625 - בזכות ה-לא ובזכות ה-חסימה

 לאחרונה אני זוכה לתגובות ימניות-קיצוניות תחת תגובות שלי או פוסטים של ב- QUORA.

מקום פתוח, מהימן, פורום להחלפת דיעות, להשכלה, לשיחות או אפילו לוויכוחים מרים.

אני לא רואה בוויכוח דבר רע, מאיים או אסור.

נהפוך הוא - ויכוח חד, כזה שרואה את הפגימות בטיעונים, את החיפוף בביסוס דיעות, כשלי ניסוח ושימוש בלשון מניפולטיבית[תעמולה?] הוא הרחקה של כל מעקשי השיחה, מחסומי החלפת הדיעות וניסיונות להנדוס תודעה.

מהו הגבול בו הוויכוח הופך לבלתי נסבל -

• מעבר ל-וויכוח אישי
• דיברור צד אחד, שימת מלים בפיו, קביעת ביוגרפיה עבורו
• התעסקות במתווכח ולא בנושאי הויכוח
• ביוש, השפלה [אחד הכלים האהובים הם- לטעון שהשפה עילגת, למשל..]
• קללות
• איומים באלימות

תופעה נוספת ששמתי אליה לב בויכוחים האלה, התעלמות מתגובותיו של אלמוני ופנייה לפלוני שמגיב לאלמוני מתוך רצון מחד גיסא למנוע התפתחות שיחה ביניהם, השפלה ופגיעה באלמוני ע"י הקטנתו, ביזויו.

תופעה אחרת לא פחות מרשימה בעוצמתה: אלמוני הגיב לפלמוני - תגובה תוקפנית, שמזמינה תגובה "הולמת", אמ-מה, אלמוני חסם את פלמוני, כך שאין בידי פלמוני יכולת להגיב, לו רצה.

אלה כללי ה-לא והחסימה שלי 

מהם כללי ה"לא" 

לא עונה, לא מגיב, לא מתווכח.

ברכת הדרך שלי "סע/י לשלום".

מהם כללי החסימה

אלמוני עובר לביוש אישי

אלמוני קורא שירים שלי ולועג להם בתגובה

אני מרגיש מואיים

כשאינני מעונין בתגובה לדבריי

אינני חפץ יותר לקרוא טקסטים של אלמוני

חשוב תמיד לזכור:
בלוג, אזור הבעת דיעות, רשת חברתית אינם "שוק" ואינם מקיימים, לדעתי לפחות, בתקשורת בינאישית את כללי השיח החופשי והזכות להבעת דיעות.

במלים אחרות:

כמו שלא אתן לאורח להרוס אצלי בבית, כך לא אתן למשתתף בדיון/בויכוח באזור בינאישי לקלל, לבייש, לשקר, להשפיל.

https://pop.education.gov.il/teaching-practices/search-teaching-practices/social-network-conduct/

475 - החילונים והדתיים

 החילונים מתבקשים לכבד את האמונה והמאמינים. האם הדתיים מכבדים את חוסר האמונה ואת הלא מאמינים?

לפני שאענה על שאלה זו, שהיא בעייה מרכזית כיום בישראל*, אני רוצה להתייחס למושג "חילוני" ולמושג "דתי".

שני המושגים נובעים מהעולם האמוני-הדתי.

חילוני הוא מושג ניגודי ל"קודש" [קודש וחול], כלומר  ש"החילוניות" מנוגדת ל"קודש", אבל נובעת מהקדושה, והקדושה מצויה רק אצל הדתי-המאמין.

ברור לגמרי שזה מונח מניפולטיבי וחסר נגיעה במציאות האמיתית.

הסיבה לכך נעוצה בכך, שכמו בתשבצים רבים, הישראלית [השפה] והישראלים מזהיםבין דת לבין אמונה, בין דת לבין רוחניות. ואין הבל גדול מכך, אבל זה כוח התעמולה והנדסת התודעה.

דתי הוא אדם המקבל על עצמו אידיאה מסויימת, כמו קומוניסט, ליבראל, סוציאליסט או צמחוני.

יש לא מעט דתיים שאני מכיר, שאינן מאמינים כלל, וישנם הרבה יותר מאמינים שאינם דתיים, ולא רואים צורך להפגין אמונתם בהתנהגות טקסית כזו או אחרת. חילוני יכול להיות אדם מאמין, אבל שאינו עוסק/מקיים פרקסיס דתי. לכן אקרא לו: לא דתי.

מבלבל? הדתיים הופכים למאמינים שעוסקים בפרקסיס דתי, והחילונים הופכים ל- לא דתיים [אפילו הם מאמינים].

משהבנו זאת, נחזור לשאלה, שמנוסחת גרוע, כי היא נופלת בפח הזיהוי בין דת לבין אמונה.

אתחיל בסוף השאלה דווקא, האם הדתיים מכבדים את חוסר האמונה ואת הלא מאמינים? כי יש לי תשובה ברורה: 

מיהם הדתיים? נטורי קרתא, חסידי הצדיקויות הגדולות, ש"ס, בעלי כיפה סרוגה, חב"ד, מסורתיים? לכל ענף מתנגדים הרואים בו "לא יהודי" אמיתי. קיום מצוות אינו מספיק עבור קבוצות אמוניות אלה, כך שמלכתחילה אנו רואים בין "הדתיים" חוסר כבוד לדתיים אחרים. אם נחליף את המילה "דתיים" במילה "מאמינים" נדמה לי המבוכה אף תגדל ותגבר.

ואנסח את סוף השאלה מחדש: האם ה[מאמינים] מכבדים את חוסר האמונה ואת הלא מאמינים?

יש שתי גישות של מאמינים ל-לא מאמינים שאני מכיר, וביניהן כמובן אינספור ביטויים מגוונים: דחייה, לעג או נסיון להפוך לא מאמין למאמין:

דחייה

קבלה וניסיון לשנות

אחד הגופים הבולטים הוא כמובן חב"ד וסניפיו ברחבי העולם, גוף בולט נוסף הינם בעלי דוכני התפילין ברחובות הערים בישראל. מצטרפים אליהם ארגונים וקבוצות של מאמינים "שאינם עסוקים בפרקסיס של דת [דתיים]" כמו צמחונים/טבעונים/ כל מיני מגלי הארות, כתות שונות ומוזרות, ומה לא. כולם פניהם מחוייכים, מקבלים את החילוני "כמות שהוא", רק תבוא לעשות שבת יהודית כהלכתה ועוד דרכים אחרות. האחרים בזים ל-לא דתיים.

והלא דתיים, אף הם נחלקים להם בין הבזים והלועגים ל"חבר הדמיוני" שהמציא האדם [פרוייד, ניטשה] לבין הסובלניים, כל עוד לא נכפה עליהם הפרקסיס הדתי.

לדוגמה אספר על התכתבות ארוכה מאוד שלי עם רב אמריקאי, חרד אבל בסגנון אמריקאי. די מהר הבהרתי את גבולות ה"גזרה" שלי, כשאמרתי לו: לא אבוא לאכול אצלך כי לעולם לא תאכל אצלי. מי שלא אוכל אצלי אין סיבה שאוכל אצלו. היו כמה סיבובים סביב הצהרה זו, כמו אני יכול להביא אוכל ממקום כשר, לקנות חד"פים, להגיש ירקות וכו' - הסירוב לקבל את העובדה שהוא לא מכבד את בישוליי [מה לעשות, אין לי מטבח כשר] מצדיק את אי הכיבוד שלי לבישוליו הכשרים.

משענין זה הופנם לגמרי, האיש שינה עורו והחל להשמיע קולות לעג וזלזול, למשל בשירים שלי, בבלוגים שלי.

https://katzr.net/1ff2aa

- - - -

* המתח בין דתיים לחילוניים מתקיים לדעתי בעיקר בין החרדים, שהם קבוצת כוח משמעותית לבין שאר הישראלים, כולל מסורתיים, כיפות סרוגות, המזרחי. זו בעייה שלענ"ד יש לה סיכוי גדול להיפתר.

425 - המשפחה המורחבת

 התמזל מזלנו וצאצאינו התחתנו עם בני זוג שהגיעו ממשפחות מסורתיות או דתיות סובלניות.

שתי משפחות שהן בעצם שבטים, כי אם מקבצים את בני המשפחה יכולים להגיע למאה ואף ליותר בני אדם.

משפחת גז ומשפחת אלקסלי.

גם ד' וגם אני הגענו ממשפחות שמרביתן נעלם והושמד באירופה בזמן הנאציזם או באמפריה הסובייטית, בעיקר תחת שלטון של סטאלין.

לצערי, אבי היה מנוכר למשפחתו הגדולה [חבי"ף], מרד באביו האלים והגיע לארץ. למעט דוד אחד שאף הוא עלה לישראל, ואחי אבי, כל שאר המשפחה התפזרה ברחבי העולם. ואין האחד יודע על משנהו.

מצחיק אותי שיש חוקרי החבי"ף האיזמירי חסרי כל מודעות לצאצאיו החיים בישראל או בצרפת או בעלי רשת מלונות באמריקה הלטינית.[לא יודע אם זה נכון או זו אגדה משפחתית.] כי החבי"ף הוא שבט ענק. שני ענפי משפחה כבירים יצאו ממנו, אבל בניגוד לסבתי שהקפידה לזכור את כל הגניאולוגיה המשפחתית שלה, עד הבעש"ט [עוד אגדה משפחתית?], אצל אבי המרד היה כלכך חריף, שגם כאשר חזר לשם משפחתו המקורי, ובמשרד הפנים תיקנו ל-חביץ, הוא כבר לא טרח לתקן.

וכל זה על מנת להדגיש את כמות השמחה שיש בנו מהרגע שהתקבלנו לשתי המשפחות בלב שלם. אף אחד לא מוטרד מהחילוניות האקסיביציוניסטית שלנו, מהיותנו "שמאלנים". נדמה לי שאחד היתרונות של ד' ושלי היא הנגיעה העמוקה בתרבות ישראל ובמקורות יהודיים. [למדתי מחשבת ישראל באוניברסיטה, למדתי תלמוד יחד עם חברים, התמחיתי באגדות היהודים, בספרות יראים, ואני עמוק בתוך חקר היהדות, המקרא, תיאולוגיה יהודית. ד' חברת נפש ממקום עבודה עם נשים דתיות ומסורתיות, ובהיותה אדם פתוח היא עורבה בסיפורים, בויכוחים, בדעות שונות של פוסקי הלכה וכו']

ביום רביעי הוזמנו אל המחותנת גז, אם חתני.

קיבלנו ארוחה עשירה וטעימה. לדעתי בסגנון ישראלי יותר מטריפולטאי. לא היה קוסקוס למשל. אבל היה קידוש כמובן וקויימו מנהגי החג.

ביום חמישי הוזמנו אל המחותנים אלקסלסי, הורי כלתי, בירושלים, לחצר הרחבה ומסבירת הפנים. האוכל היה מרוקאי מסורתי, אבל עם תוספות ישראליות מובהקות. קידוש כהלכתו ומנהגי סוכה קויימו.

כשחזרנו מירושלים שאלה אותי ד' - איזו ארוחה היתה טובה יותר?

שמחתי לענות לה, כל ארוחה היתה אחרת ונהדרת. בכל ארוחה שמחת האירוח, אהבת האדם, הסובלנות והכבוד ההדדי מלאו אותנו. חשבנו בינינו לביו עצמנו - האם באמת אין ביכולת האמצע המתון הישראלי להתנער מ"הפרד ומשול" ששולט בנו ע"מ להמשיך שלטון ממשלת הזדון, העוול והחורבן?