479 - חזרה למטבח של התורכי הזקן

 זה עתה שעון העצר צפצף, כיביתי את להבת הגז בכיריים, הרחתי את התבשיל ונאנחתי בשמחה: ממש הריח של אבא.

גדלתי בבית של בשלן ברמה גבוהה. אני קורא לו כיום: התורכי הזקן. בעבר הוא רק היה אבא.

לימדו אותנו לבשל, כמו לתפור כפתורים, לגהץ, לשטוף את הבית כדבר יום ביומו. פעמיים בשבוע התפקיד שלי היה להכין אורז, בסיר מיוחד. שתי כוסות אורז, שלוש כוסות מים. 

שוטפים טוב טוב את האורז. ממלאים את הסיר במים. מוסיפים מלח בישול, מעט אבקת מרק, קורט פלפל שחור ומיץ מחצי לימון. [שלא תעז לשים חומץ.. כן!!! 😂 ]. מרתיחים את המים, מוסיפים את האורז, מערבבים בכף עץ [בשום פנים ואופן לא כף פלסטיק או מתכת, כן!! 😉 ], נותנים למים ולאורז לרתוח, משרתחו 20 דק' על הלהבה הנמוכה ביותר, פיניטו!!

קטניות אהובות עליי מאז שאני זוכר את עצמי. עדשים, שעועית לבנה יבשה קטנה, שעועית "מלמיליאן" [שעועית יבשה לבנה גדולה מאוד], חומוס [גרבנסוס, כך הוא קרא לתבשיל החומוס], שעועית ירוקה, פול [לא תמיד, די ציער אותי כי אני אוהב פול טרי מאוד מאוד], לוביה [שעועית קטנה עם נקודה שחורה באמצע] בתרמיליה, אפונה מתוקה בתרמיליה. OMG

מאז שחזרתי לבשל שלא בבוקר לצורך הכנת אוכל לילדים שחוזרים מביה"ס [תמיד, תמיד הקפדנו שיהיה להם אוכל טרי וחם. לא היה אצלנו "שניצל ופסטה" שצריך לחמם. לא מנענו שניצל, צ'יפס ופסטה - מה פתאום, רק שאלה היו מנות סוף שבוע. במהלך השבוע אוכל מבושל כמו שצריך]. אני חוזר אל המטבח של התורכי הזקן.

היתה תקופה שנסיתי בכל כוחי לשחזר את מרק הירקות של סבתי ע"ה, עד שקלטתי שהיא השתמשה באבקת מרק, שמן זית, מלח וזהו... אוי כמה צחקנו ד' ואני, אבל לא ויתרתי על האוכל שהוא הכין.

שעועית ירוקה טריה [לא קפואה, אם כי שעועית קפואה חוסכת את כל זמן ההכנות, אבל כמו רבים אחרים, ההתעסקות בניקיון שלה, בחיתוך שלה - תרפויטי לגמרי, במיוחד אם יש מוזיקה שאוהבים ברקע. ]

אז לא היו סוגים רבים של שעועית ירוקה בתרמיליה כמו היום, ואני כמובן משפר או משנה לצרכיי. כמו:

תמיד אוסיף סלרי עלים חתוך דק לפרוסות, תמיד אוסיף מנה גדולה של תרד. בניגוד אליו: אין סיכוי שאקלף את העגבניה או שאסיר את חלקה הפנימי[גרעינים], הכל נכנס.[הוא תמיד למד מה"לארוס" הצרפתי שלו, אז ח"ו עגבניה בעורה או זרעוניה בתבשיל]. הוא הוסיף תמיד קופסה קטנה של רסק עגבניות, אני מעט מהשפופרת שלי.

זאת התוצאה. ואבא, מה לעשות, געגועיי אליו חזקים מאוד, בא לבקר בזמן הבישול, נתן עצות, הריח, טעם ועדכן לעצמו טעמים.

478 - עשור שירים ועשרת השירים בו האהובים עליי

 אמנם בתגובות לחברים שכתבו פוסט על העשור המועדף עליהם כתבתי שאין לי עשור אבל יש שירים שאני אוהב, נזכרתי שאני אוהב מאוד את בילי הולידיי, וכנראה בכלל את השירים מאמריקה שהושמעו בשנות חייה.

אז קדימה לנושא של השרביט החם.

העשור הוא 1940 - 1950

הראשון -  1940 -You Are My Sunshine Jimmie Davis

השני - 1941 , God Bless The Child Billie Holiday

השלישי - 1941, let's do it let's fall in love billie holiday

הרביעי - 1942, (There'll Be Bluebirds Over) The White Cliffs of Dover Vera Lynn

החמישי - 1942, Perdido Duke Ellington

השישי - 1943, My Heart and I Decided Ella Fitzgerald

השביעי - 1944,  have yourself a merry little Christmas  Judy garland

השמיני - 1946, Prisoner Of Love Perry Como / Billy Eckstine / ink Spots

התשיעי - 1947, Mañana Peggy Lee

האחרון, מחזור שירים בילי הולידיי

477 - אל תשליכוני לעת זקנה

 

נסיך הבוהמה של תל אביב סיים את חייו לבד, במוסד בג'לג'וליה

לפני שאתיחס לכתבה הזו במוסף הארץ, 21.3.21, ברצוני להביא את השיר הידוע של אביהו מדינה, שהוא כותרת הפוסט:

עכשיו לכתבה המנסה להבין מדוע אחד האנשים הכי ידועים בתל אביב סיים את חייו במוסד לתשושי נפש בג'לג'וליה שמטפל בכאלה שאינם מסוגלים לממן מוסד אחר.

לא אכנס לכל פרטי הכתבה:

"הוא [עמית לוינסון, אב"ח] נצפה לא אחת מתהלך שיכור ברחובות העיר, ופעם אותר משוטט חסר תכלית באחד מפרבריה. במקרה אחר נתקל במכרה באותה שדרה מפורסמת ושאל אותה איך מגיעים לרחוב מזא"ה. לוינסון לא זיהה אותה, ולא הבחין כי הוא עומד בפינת הרחוב ממש. ברגעי שפל, והיו לא מעט כאלה, פנה לכמה מידידותיו הוותיקות וביקש מהן סיוע כספי. דליה פלד, אשת בן־דודו, נתנה לו קצבה חודשית והלוותה לו סכומי כסף גדולים שבוזבזו בן לילה. מדי פעם הבליח בהשקות ובגלריות בבגדים מרופטים ומוזנח, בעיקר כדי לשים יד על הכיבוד הקל שהוגש בהן. חברתו נירה רבינוביץ' מספרת שהופיע גם באירוע לכבוד יום הולדתה ה–70. "הוא הגיע לפתע, לבוש ברישול, והתנהג בצורה שהעציבה אותי". חברה אחרת מספרת שנתקלה בו עובר בין בתי קפה ואוסף מהשולחנות שיירי לחם וחמאה. את בקבוקי היין הזול שחיסל ניסה לשווא להחביא מבן זוגו. לבסוף נראה כי אלכסיס נואש ממנו. הוא הכיר גבר אחר ונכנס עמו לקשר זוגי. אולם בכך לא תמו יחסיו עם לוינסון."

במקום אחר בכתבה מתואר שבן זוגו, החוקי וחברו החדש, נישלו אותו מדירתו. אבל החמור מכך:

לוינסון מת לפני חודש. כמה מחבריו הוותיקים התבשרו על כך באקראי או באיחור ניכר, משום שלא פורסמה מודעת אבל על שמו ולא נערכה לו שבעה. הידידים הקרובים יותר דווקא גילו על כך בזמן, אך אחדים מהם החמיצו את הלווייתו. לדבריהם, קיבלו רושם שגוי שלפיו היא נקבעה ליום שני, ובהגיעם לבית העלמין גילו שנקבר כבר בראשון. מבחינתם, זהו עוד סמל לבידוד שאפף את לוינסון בסוף ימיו, והעיב אפילו על דרכו האחרונה. בין קומץ האנשים שכן הגיעו לחלוק ללוינסון כבוד אחרון ניכר המתח. פלד נשאה הספד שבו ביקשה את סליחתו. "סליחה, עמית, שלא הצלחנו להציל אותך", אמרה. "סליחה שבשנים האחרונות לא הצלחתי להמשיך להיות לצדך בעת הצורך, סליחה שלא הצלחתי לסייע לך לחזור לביתך, בעיר שבה הכרת כל פינה, העיר שבה חיית מרבית חייך".

לא יכולתי שלא להיזכר במשורר הישראלי הנפלא, החדשן ופורץ הדרך, דוד אבידן, שרבים מצטטים את שירו המיוחד, מזה שיר

מזשיר / דויד אבידן

שִׁיר הוּא דָּבָר
שֶׁאֳנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר
לְאַחַר שֶׁאֳנִי כּוׂתֵב אוׂתוׂ
כְּשִׁיר אוׂ כְּלׂאשִׁיר
אֲבָל מְפַרְסֵם אוׂתוׂ כְּשִׁיר
וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶשִׁיר.

"דוד אבידן נפטר בתל אביב ב-11 במאי 1995 בגיל 61, כשהוא עני, חולה ושקוע בחובות. הוא נקבר בבית העלמין ירקון בגוש דן, והמשורר נתן זך ספד לו בהקריאו את שירו המצמרר של הנפטר: "שיר ילדים", הפותח בשורה "המוות יבוא אלי ביום ההולדת". כשנה לפני מותו, כבר נודע ברבים מצבו הנפשי, הגופני והכלכלי הירוד עם שידור כתבה בטלוויזיה הישראלית שחשפה את תנאי חייו, ובה אבידן אף חשף כי שקע בחובות של כ-100 אלף שקלים^[33].

נראה שאנשים "קיצוניים" ובודדים, מבחירה או בכורח הנסיבות, עברם לא יגן עליהם וימציא להם פתרון. בעקבות פטירתו העלובה של אבידן נעשה ניסיון להבטיח חיים הוגנים ליוצרים ישראליים שתרומתם לתרבות ולחברה לא תשוער, אבל כמו הרבה כוונות טובות, הרצון והיוזמה נעלמו.

קל מאוד לנטוש אנשים, במיוחד לאחר שמילאו איזה צורך נרקסיסטי של הסביבה. לפתע הם כבר "לא מתאימים" לחיים הנוכחיים, ומה קל יותר מ"לשכוח אותם". לוינסון היה איש חריג מאוד. ההדרדרות שלו לא נבלמה בזמן. אני זוכר לפני כמה שנים קריאה של בן זוגו החוקי לעזרה בטיפול בו, אבל כנראה העזרה היתה אישפוזו בבית אבות סיעודי ציבורי בפאתי ג'לג'וליה.

https://katzr.net/06c22d

476 - סוכרת

הארטישוק הירושלמי ואני

 נדמה לי שכבר כתבתי כאן שאני חולה בסוכרת סוג 2, אשר הוזנחה במשך שנים רבות, בשל חוסר אחריות שלי, ויומרה של רופאה להיות "אנדוקרינולוגית". אבל ובעיקר האחריות היא שלי, כי לא טרחתי כלל לברר מהי המחלה, מהן הסכנות, מהן רמות הסוכר התקינות, ולכן הגעתי לA1C ברמות גבוהות במיוחד, שלפי אחד הרופאים, לחץ הדם הנמוך, הטבעי שלי, מנע פגיעה מוקדמת יותר בי.

ב- 2022 רופא עיניים דאגן, יבורך לעד, שלחני לבדיקת רשתית בביה"ח "השרון". שם לא בזבזו זמן, ואחרי שני צילומי רשתית[לא כואב!!] הגיעו למסקנה שעליי לקבל זריקות אווסטין לשתי העיניים. [לא כואב, מטריד] ברור שכמו ילד קטן אמרתי: אני מפחד, אבל או אז הבהירו לי שאם אני רוצה להמשיך לראות, אולי כדאי..

זו היתה קריאת השכמה. הזכירה לי את ההחלטה שלי להפסיק לעשן, כשהבנתי שאני בדרך לחיסול הריאות, לסרטן ובכלל - אני מסריח כמו מאפרה. [אפילו התרחצתי והתבשמתי פעמיים ביום. ובמיוחד כשהרחתי תלמידים שלי מעשנים והסירחון הנודף מהם].

השיטה היא לחתוך בבת אחת. אני לא מאמין בגמילה בשלבים.

אז נכון, הפסקת העישון הובילה להשמנה, שהובילה לסוכרת [אם כי יש לי רקע משפחתי עם סוכרת סוג 2. לא גנטי, אבל, ככל הנראה..] אבל זכיתי מחדש בחוש הריח, בחוש הטעם, בחיסכון של אלפי שקלים בשנה. [כן, חשבו 3 קופסאות ביום, כל אחת במחיר 7 ש"ח בערך, תכפילו את התוצאה ב- 365 ותקבלו 7665 ש"ח.]

כך החלטתי בבת אחת להוריד את הקמח הלבן, הגלידות, היוגורטים עם/בלי פירות, עוגות, עוגיות. עברתי לתזונה מבוססת קטניות, מעט בשר, ביצה ביום וירקות בכמויות.

תוך כדי הסתגלות לתזונה החדשה [שגם כללה פעילות גופנית, היה לי קשה, גם כתבתי פוסט על זה שתיאר את המלבן שהיקפו בקושי 2 ק"מ שהלכתי מדי ערב.] שמעתי על סדנה מיוחדת באיכילוב. מיועדת לחולי סוכרת, המבטיחה ירידה בכמות תרופות עד כמעט הפסקה. בשיחת השיווק הבנתי, שעליי לבדוק היטב איזה מזונות מעלים את רמת הסוכר בדם. מחיר הסדנה היה מוגזם, אבל הרעיון הופנם ונבדק.

דיגרסיה קטנטנה לצורך התקדמות:

בילדותי אבי נהג לקנות ארטישוק ירושלמי כשארטישוק לא היה בעונה. שנים אח"כ לא ראיתי אותו בשום מקום, עד לפני כמה שנים. והנה מצאתי, שבטטה קסבייה [בפי יוצאי המגרב] היא שורש שלא מעלה אצלי את הסוכר.

לכן, הפניתי שאילתא לפרדי היקר:

להלן השוואה תזונתית בין תפוח אדמה לבין ארטישוק ירושלמי (ל-100 גרם):

רכיב תזונתי	תפוח אדמה (מבושל, ללא קליפה)	ארטישוק ירושלמי (נא)
קלוריות	87 קק"ל	73 קק"ל
פחמימות	20.1 גרם	17.4 גרם
סיבים תזונתיים	1.8 גרם	1.6 גרם
סוכרים	0.9 גרם	9.6 גרם
חלבון	1.9 גרם	2.0 גרם
שומן	0.1 גרם	0.1 גרם
ברזל	0.3 מ"ג	3.4 מ"ג
אשלגן	379 מ"ג	429 מ"ג
ויטמין C	12.1 מ"ג	4.0 מ"ג

ניתוח ההבדלים:

• פחמימות: תפוח האדמה מכיל מעט יותר פחמימות מאשר הארטישוק הירושלמי.
• סוכרים: הארטישוק הירושלמי מכיל הרבה יותר סוכרים טבעיים מאשר תפוח האדמה.
• חלבון: שני הירקות דומים בתכולת החלבון.
• סיבים תזונתיים: שניהם מכילים כמות דומה של סיבים תזונתיים.
• ברזל: הארטישוק הירושלמי מכיל כמות ברזל גבוהה בהרבה מתפוח האדמה.
• אשלגן: שניהם עשירים באשלגן, אך הארטישוק הירושלמי מכיל מעט יותר.
• ויטמין C: תפוח האדמה מנצח כאן עם כמות גבוהה יותר של ויטמין C.

מסקנה:

אם מחפשים מקור לפחמימות מורכבות עם פחות סוכר ויותר ויטמין C – תפוח האדמה עדיף.
אם מחפשים מקור טוב יותר לברזל, עם פחות קלוריות אך יותר סוכרים טבעיים – הארטישוק הירושלמי עדיף.

רוצה השוואה מפורטת יותר או המלצה בהתאם לצרכים תזונתיים מסוימים?מה מהשניים עדיף לחולי סוכרת?ChatGPT said:

עבור חולי סוכרת, הבחירה בין תפוח אדמה לארטישוק ירושלמי תלויה בכמה גורמים עיקריים, כולל האינדקס הגליקמי (GI), עומס גליקמי (GL), תכולת הסיבים, והרכב הפחמימות.

השוואה בהיבט של סוכרת:

רכיב	תפוח אדמה	ארטישוק ירושלמי
אינדקס גליקמי (GI)	גבוה (70–90, תלוי בשיטת ההכנה)	נמוך-בינוני (35–50)
עומס גליקמי (GL)	גבוה	נמוך-בינוני
סיבים תזונתיים	1.8 גרם	1.6 גרם
סוכרים טבעיים	0.9 גרם	9.6 גרם
סוג הפחמימה הדומיננטי	עמילן (מתפרק מהר לגלוקוז)	אינולין (סוג של סיב מסיס)

מה עדיף לחולי סוכרת?

✅ הארטישוק הירושלמי עדיף על פני תפוח האדמה, בגלל הסיבות הבאות:

1. אינדקס גליקמי נמוך יותר – אינו מעלה את רמת הסוכר בדם בצורה חדה כמו תפוח אדמה.
2. תכולת אינולין גבוהה – סוג של סיב פרה-ביוטי המסייע באיזון רמות הסוכר ושיפור בריאות המעיים.
3. עומס גליקמי נמוך – המשמעות היא שהוא משפיע בצורה מתונה יותר על רמות הגלוקוז בדם.
4. עשיר באשלגן – מועיל לאיזון לחץ הדם, אשר לעיתים קרובות מהווה בעיה בקרב חולי סוכרת.

מתי בכל זאת אפשר לשלב תפוח אדמה בתפריט סוכרתי?

• אם אוכלים אותו עם הקליפה, מה שמעלה את כמות הסיבים ומאט את ספיגת הפחמימות.
• אם מבשלים אותו בשיטה בריאה (למשל, אפייה או בישול ולא טיגון).
• אם אוכלים אותו בכמות קטנה ובשילוב חלבונים או שומנים בריאים, שיכולים להאט את עליית הסוכר בדם.

מסקנה:

הארטישוק הירושלמי מהווה בחירה טובה יותר לחולי סוכרת בשל ההשפעה המתונה שלו על רמות הסוכר והיתרונות הבריאותיים של האינולין. עם זאת, ניתן לשלב תפוח אדמה בזהירות, כל עוד שומרים על בקרת כמויות ובוחרים בשיטות הכנה נבונות.

כהרגלי - אינני מקלף את הפקעת, אלא מקרצף היטב במברשת ובסבון כלים. שוטף טוב טוב. מייבש ואז מבשל, אופה - לעולם לא מטגן.

475 - החילונים והדתיים

 החילונים מתבקשים לכבד את האמונה והמאמינים. האם הדתיים מכבדים את חוסר האמונה ואת הלא מאמינים?

לפני שאענה על שאלה זו, שהיא בעייה מרכזית כיום בישראל*, אני רוצה להתייחס למושג "חילוני" ולמושג "דתי".

שני המושגים נובעים מהעולם האמוני-הדתי.

חילוני הוא מושג ניגודי ל"קודש" [קודש וחול], כלומר  ש"החילוניות" מנוגדת ל"קודש", אבל נובעת מהקדושה, והקדושה מצויה רק אצל הדתי-המאמין.

ברור לגמרי שזה מונח מניפולטיבי וחסר נגיעה במציאות האמיתית.

הסיבה לכך נעוצה בכך, שכמו בתשבצים רבים, הישראלית [השפה] והישראלים מזהיםבין דת לבין אמונה, בין דת לבין רוחניות. ואין הבל גדול מכך, אבל זה כוח התעמולה והנדסת התודעה.

דתי הוא אדם המקבל על עצמו אידיאה מסויימת, כמו קומוניסט, ליבראל, סוציאליסט או צמחוני.

יש לא מעט דתיים שאני מכיר, שאינן מאמינים כלל, וישנם הרבה יותר מאמינים שאינם דתיים, ולא רואים צורך להפגין אמונתם בהתנהגות טקסית כזו או אחרת. חילוני יכול להיות אדם מאמין, אבל שאינו עוסק/מקיים פרקסיס דתי. לכן אקרא לו: לא דתי.

מבלבל? הדתיים הופכים למאמינים שעוסקים בפרקסיס דתי, והחילונים הופכים ל- לא דתיים [אפילו הם מאמינים].

משהבנו זאת, נחזור לשאלה, שמנוסחת גרוע, כי היא נופלת בפח הזיהוי בין דת לבין אמונה.

אתחיל בסוף השאלה דווקא, האם הדתיים מכבדים את חוסר האמונה ואת הלא מאמינים? כי יש לי תשובה ברורה: 

מיהם הדתיים? נטורי קרתא, חסידי הצדיקויות הגדולות, ש"ס, בעלי כיפה סרוגה, חב"ד, מסורתיים? לכל ענף מתנגדים הרואים בו "לא יהודי" אמיתי. קיום מצוות אינו מספיק עבור קבוצות אמוניות אלה, כך שמלכתחילה אנו רואים בין "הדתיים" חוסר כבוד לדתיים אחרים. אם נחליף את המילה "דתיים" במילה "מאמינים" נדמה לי המבוכה אף תגדל ותגבר.

ואנסח את סוף השאלה מחדש: האם ה[מאמינים] מכבדים את חוסר האמונה ואת הלא מאמינים?

יש שתי גישות של מאמינים ל-לא מאמינים שאני מכיר, וביניהן כמובן אינספור ביטויים מגוונים: דחייה, לעג או נסיון להפוך לא מאמין למאמין:

דחייה

קבלה וניסיון לשנות

אחד הגופים הבולטים הוא כמובן חב"ד וסניפיו ברחבי העולם, גוף בולט נוסף הינם בעלי דוכני התפילין ברחובות הערים בישראל. מצטרפים אליהם ארגונים וקבוצות של מאמינים "שאינם עסוקים בפרקסיס של דת [דתיים]" כמו צמחונים/טבעונים/ כל מיני מגלי הארות, כתות שונות ומוזרות, ומה לא. כולם פניהם מחוייכים, מקבלים את החילוני "כמות שהוא", רק תבוא לעשות שבת יהודית כהלכתה ועוד דרכים אחרות. האחרים בזים ל-לא דתיים.

והלא דתיים, אף הם נחלקים להם בין הבזים והלועגים ל"חבר הדמיוני" שהמציא האדם [פרוייד, ניטשה] לבין הסובלניים, כל עוד לא נכפה עליהם הפרקסיס הדתי.

לדוגמה אספר על התכתבות ארוכה מאוד שלי עם רב אמריקאי, חרד אבל בסגנון אמריקאי. די מהר הבהרתי את גבולות ה"גזרה" שלי, כשאמרתי לו: לא אבוא לאכול אצלך כי לעולם לא תאכל אצלי. מי שלא אוכל אצלי אין סיבה שאוכל אצלו. היו כמה סיבובים סביב הצהרה זו, כמו אני יכול להביא אוכל ממקום כשר, לקנות חד"פים, להגיש ירקות וכו' - הסירוב לקבל את העובדה שהוא לא מכבד את בישוליי [מה לעשות, אין לי מטבח כשר] מצדיק את אי הכיבוד שלי לבישוליו הכשרים.

משענין זה הופנם לגמרי, האיש שינה עורו והחל להשמיע קולות לעג וזלזול, למשל בשירים שלי, בבלוגים שלי.

https://katzr.net/1ff2aa

- - - -

* המתח בין דתיים לחילוניים מתקיים לדעתי בעיקר בין החרדים, שהם קבוצת כוח משמעותית לבין שאר הישראלים, כולל מסורתיים, כיפות סרוגות, המזרחי. זו בעייה שלענ"ד יש לה סיכוי גדול להיפתר.

474 - זכרון ילדות ראשון

השרביט החם השבוע מוליכנו אל סמטאות הזכרון 

אין לי הרבה זכרונות מילדותי, עקב תאונה עם אופניים, בעקבותיה איבדתי חלק מזכרונות ילדותי לעד.

אבל ישנן הבלחות פתאומיות:

אחת מהן, הכי אהובה עליי היא שלי, מאחורי גברים גדולים מתבונן בהשתאות בגבר לבוש לבן, שכולם מנשקים את ידיו. זה קורה בבית הוריי. לענ"ד אני בן 4 או אולי צעיר יותר? [הגבר בלבן הוא סבי, איש מפורסם מאוד באיזמיר שהגיע לבקר את בנו הבכור ואת נכדיו.]

הבלחה נוספת היא כעס איום, הרסני ורצחני על אחי הקטן, עד שהכיתיהו במקל של מטאטא בראש. לא קרה לו כלום, אבל אצלי מאז התפתחה התנגדות קיצונית לאלימות פיזית.

והבלחה נוספת היא של סבתי האהובה, שומרת עלינו במשך שבוע, כשהורינו נסעו לבית הבראה. כמה רוך, עדינות ומגע גופני היא סיפקה. 

יש לי מעין זכרון של ימי שלג, ידיים כחולות מקור, איסוף אורניות מאחורי הבית.

https://did.li/1dTaa

473 - האם בעל המאה הוא בעל הדיעה משקף את סכנת השחתת מוסדות ציבוריים?

 לפני שאדון בטענה והנגזרות ממנה, כולל התיחסות לתשובה ארוכה, ממנה אביא מעט שבמעט, לשאלה הזו.

בשני מקורות שקראתי ברור לחלוטין שאין זה מקור הלכתי, ומקור אחד מצא את שורשו ביידיש:

"אוצר הלשון היידית של סטוצ'קוב העלה כי אכן זה המקור. "וער עס האט די מאה דער האט די דעה" . כלומר: בעל המאה הוא בעל הדעה." [ זאב גלילי, הגיון בשיגעון, https://katzr.net/8cd76a ]

 אביא תשובה מפרדי [ה - ב"מ] המצביע על היתכנויות אחרות למקור הפתגם:

מקור הביטוי

המקור המדויק של הביטוי אינו ברור, אך הוא מתבסס על מסורת יהודית עתיקה המתייחסת לכוח הכלכלי והשפעתו על קבלת ההחלטות. כמה מקורות אפשריים:

1. המשנה והתלמוד

   • ישנם דיונים בתלמוד המתייחסים להשפעת העושר על יכולת האדם לשלוט ולכוון את הציבור. למשל, במסכת פסחים (קי"ג, ע"ב) נאמר:
     "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו", מה שמעיד על כך שמי שמקובל בחברה זוכה להערכה והשפעה.
   • בתלמוד הירושלמי (מסכת הוריות) יש רמזים לכך שמי שמממן את החברה או הקהילה זוכה גם לקבוע את מדיניותה.

2. ספרות ימי הביניים

   • בתקופות שבהן הקהילות היהודיות נוהלו על ידי הנהגה כלכלית (כגון בעלי ההון שהיו מממנים את הקהילה ומשלמים מיסים לשלטון), נוצר מצב שבו לא רק הרבנים אלא גם הגבירים היו בעלי השפעה משמעותית.

3. השתרשות מודרנית

• הביטוי, כפי שהוא מוכר כיום, נפוץ בעיקר בעידן המודרני, שבו ניכר שהשליטה הכלכלית מביאה עימה שליטה בדעה הציבורית, במדיניות פוליטית ובמערכות מדינה.

פרדי גם מביא דוגמה מלטינית.

Qui pecuniam habet, imperat - למי שיש כסף, שולט

לענייננו -

השאלה שואלת אם בעלי המאה, הקפיטליסט בימינו אנו, משחית מערכות ציבוריות [חינוך, צבא, בריאות] כאשר כספו "מתערב" ויש לו אינטרסים ברורים להתעשרות?

מאיר שמחוני כותב בסיכום תשובתו מלים אלה:

בתי הספר ביסודם הוקמו על ידי בעלי המאה שקבעו מה ילמדו, ומדוע ילמדו דווקא את הנושאים האלו, כי הם רצו פועלים מומנים שיעבדו אצלם ולא יחפשו דברים אחרים להתחרות בהם. לכן גם התכנים מוכתבים על ידי בעל המאה. וכך עד היום.

התשובה הזו נראית לי קיצונית לגמרי, וכך עניתי:

אני חולק עליך לגמרי.

המילה "בית ספר" היא תרגום המילה "אסכולה", שבעצמה הגיעה מן היוונית וסימנה "פנאי" שהפך מהר מאוד לזמן ללימודים, יצירה וכו'

עד המהפיכה התעשייתית מי שזכה ללמוד היו העשירים ובניהם, אך לא בנותיהם! המהפיכה התעשייתית יצרה צורך עמוק ליצרן ולצרכן יודע קרוא וכתוב, הקפיטליזם ובעקבותיו תיאוריות חברתיות נוספות [קומוניזם, אנרכיזם, סוציאליזם, פאשיזם] ראו ב"השכלה לכל" מחד גיסא אמצעי לשחרור האדם [ראה: פריירה, "הפדגוגיה של המדוכאים", המאבק ל"ביעור הבערות בעשור הראשון של מדינת ישראל, מאבקים הירואים ברחבי העולם לבטל עבודת ילדים והכנסתם לביה"ס, שלא להזכיר מאבקים נוספים לאפשר לנשים ללמוד!!] ומאידך גיסא דרך מעולה לאינדוקטרינציה, לסוציאליזציה מכוונת "שיעבוד" [משטרים דיקטטורים מכל סוג בעולם, חינוך דתי-חרדי המונע השכלה כללית].

לא בעלי המאה הקימו בתי ספר אלא בעלי הכוח [לא בהכרח הון מקביל לכוח פוליטי, כידוע, אם כי לא מזיק!], ולא בגלל שרצו עובדים מיומנים וצייתנים אלא עובדים וצרכנים שמסוגלים ליצר ולצרוך מוצרים מתוחכמים!! אבל, יש בדבריך אמת כלשהי כשמגיעים לרעיונות הליבראליים-הימניים בארה"ב, מאבקי האיגודים המקצועיים שם באמצע המאה העשרים, אם כי גם הליבראלים האמריקאים לא מונעים השכלה ציבורית בחינם. נכון היא גרועה מזו הפרטית של העשירים, אבל אדם יכול ללמוד בה ולהצליח.

האם רפואה פרטית פוגעת ברפואה הציבורית? בישראל עמדנו מול התופעה הזו בבתי חולים ציבוריים [אף אחד לא הוטרד מרפואה פרטית בבתי חולים פרטיים!!]

צבא?

משרדי ממשלה?

נראה שלידו האוליגרכים הרוסים ילדים קטנים ;-(