונתנו הכשר למילה שנילחשה בשקט ובהסתר שנים ארוכות, מילה שתיארה נערה ממוצא מזרחי, עם השכלה ממוצעת ביותר, שעתידה טמון בנעוריה בלבד, והמשך חייה הוא גידול כמה ילדים, השמנה, התכערות וכו'

השיר עצמו מתייחס רק להבטים החיצוניים, האימאז'יים, הויזואליים של הדמות הזו. יש איזו התייחסות בהתחלה ל"מלים ארוכות", כמו צירוף זה הוא קוד ל"השכלה"; "אשכנזיות"; חוסר יצרים,חוסר חלומות. עם הזמן המילה "פרחה" התנתקה מההקשר המזרחי שלה, והיא מייצגת סוג מסויים של בחורות, כפי שהן מופיעות בשיר, אך לא רק. ה"פרחה" היא בחורה ריקנית, חסרת תודעה פוליטית-חברתית-מגדרית. בחורה העסוקה מרבית זמנה ב"טיפוח חיצוניותה", צפייה בטלנובלות, קריאת עיתוני נשים וכו'

לא הייתי מעלה שיר זה לכאן אילולא צפיתי לאחרונה בפרקים האחרונים של הטלנובלה הישראלית "משחק החיים". בטלנובלה הזו העלילה פשטנית, כצפוי, והיא מעין אנלוגיה למחזה רומיאו ויוליה (אני מקווה שלשייקספיר יש מספיק חוש הומור כדי לצחוק מהאנלוגיה הזו), שבמקרה או לא במקרה, הוא המחזה שמעלה תיאטרון "הכוכב"*. שם הבימאית הוא: ליה (יוליה, יוליה), שם השחקן הראשי הוא ירון (רומיאו, רומיאו), שניהם מתאבדים לקראת סיום העלילה, כי הם חושבים שהם אחים (זה טוויסט מעניין על רומיאו ויוליה)** כל זה מעניין, אבל יותר מעניין לבדוק את ייצוג האישה בטלהנובלה הזו.

יש בטלהנובלה שלושה דורות של נשים: סוניה (הסבתא); נירה ומיכל/מישל (אמהות); ליה, ריקי, שירן, רותם, ענבר, יעל, בתיה.

הסבתא - סוניה - האימא של מיכל/ מישל, סבתא של ירון. יודעת את כל הסודות, אבל לא מספרת לנכד שלה, ומתה בטרם תצליח לספר לו. בטרם מותה,היא מאמצת את אפי, בחור מפגר הבורח ממוסד. האם "הטובה" מיכל/מישל שחורי- אישה שלפני 25 שנים התאהבה בשאול ברגר שהיה אז בימאי צעיר ומצליח, הרתה לו, ובגלל תחבולה של נירה, עזבה את הארץ נושאת ברחמה את ירון(רומיאו). צבע שיערה של מיכל/מישל = שחור, היא מעט שמנמונת, כלומר, לא אלילת מין, או משדרת מיניות, אלא אימהות, כמו סוניה, הזקנה המרושלת, שהיא אמה!

האם "הרעה" נירה ברגר - אשתו של שאול ברגר, אמא של ליה (יוליה, יוליה) ושל ריקי (שאיננה בתו של שאול, וזה ידוע). נירה היא הדמות המפלצתית. שהרי, גם ליה איננה בתו של שאול, אבל היא הונתה אותו לחשוב שהיא כן. מה שמעניין אותה בחיים זה כוח ושאול, וכאשר שאול נוטש אותה, בשל חטאי עבר, היא מתנקמת בו בצורה קטנונית ושפלה ביותר. כמובן, שבגלל שהיא שיקרה ליה מנסה להתאבד. נירה היא בלונדה חטובה ושמורה היטב, ללא טיפת גרם שומן מיותר על גופה, מתחרה היטב בצעירות ממנה. שתי האמהות מאוהבות בגבר אחד - שאול,ולכאורה, כל אחת מהן היא אם של צאצא אחר. שאיפת חייהן היא לחיות עם שאול (אגב, גבר נחנחי ביותר, נוטה לבכות עם זקן פסאודו-שייקספירי. טוב הוא אמן, והם כידוע רגישים, בוכים, הרגש פועל אצלם).

יש קבוצה מרשימה של בנות צעירות ויפות בסדרה: שתי האחיות. אחת שחורה באופן בולט - ריקי, המעוצבת באופן בוטה כפרחה אמיתית. ליה, הרזה והרגישה, הבמאית, בתו האהובה של האב, תקוות התיאטרון (אגב, חסרת ציצים לגמרי, שדופה ורזה באופן מעורר קבס במיוחד. הצבעים שלה בהירים, היא שקטה ובכיינית במיוחד) שירן - מלצרית בבית קפה, בלונדינית, רזה ושדופה במיוחד, נטולת ציצים. שירן בטוויסט אנלוגי מרתק, מתאהבת בבחורה שבעלה לחמש דקות מאוהב בה. יעל - שחקנית, בלונדה, מלאה, דשנה, שפתיים עבות וחושניות, ובהתאם תעשה הכל על מנת לקבל תפקיד. רותם - שחרחורת, לא רזה לא שמנה. מלצרית שרוצה להיות שחקנית, בתחילת הטלנובלה היא מופיע כבחור כדי להתקרב לאהבת חייה, זיו, הבחור, ויש כמעט נשיקה, אבל חס וחלילה. נשיקות בין נשים הולך נשיקות בין גברים, גם אם אחד הוא אישה - אסור. ענבר - המסג'יסטית, החברה הטובה של ליה, האומללה שהתאהבה ב"שטן", ששמו אודי, הרתה לו, עשתה הפלה, איבדה את יכולתה ללדת וגם את אודי הרשע. סליחה שאני סוטה כאן מהדיון "המלומד", אבל אפשר להסביר לי איך באלף השלישי, גם במדינת ישראל, במיוחד במדינת ישראל, הפרנואידית בשל בעיות דמוגרפיות לא מצליחה בחורה לתבוע למשפט גבר שהוליך אותה שולל, כפה עליה הפלה וגם גרם לאיבוד פוריותה? מהו החטא של ענבר, חוץ מהיותה סוג של פרחה מטומטמת? החטא של ענבר הוא הריון מחוץ לנישואין, תמימות חסרת הגיון בשדה הקרב בין המינים, קוצר ראות וחוסר הבנה עם "איזה נחש היא נפלה", ובמיוחד הכניעה שלה ל"הפלה". ברגע שהסכימה להפלה, נגזר גורלה לא ללדת יותר. הנה תראו. ליה וירון מזדיינים, היא נכנסת להיריון ופתאום מגלה שירון הוא אחיה. ענבר, הנשמה הטובה, לוקחת אותה לעבור הפלה בעזרת כדור מיוחד, שמונע צורך בהתערבות כירורגית, כי ההריון של ליה נבע מאהבה, מרצון לחיות עם ירון, ולכן היא זכאית להזדמנות ב' בחייה, כלומר מבחינת אמהות, ואם לא די בכך, היא גם מסרבת להפיל, ובאקט של ייאוש מנסה להתאבד. אחח, בנות יקרות, אם לא הבנתן את התפקיד האמיתי שלכן, תקראו את הבית האחרון של שיר "הפרחה".

בתיה - פסיכולוגית, האנלוגיה השחורה לנירה הבלונדינית. אישה מרושעת, שמתברר שבכלל איננה פסיכולוגית, אלא מטורפת המחלקת אמפיטמינים ומסכנת את כולם.

סיכום ביניים:

סבתא מוזנחת, שממלאת תפקיד של "אמא אדמה" בשארית כוחותיה, והולכת לעולמה ומשאירה את הסודות קבורים בליבה. אשכנזיה, כמובן. שמה "סוניה". מהי מטרתה בחיים: שבתה , מיכל/מישל תתחתן, שירון נכדה יתחתן ויהיה רק מאושר. שתי האמהות, אלו שגורל ילדיהן נתון בידיהן, והן שולטות בגורל הזה מתוך יצרים, תאוות נקם, חשבונות עבר לא פתורים ובלתי פתירים. גם הן רוצות את "האושר" של צאצאיהן, אבל לא במחיר ויתור על "בא לי בימים בא לי בלילות", או על טיפוח החן, או על המרדף אחרי "גבר החלומות" פאנטום העבר. הצאצאיות: נשים צעירות בראשית דרכן מחפשות אהבה וחתונה. היחידה החורגת מהקשר זה היא "יעל" השחקנית, ועל כן העונש הנורא שהיא זוכה בו: הטרדה מינית, היעדר אהבה אמיתית ומימוש הייעוד שלה. אך, כשמסתכלים על שלושה דורות אלה של נשים, ומנסים לבדוק האם העיצוב שלהן מבטא איזו ראייה מעמיקה - התוצאה היא אפס מוחלט.

מה הן מייצגות הנשים האלה? איזה שאלות עמוקות הן מעלות?

למשל ריקי. ריקי היא האחות הדחויה. היא מקנאה בליה, ועל כן, לאחר שבעלה נעלם, היא "מתלבשת" על הבעל של ליה, שהוא גם שחקן (ושימו לב לעומק הסימבולי: ליה-קובי = לאה ויעקב, לפחות התסריטאי למד את "בדמי ימיה" של עגנון), כמובן שבקשר ריקי-קובי יש רמז אינססטואלי :רבקה-יעקב, איזה עומק. [בהנחה שהתסריטאי בכלל ראה את מה שאני קורא במשחק השמות]. כל שאר הפרקים הם מאבק של הזוג, צעקני ואלים לייצר את הזוגיות שלו, כאשר ריקי לבושה תמיד במחלצות פאר, ועולה השאלה מהיכן הכסף? מחנות השוקולדים שלה? במצב הכלכלי דהיום? כלום לא קורה בעולם (כאן אני מרחיב טענה של רוגל אלפר או שגיא גרין, אינני זוכר), כלום לא קורה בישראל, כלום לא קורה בכבישים, אפילו בתיאטרון הכל רגוע. המצב הכלכלי, זה לא אצל הדמויות האלה, לא בחיים שלהם, מה פתאום?! הנשים לא מייצרות כלום. הן לא דמויות המחוללות שינויים. חייהן סביב גברים או אהבה או יצרים "גדולים" מהחיים. הנשים האלה מגיעות משום מקום והולכות לשום מקום. העבר שלהן קיים רק לצורך הסבר תפנית כלשהי בעלילה, ודבר מעבר לזה. אין להן הווה אמיתי ואין להן עתיד אפשרי. הנשים האלה מגיעות משום מקום והולכות לשום מקום. העבר שלהן קיים רק לצורך הסבר תפנית כלשהי בעלילה, ודבר מעבר לזה. אין להן הווה אמיתי ואין להן עתיד אפשרי.

שיר "הפרחה" של עופרה חזה היה שיר מחאה רציני. הוא הציג בבוטות את מרכיבי הדעה הקדומה, הפך אותן לביטויי גאווה (שיטה מקובלת בהתמודדות עם כינויי גנאי גזעניים או אחרים), ורק בסוף ביטא את טענת העומק המרכזית של השיר: כאב, עלבון, רצון לחיים עמוקים ומשמעותיים יותר. יתכן, ולקרוא לעיצוב הדמויות בטלנובלה הזו "פרחיזציה" של דמות האישה וייצוגה הוא עלבון לכל הפרחות, יתכן, אבל (רולאן בארת', תבורך תמיד)ניתוח יותר מעמיק מהניתוח השטחי וה"פרחי" שאני כתבתי כאן, יגלה שהדמויות עוצבו עפ"י תפיסות "מיתיות" ברורות של דמויות נשים מוקצנות בחברה הישראלית, וכל הדמויות האלה מבטאות מספר מסרים מצומצם, נחות, אנטי פמניסטי מובהק. חבל

5 רחל - הורשה / ירושה גנטית ואחרת

השיר תקראי נא בשמי של רחל הועלה לדיון בפורום ניתוח ופרשנויות שירה בתפוז.* [ 1/2005]

* לצערי הפורום אינו קיים יותר בתפוז.

תקראי נא בשמי / רחל

תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה,
לְהַצִּיב לִי יָד.
כֹּה עָגוּם –
לַעֲבֹר לָעַד.

שִׁירִי הַיָּתוֹם,
זֶה נִגּוּן עַרְבִּי שֶׁנָּדַם –
הִיא תַשְׁמִיעַ-תַּמְשִׁיךְ בְּבֹקֶר-יוֹם.

זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק
יְשֻׁזַּר אֶל בִּתָּהּ, נֶכְדָּתָהּ –
לַמֶּרְחָק.

אב, תרפ"ט

 הבית הראשון מכיל סוג של ייאוש או ויתור על/מכך שיהיה לה צאצא/ה ואו אז היא פונה אל..[מי?] ומבקשת שתקרא לבתה בשמהּ, כך " זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק" - כלומר היעדר ממשיך/ה גנטית/ביולגית יִמָּנַע באמצעות העברת השם [האם השם מסמל כאן הורשה יותר משמעותית מגנטית?] של הדוברת בשיר אל בת חברתהּ? אחותהּ?

צריך לקרוא בדקדקנות את הבית הראשון, לפחות מבחינת תכניו ובחירת המלים שבו:

תקראי נא - נא זו מילת בקשה. אין כמובן ציווי, והכל עדין, מנומס ומאוד תרבותי. להציב לי יד. זכרון, מצבה. כי כנראה אני - הדוברת - לא מסוגלת לעשות זאת בעצמי. כה עגום / לעבור לעד. המניפולציה במיטבה, הערת הרחמים כלפיה. מסכנה שכמותה. לך יש בת, ממשיכה גנטית, ומה לי יש? כלום. 

איך שורר ביאליק בשירו "הכניסיני: ועתה אין לי דבר בעולם. הבית הראשון כתוב בצורה מעודנת מאוד. מוצגת בו הבעיה הממשית של הדוברת והצורך שלה בממשיכה לשמהּ. אבל כשאנחנו קוראים את החרוז יד - לעד [2/4] התמונה הופכת חדה מאוד. זו לא סתם הנצחה, זו הטבעת גורל לנצח נצחים, לעד. זו כבר בקשה טיפה מוגזמת מאם לילדה, שרק נולדה. כי החרוז מגלה לנו, שמתן שם הוא הרבה מעבר ל'רק' שם. ההנצחה "יד לעד" חותכת את ההיסטוריה, את הזיכרון את העתיד. [ ודי לנו לו ניזכר בשירהּ של רחל "רחל" [ הן דמה בדמי זורם// הן קולה בי רן.. וגו' ]
בבית השני מחד  מועמת השיר מול הצאצא הגנטי. יש ניסיון להצביע על כך ששירים אינם במקום ילדים [מן טענה מנחמת כנראה. אל תדאגי יזכרו אותך בגלל השירים שלך], או למצער היא, הדוברת-המשוררת יוצרת זיקה בין מותה שלהּ [שירי היתום] לבין אותה ילדה ששמהּ [של הדוברת] יהיה שלה, וכך היא תאמץ את השיר, והוא כבר לא יהיה יתום. כלומר, מתן השם, כפי שרמזתי בבית הראשון הוא הרבה מעבר לדאגה להמשכיות גנטית-ביולוגית שנעלמה. מתן השם הוא הנצחת הדוברת ושיריה. מעין אמהות מטאפורית וממשית [תשמיע-תמשיך], שכמובן תועבר אחר כך בשלשלת הדורות מהאם לבת לנכדה. 

גם כאן החרוז יתום-יום מצביע על הכוונה האמיתית במתן שם הדוברת לילדה/לתינוקת. כי בטור השני/האמצעי של הבית השני, כתוב:

"זה ניגון ערבי שנדם - " שני סמלי מוות חזקים באותו טור: ערב [בטרם לילה] שנדם [ונדם מכיל בתוכו כמובן גם דם, ודם = קשר גנטי-ביולוגי]. לכן יתום-יום מצביע על זמניות, כיוון שהיא, התינוקת בשל הצו והגורל שנתנו לה תשמיע - תמשיך בבוקר יום.

הבית השלישי  מזכיר לי את שירהּ "רחל" - "הן דמה בדמי זורם/הן קולה בי רן" - רחל לדעתי האמינה בחיבור שושלתי בין נשים-אמהות,שאיננו בהכרח ביולוגי-גנטי אלא דווקא מיסטי ונובע מזהות בשמות. אין זה מקרי על סמך השיר "רחל" שהיא מבקשת מהאם לקרוא לבתהּ רחל.  היא מבטאה אמונה זו, שמתן השם הוא העברת אחריות, גורל והורשה שושלתית עד עולם. כיוון שאין לה צאצאים/יות "זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק" יועבר לילדה שתשא את שמהּ, ותפקיד הילדה הוא גנטי-ביולוגי: יְשֻׁזַּר אֶל בִּתָּהּ, נֶכְדָּתָהּ –
לַמֶּרְחָק.

גם כאן החרוז [1/3] נתק-למרחק מציג את המניע שכבר איננו סמוי בשיר. מתן השם כהעתקת הזהות המלאה של הדוברת אל הילדה הקטנה שתקבל את שמהּ.

*         *            *

השיר לכשעצמו, לדעתי, איננו בין המשובחים בשירי רחל. [שאגב איננה משוררת משובחת במיוחד לדעתי]. זה שיר בכייני, מניפולטיבי. שיר שאולי מכיל בתוכו את ידיעת המשוררת על "מעמדה" הציבורי, כי יש בו, לטעמי, סוג של שיתוף הקורא היודע.  היודע כמה היא מסכנה, אומללה, עקרה ולכן הוא חייב להזדהות עמה, עם בקשתה הפשוטה כל כך. אלא, שלדעתי זה שיר  אגואיסטי ואכזר מאוד. אין בשיר התיחסות אמיתית אל החברה/האשה האמורה לתת לבתה את שם המשוררת. אין בכלל התיחסות לילדה אשר מורשת בעייתית מופלת עליה - הכל מסתובב סביב האגו, הצורך בחיבור החוט שנותק. צרכי "ההמשך/ההורשה" של המשוררת ששירה יתום, גוברים על היכולת להבין מה יקרה לילדה הקטנה שתשא את שמה. האם חושבת הדוברת שזה "כבוד גדול" לשאת את שמה? אם כך, הריקנות והיהירות בוטים הרבה יותר.
הצד הנרקסיסטי הזה בשיר, הבוטות שלו ממש חונקת את הגרון, וכך השיר המתבכיין הזה הופך באחת לביטוי אגוצנטרי-אגואיסטי ונרקסיסטי מעורר חלחלה.