חלקו השני של הפסוק עוסק כמובן באמונה באל, אבל זה לא מענייננו.
- - - - -
לאחרונה נפתח דיון בקבוצת דוא"ל "החופש ללמד" סביב השאלה הזו:
המורים תקועים מאחור
זאת סטיגמה שקיימת בעולם.
ולא סתם
אני פוגש מדי פעם תלמידים שלי
שכבר סיימו צבא
והתחתנו וכבר התחילו לעבוד בעבודה שלהם
בקיצור
הם כבר לא ילדים,
כבר עברו הרבה תהליכים בחייהם
אבל אז הם פוגשים אותי
ואני עדיין מורה
באותו מקום
אז אני תקוע במקום
והם כבר עברו המון מאז
^^
למכתב זה עניתי כך:
צהריים טובים,
אני לא מקבל את נקודת המוצא של: תקועים במקום.
איך אפשר להיות "תקוע" או נשאר מאחור אם בכל שנה אתה פוגש עשרות של ילדים, בני נוער שמעולם לא פגשת, ויש לך הזכות הקדושה, ממש קדושה, להתערב בחייהם, להנחות אותם, ללמדם דרך ארץ וחוכמה, להכינם לחיים עת יתבגרו? זה לא "נתקע".
ומה עם המהנדס, הרופאה, הלבורנטית, הטייסת? כלום אין הם תקועים במקצועם, שנה אחרי שנה?
היתרון האדיר שלנו הוא המודעות.
אנו פוגשים את הילדים שקיבלנו את הזכות להיות חלק מחייהם בעתידם! אותו עתיד שעזרנו להם להגיע אליו.
וכל זה כמובן לא קשור לתהליכי צמיחה והתפתחות.
כיום אני עסוק מאוד ברפורמת המח"ר. עם כל הביקורת שיש לי, חלק מההצעות לעבודה אחרת עם התלמידים דורשות כיוונון מחודש של טקטיקות, אסטרטגיות והבנה של הדור הצעיר.
פותח הדיון ענה:
מסכים אתך מאוד
מאמין שבמקצוע שלנו יש את האפשרות הכי לזוז ולא להיות תקועים
אבל משום מה העולם מסביב (וגם הרבה מורים בעצמם) מרגישים אחרת
ואני רוצה לשנות את זה, לעזור למי שצריך לפקוח את העיניים.
וזו תשובתי הארוכה
אתה צודק מאוד.
השבוע היתה לנו מליאה. יש לנו מנהל חדש, והוא "אחר" מכל מנהל.ת שהיו לנו. דנו במצב ביה"ס, במיצוב החברתי שלו, באופיו, מאפייניו וכו'
בין לבין אחת מעמיתותיי תיארה/אמרה שההרגשה שביה"ס שלנו עסוק בשרידה, מה שבסלנג נהוג לומר "בכל הכוח על ניוטרל", או בדימוי אחר - אותו עכבר הרץ על גלגל ונשאר באותו מקום. ובמקום ש"נתקדם" אנחנו "צוללים".
חלק גדול ממורי התיכונים חשים כך בגלל הבגרויות, שהן אחת משיטות המשמוע וה-האחדה והכפייה המניפולטיביות ביותר. אין למורה אפשרות ל"ביטוי אוטונומי", יש סרגל פיקוח נוקשה, יש לחץ חברתי קשה מאוד, כך שה"חינוך" הופך בעצם להדרכה להצלחה בבגרויות.
הגיעו הדברים כדי כך, שבעבר נהגו אצלנו לדבר על תלמידי 5 יח"ל אנגלית שבכלל לא יודעים אנגלית, עיוות קיצוני של רפורמת פירון [אמו נפטרה אתמול, היתה מחזיקת תיק החינוך בבת ים שנים רבות, מורה ומנהלת ביה"ס לפני] בכל הארץ באמצעות מתן ציונים לא אמיתיים, העיקר הבגרויות ואחוזי ההצלחה בהן.
אבל
כשעניתי לה, מתוך קבלת נקודת המוצא של שרידה, אמרתי שביה"ס שלנו, מאז 2011, כן אני יודע בדיוק את השנה, כי החלפנו בעלות, עסוק באידיאולוגיה של שרידה, של העלאת אחוזי בגרות, של ביטול שרירותי של שעות הוראה לטובת מבחני בגרות, של ציפייה ממורים לעבוד בחופשות [חנוכה, סוכות], גאווה במורים שעובדים אחה"צ, עובדים בלילות למען, שים לב - הבגרות! הכל כי דבר אחד ביה"ס שלנו שכח, ומנהלותיו ומנהליו "נהנו" מזה: באין חזון ייפרע עם. ציוני בגרות אינם חזון.
עד 2011 ביה"ס יצר חזון בעבודה שנתית מאומצת. נוצרו דפוסי התנהגות, ביטויים טקסיים ואחרים לעיקרי החזון. מהרגע שהתפיסה הפכה ל- העלאת אחוזי בגרות כמטרה העילאית של ביה"ס, כולל השתלמויות בהן לימדו איך ללמד, ע"מ שתלמיד יעבור, לפחות בציון 55, את הבגרות.. נעלם החזון כלא היה. איך שוררה המשוררת רחל: "אף סכר שכחה בניתי לי מגן/ הנה היה כלא היה".
ידוע לנו, מערכת החינוך נוקשה מאוד. אין מדרג ניהולי-ערכי או אחר שמאפשר למורים להתפתח בו. כפי שכתבת במכתב הפותח שיחה זו שלנו: השינוי, ההתפתחות, הרחבה הדעת בעיקר אישיים. על אף, שאני חושב שחינוך הוא פעולה פוליטית, כלומר חינוך הוא תנועה, שינוי מתמידים, אני יכול בעיני רוחי ומהכרותי עם עמיתים ועמיתות לראות את תחושת ה"תקיעות". גם כי מלמדים אותה תוכנית שנה אחרי שנה, וגם כי רבים לא הולכים להשתלמויות, וגם כי ביה"ס עצמו לא פועל לרווחה האינטלקטואלית של המורים.
