8 - פואטיקה של הפתעה, שיר של מגי [ 2004 ]

שיר של מגי רוחות חורף סימנים של כנפיים פורסם לראשונה בפורום לכתיבה יוצרת זמ"ש בחיפוש אחר המלאכים בעליית הגג הגיבורים של קארבר ושיקספיר באו ויצאו כמבקרים אשר עינם ללגימה. שותפים להרהורים על גרדום העליבות בראנו שמחה שימושית כטיוטא ליצירה הפיוטית הגדולה ה א ה ב ה. הבדידות ממלאת-המקום הסירה את המסכה מעל הפנים, לפתע, הציץ המוכר והידוע, בונה בי ארונות קטנים של מתים. בשימוש פרוע של ביטויים גסים עם מבט מסוקרן באורחים המשתקעים מציבה רגל בעקבות רגל מדלגת תירוץ ועוד תירוץ ועוד מאיטה, ממהרת, מבלבלת מושגים כבר למעלה ממחצית מסע ססגוני ללא אות לסיום או הכוונה בשלטים להרטיט על הגב זוג כנפיים שקופות אווריריות בבטן רגשות פרפרניים להלך על מעקה בגבהים מטלטלת שלישיית מתכתשים; יצר הרפתקני, מוזה קפריזית ואשף סיכונים. ומבליחים בשמיים זנבות של כוכבים מופע אורקולי קרנבל מחריש של תופים ו פתותי שלג על המיטה באיטיות נופלים להתנות אהבה עם שד חושפני. - מה קורה לנו כאשר אנו קוראים טקסט? מהן המחשבות המתרוצצות בראש המתחברות לטקסט, ועתים מתחברות לדברים אחרים לגמרי. הטקסט/השיר [אני מהסס אם לקרוא לזה שיר, אם כי יש בו מן השיר] הזה, כשקראתי בו הוא עורר בי תגובה הרבה יותר מורכבת מהרמת גבה, או אטימות ריגשית. כמובן שבהיותי חבר של הכותבת, מלכתחילה תגובותיי מותנות בדברים נוספים. אבל וברם ואך [חחחחח, לכל אלה המחפשים את "חוסר היושר של המבקר/הקורא או הוכחה ניצחת שפרשנות היא ענין סובייקטיבי] יכולתי באותה מידה להשתעמם ו/או לא להגיב [אההה, לזה אין תגובה]. ובאשר לטקסט השלם, אני מאוד אמביוולנטי ביחס אליו. מצד אחד יש בו עוצמה תיאטרלית, סוג של "מאז'וריות מוזיקלית הכופה עצמהּ על הקורא, וכך הקורא רואה את המחווה, התפאורה ולא את הדבר עצמו.וכך הדיבור האומנותי הופך לקיטש, לג'סטה ריקה, לקישוט, להפעלה מניפולטיבית של הקורא. יש להעריך יכולת רטורית מהסוג הזה. בקריאה ראשונה הקורא מתרגש, מתנשם, חסר מנוח מאי-ההבנה מההפתעה. מן הצד השני, כשנעלם הברק הריטורי, ישנה רק ריקנות אחת גדולה "הבדידות ממלאת-המקום " . כאשר אני בודק את שתי התייחסויותיי לטקסט הזה, אני מבין שהפעלתי קריאה דיאלקטית. אני שואל את עצמי: מדוע אני קורא כך את השיר? האין אפשרות למצוא משמעות בטקסט ללא ארגונו מחדש בשתי רמות נוגדות/סותרות? האם אני מחפש "מתחת לאדמה" משמעות? קריאה דיאלקטית היא קריאה סוערת, רבת תהפוכות, לא מתיישבת עם הסברים לינאריים או הירארכיים או היסטוריים טיפוסיים. זו קריאה המנסה לתפוס את "כוליות" הטקסט, מנסה להצביע על התנועה בתוך הטקסט. הטקסט הזה כולו תנועה. אלא שלצערי התנועה בו היא לשום מקום. בוודאי יש תנועה מלמעלה - ללמעלה: עליית גג - גרדום, מחיים למוות, מלמעלה - למטה : שלג/ שַׁד/שֵׁד. אלא שתנועה זו בתוך הטקסט, צפויה מייד כאשר נכתב "א ה ב ה" [פיזור אותיות במקור]. מרגע זה, התפאורה הבומבסטית של שלוש השורות הפותחות את הטקסט מתפרק ברעש צורמני ולא מוצדק. עם זאת, לי ישנה תחושה של חוסר מודעות מלא לתהליך ההתפרקות הרטורי הזה, כי המשך הטקסט מצביע על עיבוד מילולי-שכלתני, על חיפוש אחר "ההפתעה". הפואטיקה של ההפתעה , מאפיינת מאוד את השירה שנכתבת בארץ בשנות השלושים והארבעים [אלתרמן, אלכסנדר פן, למשל] ובוודאי יש בה מהסימבוליזם הצרפתי. אבל אפילו ההפתעה לא מצליחה להגשים עצמה לכלל שלם, כמו בדוגמה הזו: בחיפוש אחר המלאכים בעליית הגג הגיבורים של קארבר ושיקספיר ... שותפים להרהורים על גרדום העליבות בראנו שמחה שימושית ההפתעה בחיבור של קארבר ושייקספיר גיבורים ואנטי-גיבורים , מעין חיבור של שני ניגודים מהותיים מתפרקת לה כשהם יוצאים מעליית הגג ומטרתם "שתיה". ההפתעה ברדוקציה של חמש מאות שנות יצירה בשפה האנגלית לכלל "שתיה" כאשר הבסיס להיותם יחד הוא "חיפוש מלאכים", לא פחות , מתפוררת אל מול חוסר השחר במסקנת החיפוש שלהם, מה גם שאח"כ "אנחנו הופכים לחלק מתהליך "בריאה" של שמחה שימושית? במלים אחרות, הטקסט מורכב ממלים שאינן מתחברות לשום היגד סביר והגיוני, אם כי על פני השטח יש "משמעות" במלים האלה הבאות זו אחר זו. אין זה טקסט פוסטמודרניסטי כי אם טקסט שעוצב בצורה שכלתנית או רטורית-מגמתית מבלי להבין את התוצאות הסמנטיות של עיצוב זה. יוצא מהניתוח שערכתי שהטקסט אולי "מפתיע", אבל לאמיתו של דבר אין הוא אומר ממש, ובוודאי אין לו הרבה מה לומר מעבר לריטוריקה שבו. אם כי, בקריאה נוספת שלו עולה האפשרות, במיוחד שלאחר המילה 'אהבה' מופיעה דוברת פעלתנית מאוד, שאולי השַׁד שלה מתעלס עם השלג, שיש כאן ניסיון אותנטי ליצור עולם על טבעי", עולם "קסום" , עולם של "אגדה". או אז הופך הטקסט לסוג של טקסט ארס-פואטי. אהה, טקסט ארספואטי. טקסט שמלמד אותנו איך לכתוב שירים או סיפורים. ואז שאלתי את עצמי - היש הצדקה לטקסט מסובך, מפורק סמנטית, קופץ קפיצות כמו פוסטמודרניסטיות כדי להראות ,איך כותבים שיר, סיפור או אגדה?" כך או אחרת, הרטוריקה של הטקסט הופכת למרכז הטקסט ותכניו מאבדים את חשיבותם. או לו נתייחס למרשל מקלוהאן, האיך מגדיר את ה-מה, אלא שהתכנים לא מועשרים, משתדרגים בעקבות האיך המשוכלל דכאן.