השיר תקראי נא בשמי של רחל הועלה לדיון בפורום ניתוח ופרשנויות שירה בתפוז.* [ 1/2005]
* לצערי הפורום אינו קיים יותר בתפוז.
תקראי נא בשמי / רחל
תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה,
לְהַצִּיב לִי יָד.
כֹּה עָגוּם –
לַעֲבֹר לָעַד.
שִׁירִי הַיָּתוֹם,
זֶה נִגּוּן עַרְבִּי שֶׁנָּדַם –
הִיא תַשְׁמִיעַ-תַּמְשִׁיךְ בְּבֹקֶר-יוֹם.
לְהַצִּיב לִי יָד.
כֹּה עָגוּם –
לַעֲבֹר לָעַד.
שִׁירִי הַיָּתוֹם,
זֶה נִגּוּן עַרְבִּי שֶׁנָּדַם –
הִיא תַשְׁמִיעַ-תַּמְשִׁיךְ בְּבֹקֶר-יוֹם.
זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק
יְשֻׁזַּר אֶל בִּתָּהּ, נֶכְדָּתָהּ –
לַמֶּרְחָק.
אב, תרפ"ט
הבית הראשון מכיל סוג של ייאוש או ויתור על/מכך שיהיה לה צאצא/ה ואו אז היא פונה אל..[מי?] ומבקשת שתקרא לבתה בשמהּ, כך " זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק" - כלומר היעדר ממשיך/ה גנטית/ביולגית יִמָּנַע באמצעות העברת השם [האם השם מסמל כאן הורשה יותר משמעותית מגנטית?] של הדוברת בשיר אל בת חברתהּ? אחותהּ?
צריך לקרוא בדקדקנות את הבית הראשון, לפחות מבחינת תכניו ובחירת המלים שבו:
תקראי נא - נא זו מילת בקשה. אין כמובן ציווי, והכל עדין, מנומס ומאוד תרבותי. להציב לי יד. זכרון, מצבה. כי כנראה אני - הדוברת - לא מסוגלת לעשות זאת בעצמי. כה עגום / לעבור לעד. המניפולציה במיטבה, הערת הרחמים כלפיה. מסכנה שכמותה. לך יש בת, ממשיכה גנטית, ומה לי יש? כלום.
איך שורר ביאליק בשירו "הכניסיני: ועתה אין לי דבר בעולם. הבית הראשון כתוב בצורה מעודנת מאוד. מוצגת בו הבעיה הממשית של הדוברת והצורך שלה בממשיכה לשמהּ. אבל כשאנחנו קוראים את החרוז יד - לעד [2/4] התמונה הופכת חדה מאוד. זו לא סתם הנצחה, זו הטבעת גורל לנצח נצחים, לעד. זו כבר בקשה טיפה מוגזמת מאם לילדה, שרק נולדה. כי החרוז מגלה לנו, שמתן שם הוא הרבה מעבר ל'רק' שם. ההנצחה "יד לעד" חותכת את ההיסטוריה, את הזיכרון את העתיד. [ ודי לנו לו ניזכר בשירהּ של רחל "רחל" [ הן דמה בדמי זורם// הן קולה בי רן.. וגו' ]
בבית השני מחד מועמת השיר מול הצאצא הגנטי. יש ניסיון להצביע על כך ששירים אינם במקום ילדים [מן טענה מנחמת כנראה. אל תדאגי יזכרו אותך בגלל השירים שלך], או למצער היא, הדוברת-המשוררת יוצרת זיקה בין מותה שלהּ [שירי היתום] לבין אותה ילדה ששמהּ [של הדוברת] יהיה שלה, וכך היא תאמץ את השיר, והוא כבר לא יהיה יתום. כלומר, מתן השם, כפי שרמזתי בבית הראשון הוא הרבה מעבר לדאגה להמשכיות גנטית-ביולוגית שנעלמה. מתן השם הוא הנצחת הדוברת ושיריה. מעין אמהות מטאפורית וממשית [תשמיע-תמשיך], שכמובן תועבר אחר כך בשלשלת הדורות מהאם לבת לנכדה.
בבית השני מחד מועמת השיר מול הצאצא הגנטי. יש ניסיון להצביע על כך ששירים אינם במקום ילדים [מן טענה מנחמת כנראה. אל תדאגי יזכרו אותך בגלל השירים שלך], או למצער היא, הדוברת-המשוררת יוצרת זיקה בין מותה שלהּ [שירי היתום] לבין אותה ילדה ששמהּ [של הדוברת] יהיה שלה, וכך היא תאמץ את השיר, והוא כבר לא יהיה יתום. כלומר, מתן השם, כפי שרמזתי בבית הראשון הוא הרבה מעבר לדאגה להמשכיות גנטית-ביולוגית שנעלמה. מתן השם הוא הנצחת הדוברת ושיריה. מעין אמהות מטאפורית וממשית [תשמיע-תמשיך], שכמובן תועבר אחר כך בשלשלת הדורות מהאם לבת לנכדה.
גם כאן החרוז יתום-יום מצביע על הכוונה האמיתית במתן שם הדוברת לילדה/לתינוקת. כי בטור השני/האמצעי של הבית השני, כתוב:
"זה ניגון ערבי שנדם - " שני סמלי מוות חזקים באותו טור: ערב [בטרם לילה] שנדם [ונדם מכיל בתוכו כמובן גם דם, ודם = קשר גנטי-ביולוגי]. לכן יתום-יום מצביע על זמניות, כיוון שהיא, התינוקת בשל הצו והגורל שנתנו לה תשמיע - תמשיך בבוקר יום.
הבית השלישי מזכיר לי את שירהּ "רחל" - "הן דמה בדמי זורם/הן קולה בי רן" - רחל לדעתי האמינה בחיבור שושלתי בין נשים-אמהות,שאיננו בהכרח ביולוגי-גנטי אלא דווקא מיסטי ונובע מזהות בשמות. אין זה מקרי על סמך השיר "רחל" שהיא מבקשת מהאם לקרוא לבתהּ רחל. היא מבטאה אמונה זו, שמתן השם הוא העברת אחריות, גורל והורשה שושלתית עד עולם. כיוון שאין לה צאצאים/יות "זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק" יועבר לילדה שתשא את שמהּ, ותפקיד הילדה הוא גנטי-ביולוגי: יְשֻׁזַּר אֶל בִּתָּהּ, נֶכְדָּתָהּ –
לַמֶּרְחָק.
לַמֶּרְחָק.
גם כאן החרוז [1/3] נתק-למרחק מציג את המניע שכבר איננו סמוי בשיר. מתן השם כהעתקת הזהות המלאה של הדוברת אל הילדה הקטנה שתקבל את שמהּ.
* * *
השיר לכשעצמו, לדעתי, איננו בין המשובחים בשירי רחל. [שאגב איננה משוררת משובחת במיוחד לדעתי]. זה שיר בכייני, מניפולטיבי. שיר שאולי מכיל בתוכו את ידיעת המשוררת על "מעמדה" הציבורי, כי יש בו, לטעמי, סוג של שיתוף הקורא היודע. היודע כמה היא מסכנה, אומללה, עקרה ולכן הוא חייב להזדהות עמה, עם בקשתה הפשוטה כל כך. אלא, שלדעתי זה שיר אגואיסטי ואכזר מאוד. אין בשיר התיחסות אמיתית אל החברה/האשה האמורה לתת לבתה את שם המשוררת. אין בכלל התיחסות לילדה אשר מורשת בעייתית מופלת עליה - הכל מסתובב סביב האגו, הצורך בחיבור החוט שנותק. צרכי "ההמשך/ההורשה" של המשוררת ששירה יתום, גוברים על היכולת להבין מה יקרה לילדה הקטנה שתשא את שמה. האם חושבת הדוברת שזה "כבוד גדול" לשאת את שמה? אם כך, הריקנות והיהירות בוטים הרבה יותר.הצד הנרקסיסטי הזה בשיר, הבוטות שלו ממש חונקת את הגרון, וכך השיר המתבכיין הזה הופך באחת לביטוי אגוצנטרי-אגואיסטי ונרקסיסטי מעורר חלחלה.
מסכימה אתך שבשיר זה רחל מאד מלאה ומרוכזת בעצמה.
השבמחקמדוע להעיק? ולמה להעמיד את אותה אשה במצב מביך?
האמונה הרווחת היא שגורלו של אדם נחרץ ברגע קביעת שמו.
כשתינוק/ת קרוי/ה ע"ש אדם חולני שגורלו/ה לא שפר עליו/ה , גדול הסיכוי שדינו/ה יהיה כדין האדם שאת שמו/ה הוא נושא.
נכון, אין הוכחה לכך אבל הפחד משתק ולכן הבקשה מצד רחל הינה אנוכית.
תודה רבה לך גם על הקריאה וגם על התשובה המרחיבה ומעמיקה. חג שמח לכולנו.
השבמחק