נסיך הבוהמה של תל אביב סיים את חייו לבד, במוסד בג'לג'וליה
לפני שאתיחס לכתבה הזו במוסף הארץ, 21.3.21, ברצוני להביא את השיר הידוע של אביהו מדינה, שהוא כותרת הפוסט:
עכשיו לכתבה המנסה להבין מדוע אחד האנשים הכי ידועים בתל אביב סיים את חייו במוסד לתשושי נפש בג'לג'וליה שמטפל בכאלה שאינם מסוגלים לממן מוסד אחר.
לא אכנס לכל פרטי הכתבה:
"הוא [עמית לוינסון, אב"ח] נצפה לא אחת מתהלך שיכור ברחובות העיר, ופעם אותר משוטט חסר תכלית באחד מפרבריה. במקרה אחר נתקל במכרה באותה שדרה מפורסמת ושאל אותה איך מגיעים לרחוב מזא"ה. לוינסון לא זיהה אותה, ולא הבחין כי הוא עומד בפינת הרחוב ממש. ברגעי שפל, והיו לא מעט כאלה, פנה לכמה מידידותיו הוותיקות וביקש מהן סיוע כספי. דליה פלד, אשת בן־דודו, נתנה לו קצבה חודשית והלוותה לו סכומי כסף גדולים שבוזבזו בן לילה. מדי פעם הבליח בהשקות ובגלריות בבגדים מרופטים ומוזנח, בעיקר כדי לשים יד על הכיבוד הקל שהוגש בהן. חברתו נירה רבינוביץ' מספרת שהופיע גם באירוע לכבוד יום הולדתה ה–70. "הוא הגיע לפתע, לבוש ברישול, והתנהג בצורה שהעציבה אותי". חברה אחרת מספרת שנתקלה בו עובר בין בתי קפה ואוסף מהשולחנות שיירי לחם וחמאה. את בקבוקי היין הזול שחיסל ניסה לשווא להחביא מבן זוגו. לבסוף נראה כי אלכסיס נואש ממנו. הוא הכיר גבר אחר ונכנס עמו לקשר זוגי. אולם בכך לא תמו יחסיו עם לוינסון."
במקום אחר בכתבה מתואר שבן זוגו, החוקי וחברו החדש, נישלו אותו מדירתו. אבל החמור מכך:
לוינסון מת לפני חודש. כמה מחבריו הוותיקים התבשרו על כך באקראי או באיחור ניכר, משום שלא פורסמה מודעת אבל על שמו ולא נערכה לו שבעה. הידידים הקרובים יותר דווקא גילו על כך בזמן, אך אחדים מהם החמיצו את הלווייתו. לדבריהם, קיבלו רושם שגוי שלפיו היא נקבעה ליום שני, ובהגיעם לבית העלמין גילו שנקבר כבר בראשון. מבחינתם, זהו עוד סמל לבידוד שאפף את לוינסון בסוף ימיו, והעיב אפילו על דרכו האחרונה. בין קומץ האנשים שכן הגיעו לחלוק ללוינסון כבוד אחרון ניכר המתח. פלד נשאה הספד שבו ביקשה את סליחתו. "סליחה, עמית, שלא הצלחנו להציל אותך", אמרה. "סליחה שבשנים האחרונות לא הצלחתי להמשיך להיות לצדך בעת הצורך, סליחה שלא הצלחתי לסייע לך לחזור לביתך, בעיר שבה הכרת כל פינה, העיר שבה חיית מרבית חייך".
לא יכולתי שלא להיזכר במשורר הישראלי הנפלא, החדשן ופורץ הדרך, דוד אבידן, שרבים מצטטים את שירו המיוחד, מזה שיר
מזשיר / דויד אבידן
שִׁיר הוּא דָּבָר
שֶׁאֳנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר
לְאַחַר שֶׁאֳנִי כּוׂתֵב אוׂתוׂ
כְּשִׁיר אוׂ כְּלׂאשִׁיר
אֲבָל מְפַרְסֵם אוׂתוׂ כְּשִׁיר
וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶשִׁיר.
"דוד אבידן נפטר בתל אביב ב-11 במאי 1995 בגיל 61, כשהוא עני, חולה ושקוע בחובות. הוא נקבר בבית העלמין ירקון בגוש דן, והמשורר נתן זך ספד לו בהקריאו את שירו המצמרר של הנפטר: "שיר ילדים", הפותח בשורה "המוות יבוא אלי ביום ההולדת". כשנה לפני מותו, כבר נודע ברבים מצבו הנפשי, הגופני והכלכלי הירוד עם שידור כתבה בטלוויזיה הישראלית שחשפה את תנאי חייו, ובה אבידן אף חשף כי שקע בחובות של כ-100 אלף שקלים[33].
נראה שאנשים "קיצוניים" ובודדים, מבחירה או בכורח הנסיבות, עברם לא יגן עליהם וימציא להם פתרון. בעקבות פטירתו העלובה של אבידן נעשה ניסיון להבטיח חיים הוגנים ליוצרים ישראליים שתרומתם לתרבות ולחברה לא תשוער, אבל כמו הרבה כוונות טובות, הרצון והיוזמה נעלמו.
קל מאוד לנטוש אנשים, במיוחד לאחר שמילאו איזה צורך נרקסיסטי של הסביבה. לפתע הם כבר "לא מתאימים" לחיים הנוכחיים, ומה קל יותר מ"לשכוח אותם". לוינסון היה איש חריג מאוד. ההדרדרות שלו לא נבלמה בזמן. אני זוכר לפני כמה שנים קריאה של בן זוגו החוקי לעזרה בטיפול בו, אבל כנראה העזרה היתה אישפוזו בבית אבות סיעודי ציבורי בפאתי ג'לג'וליה.
https://katzr.net/06c22d
