איך השתכנזה הפרחה [ יוני 2005 ]
שיר הפרחה
אין לי ראש למילים ארוכות ואתה מין מלה ארוכה שכזאת.
צ´או ידידי וד"ש לחייך, בתקוה שתבין את הפרחה.
השמש של פרג´ קורעת את הים, ואני מפליגה בתוך הכפכפים.
לאן שיקחו האורות אני שם, עם הלקה הליפסטיק ושאר דאווין.
כי בא לרקוד, ובא לי שטויות
בא לצחוק ולא בא לי עליך
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק "אני פרחה".
פנים שלא עושות חשבון, וג´ינס בסטייל שכתוב בעיתון.
סלסול נצחי בשיערות, ופוסטרים במקום קירות.
רוצה לאהוב כמו בסרטים, חתיך שיבוא באנגלית וצבעים.
come on baby המטוס מחכה, ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה.
עד שיהיה לי זמן להיות גדולה, כבר תגמר המסיבה.
כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן.
כי בא לרקוד, ובא לי שטויות
בא לצחוק ולא בא לי עליך
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק "אני פרחה".
אלה מילות השיר ששרה עופרה חזה, ז"ל (אללה ירחמה), שהזניקו אותה לתודעה הציבורית הישראלית, ונתנו הכשר למילה שנילחשה בשקט ובהסתר שנים ארוכות, מילה שתיארה נערה ממוצא מזרחי, עם השכלה ממוצעת ביותר, שעתידה טמון בנעוריה בלבד, והמשך חייה הוא גידול כמה ילדים, השמנה, התכערות וכו'
השיר עצמו מתייחס רק להבטים החיצוניים, האימאז'יים, הויזואליים של הדמות הזו. יש איזו התייחסות בהתחלה ל"מלים ארוכות", כמו צירוף זה הוא קוד ל"השכלה"; "אשכנזיות"; חוסר יצרים,חוסר חלומות. עם הזמן המילה "פרחה" התנתקה מההקשר המזרחי שלה, והיא מייצגת סוג מסויים של בחורות, כפי שהן מופיעות בשיר, אך לא רק. ה"פרחה" היא בחורה ריקנית, חסרת תודעה פוליטית-חברתית-מגדרית. בחורה העסוקה מרבית זמנה ב"טיפוח חיצוניותה", צפייה בטלנובלות, קריאת עיתוני נשים וכו'
לא הייתי מעלה שיר זה לכאן אילולא צפיתי לאחרונה בפרקים האחרונים של הטלנובלה הישראלית "משחק החיים". בטלנובלה הזו העלילה פשטנית, כצפוי, והיא מעין אנלוגיה למחזה רומיאו ויוליה (אני מקווה שלשייקספיר יש מספיק חוש הומור כדי לצחוק מהאנלוגיה הזו), שבמקרה או לא במקרה, הוא המחזה שמעלה תיאטרון "הכוכב"*. שם הבימאית הוא: ליה (יוליה, יוליה), שם השחקן הראשי הוא ירון (רומיאו, רומיאו), שניהם מתאבדים לקראת סיום העלילה, כי הם חושבים שהם אחים (זה טוויסט מעניין על רומיאו ויוליה)** כל זה מעניין, אבל יותר מעניין לבדוק את ייצוג האישה בטלהנובלה הזו.
יש בטלהנובלה שלושה דורות של נשים: סוניה (הסבתא); נירה ומיכל/מישל (אמהות); ליה, ריקי, שירן, רותם, ענבר, יעל, בתיה.
הסבתא - סוניה - האימא של מיכל/ מישל, סבתא של ירון. יודעת את כל הסודות, אבל לא מספרת לנכד שלה, ומתה בטרם תצליח לספר לו. בטרם מותה,היא מאמצת את אפי, בחור מפגר הבורח ממוסד. האם "הטובה" מיכל/מישל שחורי- אישה שלפני 25 שנים התאהבה בשאול ברגר שהיה אז בימאי צעיר ומצליח, הרתה לו, ובגלל תחבולה של נירה, עזבה את הארץ נושאת ברחמה את ירון(רומיאו). צבע שיערה של מיכל/מישל = שחור, היא מעט שמנמונת, כלומר, לא אלילת מין, או משדרת מיניות, אלא אימהות, כמו סוניה, הזקנה המרושלת, שהיא אמה!
האם "הרעה" נירה ברגר - אשתו של שאול ברגר, אמא של ליה (יוליה, יוליה) ושל ריקי (שאיננה בתו של שאול, וזה ידוע). נירה היא הדמות המפלצתית. שהרי, גם ליה איננה בתו של שאול, אבל היא הונתה אותו לחשוב שהיא כן. מה שמעניין אותה בחיים זה כוח ושאול, וכאשר שאול נוטש אותה, בשל חטאי עבר, היא מתנקמת בו בצורה קטנונית ושפלה ביותר. כמובן, שבגלל שהיא שיקרה ליה מנסה להתאבד. נירה היא בלונדה חטובה ושמורה היטב, ללא טיפת גרם שומן מיותר על גופה, מתחרה היטב בצעירות ממנה. שתי האמהות מאוהבות בגבר אחד - שאול,ולכאורה, כל אחת מהן היא אם של צאצא אחר. שאיפת חייהן היא לחיות עם שאול (אגב, גבר נחנחי ביותר, נוטה לבכות עם זקן פסאודו-שייקספירי. טוב הוא אמן, והם כידוע רגישים, בוכים, הרגש פועל אצלם).
יש קבוצה מרשימה של בנות צעירות ויפות בסדרה: שתי האחיות. אחת שחורה באופן בולט - ריקי, המעוצבת באופן בוטה כפרחה אמיתית. ליה, הרזה והרגישה, הבמאית, בתו האהובה של האב, תקוות התיאטרון (אגב, חסרת ציצים לגמרי, שדופה ורזה באופן מעורר קבס במיוחד. הצבעים שלה בהירים, היא שקטה ובכיינית במיוחד) שירן - מלצרית בבית קפה, בלונדינית, רזה ושדופה במיוחד, נטולת ציצים. שירן בטוויסט אנלוגי מרתק, מתאהבת בבחורה שבעלה לחמש דקות מאוהב בה. יעל - שחקנית, בלונדה, מלאה, דשנה, שפתיים עבות וחושניות, ובהתאם תעשה הכל על מנת לקבל תפקיד. רותם - שחרחורת, לא רזה לא שמנה. מלצרית שרוצה להיות שחקנית, בתחילת הטלנובלה היא מופיע כבחור כדי להתקרב לאהבת חייה, זיו, הבחור, ויש כמעט נשיקה, אבל חס וחלילה. נשיקות בין נשים הולך נשיקות בין גברים, גם אם אחד הוא אישה - אסור. ענבר - המסג'יסטית, החברה הטובה של ליה, האומללה שהתאהבה ב"שטן", ששמו אודי, הרתה לו, עשתה הפלה, איבדה את יכולתה ללדת וגם את אודי הרשע. סליחה שאני סוטה כאן מהדיון "המלומד", אבל אפשר להסביר לי איך באלף השלישי, גם במדינת ישראל, במיוחד במדינת ישראל, הפרנואידית בשל בעיות דמוגרפיות לא מצליחה בחורה לתבוע למשפט גבר שהוליך אותה שולל, כפה עליה הפלה וגם גרם לאיבוד פוריותה? מהו החטא של ענבר, חוץ מהיותה סוג של פרחה מטומטמת? החטא של ענבר הוא הריון מחוץ לנישואין, תמימות חסרת הגיון בשדה הקרב בין המינים, קוצר ראות וחוסר הבנה עם "איזה נחש היא נפלה", ובמיוחד הכניעה שלה ל"הפלה". ברגע שהסכימה להפלה, נגזר גורלה לא ללדת יותר. הנה תראו. ליה וירון מזדיינים, היא נכנסת להיריון ופתאום מגלה שירון הוא אחיה. ענבר, הנשמה הטובה, לוקחת אותה לעבור הפלה בעזרת כדור מיוחד, שמונע צורך בהתערבות כירורגית, כי ההריון של ליה נבע מאהבה, מרצון לחיות עם ירון, ולכן היא זכאית להזדמנות ב' בחייה, כלומר מבחינת אמהות, ואם לא די בכך, היא גם מסרבת להפיל, ובאקט של ייאוש מנסה להתאבד. אחח, בנות יקרות, אם לא הבנתן את התפקיד האמיתי שלכן, תקראו את הבית האחרון של שיר "הפרחה".
בתיה - פסיכולוגית, האנלוגיה השחורה לנירה הבלונדינית. אישה מרושעת, שמתברר שבכלל איננה פסיכולוגית, אלא מטורפת המחלקת אמפיטמינים ומסכנת את כולם.
סיכום ביניים:
סבתא מוזנחת, שממלאת תפקיד של "אמא אדמה" בשארית כוחותיה, והולכת לעולמה ומשאירה את הסודות קבורים בליבה. אשכנזיה, כמובן. שמה "סוניה". מהי מטרתה בחיים: שבתה , מיכל/מישל תתחתן, שירון נכדה יתחתן ויהיה רק מאושר. שתי האמהות, אלו שגורל ילדיהן נתון בידיהן, והן שולטות בגורל הזה מתוך יצרים, תאוות נקם, חשבונות עבר לא פתורים ובלתי פתירים. גם הן רוצות את "האושר" של צאצאיהן, אבל לא במחיר ויתור על "בא לי בימים בא לי בלילות", או על טיפוח החן, או על המרדף אחרי "גבר החלומות" פאנטום העבר. הצאצאיות: נשים צעירות בראשית דרכן מחפשות אהבה וחתונה. היחידה החורגת מהקשר זה היא "יעל" השחקנית, ועל כן העונש הנורא שהיא זוכה בו: הטרדה מינית, היעדר אהבה אמיתית ומימוש הייעוד שלה. אך, כשמסתכלים על שלושה דורות אלה של נשים, ומנסים לבדוק האם העיצוב שלהן מבטא איזו ראייה מעמיקה - התוצאה היא אפס מוחלט.
מה הן מייצגות הנשים האלה? איזה שאלות עמוקות הן מעלות?
למשל ריקי. ריקי היא האחות הדחויה. היא מקנאה בליה, ועל כן, לאחר שבעלה נעלם, היא "מתלבשת" על הבעל של ליה, שהוא גם שחקן (ושימו לב לעומק הסימבולי: ליה-קובי = לאה ויעקב, לפחות התסריטאי למד את "בדמי ימיה" של עגנון), כמובן שבקשר ריקי-קובי יש רמז אינססטואלי :רבקה-יעקב, איזה עומק. [בהנחה שהתסריטאי בכלל ראה את מה שאני קורא במשחק השמות]. כל שאר הפרקים הם מאבק של הזוג, צעקני ואלים לייצר את הזוגיות שלו, כאשר ריקי לבושה תמיד במחלצות פאר, ועולה השאלה מהיכן הכסף? מחנות השוקולדים שלה? במצב הכלכלי דהיום? כלום לא קורה בעולם (כאן אני מרחיב טענה של רוגל אלפר או שגיא גרין, אינני זוכר), כלום לא קורה בישראל, כלום לא קורה בכבישים, אפילו בתיאטרון הכל רגוע. המצב הכלכלי, זה לא אצל הדמויות האלה, לא בחיים שלהם, מה פתאום?! הנשים לא מייצרות כלום. הן לא דמויות המחוללות שינויים. חייהן סביב גברים או אהבה או יצרים "גדולים" מהחיים. הנשים האלה מגיעות משום מקום והולכות לשום מקום. העבר שלהן קיים רק לצורך הסבר תפנית כלשהי בעלילה, ודבר מעבר לזה. אין להן הווה אמיתי ואין להן עתיד אפשרי. הנשים האלה מגיעות משום מקום והולכות לשום מקום. העבר שלהן קיים רק לצורך הסבר תפנית כלשהי בעלילה, ודבר מעבר לזה. אין להן הווה אמיתי ואין להן עתיד אפשרי.
שיר "הפרחה" של עופרה חזה היה שיר מחאה רציני. הוא הציג בבוטות את מרכיבי הדעה הקדומה, הפך אותן לביטויי גאווה (שיטה מקובלת בהתמודדות עם כינויי גנאי גזעניים או אחרים), ורק בסוף ביטא את טענת העומק המרכזית של השיר: כאב, עלבון, רצון לחיים עמוקים ומשמעותיים יותר. יתכן, ולקרוא לעיצוב הדמויות בטלנובלה הזו "פרחיזציה" של דמות האישה וייצוגה הוא עלבון לכל הפרחות, יתכן, אבל (רולאן בארת', תבורך תמיד)ניתוח יותר מעמיק מהניתוח השטחי וה"פרחי" שאני כתבתי כאן, יגלה שהדמויות עוצבו עפ"י תפיסות "מיתיות" ברורות של דמויות נשים מוקצנות בחברה הישראלית, וכל הדמויות האלה מבטאות מספר מסרים מצומצם, נחות, אנטי פמניסטי מובהק. חבל
אף פעם לא חשבתי על משחק החיים בצורה כזו. אני זוכרת שראיתי כמה פרקים עם חברה כשהייתי ילדה, אבל לא חשבתי אף פעם לברר את המשמעות שמאחורי כל פרט. מעניין לגלות שיש כזו!
השבמחקהסרטון שצירפת מאוד הצחיק אותי :)
תודה רבה :-)
השבמחק