9 דליה רביקוביץ, לאחר מות... אמור... [ 2006 ]

באחד הפורומים בו אני משתתף קבוע הובא קישור לבלוג הדן ברותחין שיר של דליה רביקוביץ "כישופים". לאמיתו של דבר, "דן ברותחין" הוא צירוף מכובס לערימת הקללות והנאצות המופנים כלפי רביקוביץ ז"ל, כלפי השיר וכלפי המורים לספרות באשר הם. עם זאת, אני קופץ על ההזדמנות להתיחס לפוסט הזה, לתכנים שבו, כי לדעתי זה אחד המשובים הנקיים ביותר שמורה לספרות [ולא חשוב אם הוא בתיכון או באוניברסיטה] יכול לקבל ממי ש"שונא" אותו ואת העולם התרבותי אותו הוא מייצג. אז ברוכים הבאים לפוסט<4> ששמו: כ"כ בא לי להרוג כרגע את דליה רביקוביץ`... אבל היא כבר מתה. :-( הפוסט עצמו מתחלק לארבעה חלקים בדיוק: הקדמה השיר קללות המורים לספרות ההקדמה די חביבה, הבחור מבקש מראש סליחה מחברתו המתוקה "חמודה" הוא קורא לה על כך שהוא הולך להיכנס באנשי רוח ומשוררים למרות שהיא לא אוהבת את זה. [ממש אביר אמיתי, או שובניסט אמיתי. אבל הוא רק בן 18, מותר לו] אחר כך, כמו שצריך, על פי כל הכללים הוא מביא את השיר עצמו, וגם אני אשמח ששיר זה יהיה אצלי בפוסט הזה: כִּשׁוּפִים הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה, מָחָר אֲנִי יָם. כָּל יוֹם אֲנִי תּוֹעָה כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם, כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים. בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי סוּסִים אֲדֻמִּים סְגֻלִּים וְירֻקִּים, לַבֹּקֶר הִקְשַׁבְתִּי פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ, קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים, הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל מָחָר אֲנִי עֵץ רָם כַּתָּמָר. אֶתְמוֹל הָיִיתי כּוּךְ הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית. מָחָר אֲנִי מָחָר. כמובן שישנה איזו שגיאת כתיב "מעת" במקום "מאת", אבל "סערת הנפש" שהפעילה את הבחור אולי גרמה לו לבלבול הסמי-פרודיאני הזה. ומייד מתחיל החלק השלישי - חלק הקללות והנאצות כנגד המשוררת וכנגד השיר. טענתו המרכזית כנגד השיר היא שהוא נטול מיקוד, נטול פואנטה ושהמשוררת היתה בטריפ של סמים כשכתבה אותו. לצערי הרב, מעבר לטענות האלה, המעוטרות בשלל דימויים כאילו "יצירתיים" [מתברר שלבחור יש גם בעיה רצינית עם הרב עובדיה, משום-מה] אין בדבריו ולו טענה אחת משמעותית המבהירה את התקף הזעם שעבר אותו בעקבות קריאת השיר. עם זאת הוא מוסיף שהתשובה על השיר הזה שווה 10 נקודות במבחן "גורלי" וש "ואני במיוחד שונא אותה משום שבגללה כתבתי ב24 השעות האחרונות שני עמודים שאני מתבייש בקיומם". שימו לב כמובן, לא הוא אשם חס וחלילה. החלק הרביעי הוא בעצם מטרת הפוסט האמיתית. לא רביקוביץ ולא ביאליק אלא מוריו לספרות, משרד החינוך, העובדה שהטקסטים שהוא חושב כראויים לא זוכים להכרה במערכת החינוך. הבה נציץ מעט בטיעוניו הפשוטים, שאגב מובאים בצורה מסודרת מאוד: מה ההיגיון המדהים שעומד מאחורי ההחלטה הכה שקולה לתת לתלמידי תיכון שפויים להתמודד עם חומר כזה לא שפוי? מה גרם לאותה חבורה פתאטית של מורים ארורים לספרות להחליט החלטה שכזאת?! שאני מרגיש כאילו שיתפתי פעולה עם הנאצים. כזו בושה, לא פחות. בכלל, כל המקצוע הזה, ספרות מקצוע כ"כ מיותר ומטופש אין זה מתאים יותר למורים לחשוב שהם מרכז הקוסמוס לכן, אין זה מפתיע שהמורים לספרות משוכנעים כי פרשנותם של השירים, הסיפורים, הרומנים והמחזות היא היא הפרשנות המוחלטת והיחידה שיכולה להתקבל הפתעה הפתעה גאונים ספרותיים שלי אף אחד לא נהנה מספרות אם הוא חושב שספרות זה החרא הטהור הזה שמלמדים בבית הספר להיכן נעלמו התקופות שיצירות רציניות כמו 1984 וחוות החיות נלמדו לבגרויות? מדוע ספרי מדע בדיוני רציניים ומלאי פילוסופיה כגון חולית לא נלמדים או מומלצים כלל ע"י אף מורה? הכיצד זה שהז`אנר היחיד באמנות שהמורים לספרות  מכירים הוא ז`אנר החרא?!?!?! אלה ארבע הטענות המרכזיות המרכיבות את הטיעון הפשטני יחסית של הבחור: ראשו של הטיעון הוא שהמורים לספרות הם מתווכי פרשנויות דיקטטוריים וזנבו של הטיעון שיצירות מופת, לדעתו, לא רק שאינן נלמדות אלא ובעיקר לא מומלצות כלל על ידי מוריו. אלה טענות עתיקות כימי המתחים הקיימים בין פרשני תרבות "אלטיסטיים" לבין הקול של "העם". או המתח בין תרבות עילית לתרבות פופולרית. כמובן שהכותב כאן, בוחר בלשון אלימה במיוחד, אבל כשמפשיטים את הייצוגים המילוליים [לא לשכוח אלה רק מילים] מקבלים טיעון שמרני ודי משעמם. [או כמו שנאמר בפורום מסויים: איפההמוח של הבחור? ] הסיום של הפוסט שלו הוא קללה נוספת, כמו מרגיש הבחור שלא מיצה את עצמו עד תום: כוס אמא של המקצוע הדפוק הזה כוס אמא שלו ושל ביאליק ושל דליה רביקוביץ` הכלבה המוטרפת הזו ההתאבדות שלה היתה הדבר הכי צפוי שיש, ואדם יכול רק להיות עצוב על כך שהדבר לא אירע לפני שהיא הספיקה לכתוב את השיר המאעפן הזה שאנחנו נאלצנו לנתח. לא נותר אלא להתפוצץ מצחוק, לנוכח הילדותיות המופגנת הזו של מי התופס את עצמו במלוא הנפיחות האפשרית. מה אני לומד מהפוסט הזה: אינני יכול להתעלם מטענה האותנטית על כך שהמורים לספרות "מקובעים" בתוך איזו פארדיגמה תרבותית בסיסית ואינם מסוגלים פעמים רבות ל"צאת ממנה". יתרה מכך, מורים רבים לספרות באמת חיים בתוך איזו מן בועה, מנקודת המבט של התלמידים, כיוון שהם לא מקיימים דיאלוג אותנטי עם התלמידים על ספרים ושירים שהתלמידים אוהבים, אלא רק עסוקים בלשווק את "העילית" , שהם, המורים, חושבים שהתלמידים צריכים להכיר. מן הצד השני, תוכניות לימוד וספרי לימוד "רשמיים" נקבעים על ידי משרד החינוך והוועדות שלו. אלה וועדות פוליטיות במהותן, והמאבקים של מי ייכנס ומי לא ייכנס לתוכנית רבים וקשים. התגובה של הבחור לשיר מחד, אולי צריכה לעודד אותנו, כי זו תגובה אותנטית לטקסט. הוא לא נשאר שווה נפש לטקסט שקרא, והטקסט עורר בו אלימות בלתי רגילה. אם מתבוננים כך, אם מקלפים את כל ה"קישוטיות" הרטורית אליה הוא התחייב בפתיח דבריו לחברתו, הרי לפנינו אדם מתוסכל ביותר שהועמד מול חידה ולא הצליח לפתור אותה. זו תגובה אנושית מוכרת היטב. היתרון שלו שהוא יכול לכתוב, כלומר האלימות מתחילה ונגמרת ברצף של ייצוגים על צג המחשב. די ריחמתי על הבחור, חוסר היכולת שלו להתמודד עם כישלון מעורר רחמים.

1. ההפניה http://157.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=953&msgid=79614870

2. הפוסט - http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=709090

3. אתר של "כישופים" שהשיר של רביקוביץ הוא המוטו שלו - http://www.witchcraft.co.il/ 

4. הפוסט כבר לא נמצא יותר בבלוגיה של תפוז.