ב"הזמן הזה" אחד המגזינים האינטרנטיים הטובים בעברית, שאני מכיר לפחות, עלה מאמרו של ד"ר עמית עסיס בשם: שמאל ימין שמאל לנצח.
אני רוצה לתת במה למאמר הזה בפוסט שלי.
הסינופסיס של המאמר מופיע ככותרת משנה -
החלוקה של המפה הפוליטית לשמאל וימין התהוותה לפני יותר ממאתיים שנה בנסיבות מקריות כמעט, וכיום היא נתפסת כחלוקה טבעית שאינה נתונה לדיון. בפועל, התוכן האידיאולוגי של כל אחד מהמחנות השתנה לאורך הדורות מקצה לקצה, במיוחד בישראל; ולמרות זאת התגיות "שמאל" ו"ימין" מכוננות זהויות ומעצבות מחנות שהקיטוב ביניהם הולך וגדל. האם ההגדרות האלה עדיין מועילות להבנת המציאות?
המאמר מכיל סיכום היסטורי חשוב על תולדות החלוקה הזו ל- ימין/שמאל, ומבהיר את "הרגע ההיסטורי" בו הפכו מושגים אלה ליותר מסמנים פרלמנטריים " במהלך המאה התשע־עשרה, המונחים "שמאל" ו"ימין" לתיאור עמדותיהם של פוליטיקאים שימשו בעיתונות שמסקרת את הפרלמנט ולא מעבר לכך. השיח הציבורי קשר את העמדות לצבעים, בחלוקה סכמטית פחות מאשר ימין ושמאל: הצבע הלבן סימל את הטוהר שהמלוכה והכנסייה טענו לו, ואילו הרפובליקנים השתמשו באדום העז, שסימל אלימות מהפכנית. אבל במפנה המאה העשרים העמיקה החלוקה בין שמאל לימין וחדרה לתוך שיח הבוחרים בעקבות פרשת דרייפוס ועלייתה של המפלגה הסוציאליסטית.
היום, לטענתו, " החלוקה בין שמאל לימין מעולם לא זכתה לתיאור כזה, שמדבר על "דעות פוליטיות מדומיינות" או טוען ש"את לא נולדת שמאלנית, את נהיית שמאלנית". בני זמננו מזדהים עם התיוגים לשמאל או לימין כאילו אלה הם ביסוד זהותם, ושינוי של דעות פוליטיות נתפס במושגים של התפכחות או בגידה, שאופייניים לנאמנות לאומית או דתית."
במלים אחרות, על אף האמונה שלנו, בטח בישראל בעקבות הנדסת תודעה אגרסיבית וקיצונית במיוחד, ש-ש[ס]מול/ימין הם מצבי "נצח" על גבול "הלנו או לצרנו", סמלים אלה הם בני 120 שנים לכל היותר 130 שנים.
וכך הוא מציג את ראשית תפיסת הימין/השמאל בישראל בפרקון מתוך המאמר "כששמאל וימין נכתבים מימין".
דוגמה נהדרת להסבר היא סיפור טרומפלדור:
את היווצרותו של הפער בין ימין לשמאל בשנות העשרים מדגימה היטב דמותו של יוסף טרומפלדור. טרומפלדור נהרג בחורף 1920, לפני שנפערה התהום בין הקטבים, אך משנפערה נאחזו שני הצדדים בדמותו. הם קראו על שמו את מוסדותיהם – ברית יוסף תרומפלדור (בית"ר) מזה וגדוד העבודה על שם טרומפלדור מזה – ובנו סביבו מיתוסים מגייסים של הקרבה עצמית, אלה מדגישים את הנשק שאחז בו ואלה את המחרשה שהלך אחריה. שניהם עשו זאת בצדק: טרומפלדור היה סוציאליסט מובהק, שותף לקומונות חקלאיות שביקש לאחד את מחנה הפועלים, ובה בעת גם מיליטנט יהודי שביקש לכבוש את הארץ עבור עם ישראל בכוח הזרוע. אלא שבימי חייו לא השתייכו הנטיות האלה עדיין לשני מחנות ניצים; בשנת 1920, בבחירות לאספת הנבחרים הלאומית הראשונה, העמידה מפלגת אחדות העבודה בראש רשימתה את מי שעתיד להיות אויבה המושבע, זאב ז'בוטינסקי, במחאה על מאסרו בידי הבריטים לאחר שעמד בראש כוח מגן של יהודים בירושלים.
אך כידוע, שמאל ימין הן תבניות שתוכנן משתנה במהלך ההיסטוריה, ועל כך הוא כותב בפרקון הנקרא: קטבים נודדים בחול.
הוא כותב סקירה די מקיפה של התפתחות הימין והשמאל בישראל, ודוגמה מעולה הוא מביא ביחס להעמדת מסורת ישראל כ"מהותית לימין" דווקא:
הימין הבורגני היה בעיקרו עירוני וחילוני, אם כי סובלני ביחס לדת ולמעמדה הלאומי הסמלי. התמיכה בהפרדת הדת מהציונות אפיינה את הציונות המדינית כבר מימי הרצל ואפשרה את החיבור בינו ובין תנועת המזרחי, שנרתעה מעיסוקה של התנועה הציונית בשאלות של תרבות ודת משום שחששה מרעיון ההתחדשות היהודית המחלנת ברוח אחד העם, שאומץ לבסוף בקרב החלוצים בהתיישבות העובדת. בעמדה זו החזיק גם ז'בוטינסקי, שזכה להצלחה בקרב קהל בורגני מסורתי רחב בליטא ובפולין שלא נטה למהפכנות דתית. למעשה, מנחם בגין היה המנהיג הראשון של הימין שהציב את המסורת היהודית במרכז; עד אז דגל הימין במשך עשרות שנים בהפרדת הדת מהציונות. כיום, הפרדת הדת מהמדינה היא עמדה שמאלית מובהקת
נראה שמלחמת ששת הימים היתה קו פרשת מים ושידוד מערכות בימין ובשמאל:
אחרי מלחמת ששת הימים, כשהתפרסם המנשר למען ארץ ישראל השלמה, היו בין החותמים עליו כמה מיוצאי תנועות השמאל – יצחק טבנקין, משה שמיר, חיים גורי ונתן אלתרמן. אך לימים הפכה ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון באופן בלעדי כמעט לעניינם של אנשי הציונות הדתית. עד אותן שנים לא התבלטה הציונות הדתית באקטיביזם התיישבותי, ומפלגותיה ייצגו בעיקר בוחרים עירוניים. מפלגת הדגל שלה, המפד"ל, נחשבה עד אז למפלגת מרכז. היא כרתה ברית פוליטית עם מפא"י ונקטה עמדות מתונות בענייני מלחמה ושלום. באופן פרדוקסלי, המעבר שלה לימין הפוליטי וחבירתה למפלגת הליכוד ייצגו גם את רצונם של מצביעיה ופעיליה לזכות בהון הסימבולי שהקנה האקטיביזם ההתיישבותי לקיבוצי השמאל. נראה שרעיון ארץ ישראל השלמה מייצג עבור רובם את אתוס הציונות המעשית ולא אתוס מדיני, שכן מאז ועד היום לא נראה שתנועת ההתיישבות הזאת לוותה בחזון מדיני ברור. כך או כך, מי מבין אנשי הקיבוץ המאוחד שהיו נאמני ארץ ישראל השלמה ותמכו בתנועת ההתנחלות ראו את עצמם כאנשי שמאל מובהקים, אך מצאו את עצמם לפתע בלב הימין.
בפרקון המסיים את המאמר "שמאל וימין כיום" הוא כותב:
בהיעדר מבט ביקורתי על עצם היווצרותם של המחנות הפוליטיים, עצם קיומם הופך לשקוף, לנתון טבעי כביכול, לחלק מתפיסת המציאות שלנו. תפיסתה של המציאות הפוליטית כמקוטבת, כמאבק מניכאי מתמיד בין טובים לרעים, מסייעת ליצירת האופי הדרמטי של הז'אנרים שמשתתפים בהבנייתה: החדשות והאקטואליה. המאבק והקונפליקט, ההכרחיים לכל ז'אנר דרמטי, גם מבנים את אופי ההשתתפות הפוליטית של האזרחים כהזדהות עם אחד משני צדדים, כמו צופים במשחק כדורגל. ממש כשם שהטרגדיה מעוררת קתרזיס של פחד וחמלה, כדברי אריסטו, כך החדשות והאקטואליה מעוררות טינה וצדקנות.
בסיכום המאמר הוא מעלה טענה מהותית:
דמוקרטיה אוטופית נטולת מפה תדרוש קשב אנושי וענייני שכעת קשה לנו להשיג. בינתיים ניאלץ להיתקל בביטויים כמו "ימין על מלא" או "השמאל במצב קשה" ולתהות בספקנות אם יש להם בכלל משמעות.
ואני שואל - האם אתה ימין, האם את שמאל? האם מאמר קצר זה יכול להשפיע בכלל?
--------------------------
עסיס עמית, [2025, פברואר], שמאל ימין שמאל לנצח, הזמן הזה,
https://hazmanhazeh.org.il/left_right/?_atscid=1_137_143664471_15444289_0_Tze3wweedxdwaccwwps
https://sellameir.com/collections/arts-photography/products/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%99%D7%A2-%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%95%D7%9E%D7%A7%D7%91%D7%9C-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C