הבלוגר יובל שחר פרסם פוסט מעניין על נושא חירות הכתיבה, בבלוג שלו, שחר של עולם חדש. הוא קרא לפוסט שלו
החופש לכתוב בעידן של נסיגת הליברליזם".
"כיצד, אם כן, ניתן לשמר את חופש הכתיבה? ראשית, יש צורך באומץ אישי – לכתוב ולהביע גם כאשר הדבר אינו נוח. שנית, יש לעודד סובלנות חברתית, לפתח שיח פתוח המאפשר ריבוי דעות. לבסוף, חשוב להגן על עקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם, כדי להבטיח שחופש הביטוי לא יהפוך לעוד פריבילגיה הנתונה לחסדי ההמון.
החופש לכתוב הוא לב ליבו של כל תרבות חופשית. כאשר אנו מרשים לעצמנו לכתוב ללא פחד, אנו שומרים על צלם האנוש שלנו, על כבודנו ועל עולמנו הפנימי. זהו מאבק תמידי, אך כזה ששווה להילחם עליו."
כפי שציינת בתחילת הפוסט, נסיגת הליברליזם או לפחות רעיונות של חירות, חופש הביטוי נעשית משאירה "ריק" מתאים לקבוצות לחץ סמכותניות, בעיקר עם נטייה דתית חזקה, [לא רק מוסלמים, גם הינדים למשל, יהודים, נוצרים ואני מניח שהכנסיה הרוסית גם היא מצטרפת לחגיגת השלטת הכוח וסתימת הפיות.], לאומנות או אעדיף את המושג "שבטיות" שזו תגובת נגד עמוקה כנגד הגלובליזציה, האימפריאליזם המערבי-התרבותי, תפיסת היחיד כמיוחד וכעולם מלא שעל החברה[המשטר] לממש את זכותו ל….
הניסיון להאחיד את העולם תחת שפה אחת [כמה מצחיק להיזכר באספרנטו, שעדיין יש לה מעריצים ואתרי רשת רבים], טכנולוגיה אחידה [בטח אתה זוכר שפעם היית צריך לקחת אתך מתאם-חשמלי להפעלת קומקום חשמלי במלון ביוון, לא עוד]. אחד מביטויי המצוקה כנגד "אוניברסיליזציה" של העולם על חשבון הייחוד של קבוצות, תרבויות, שפות, מנהגים הוא ההחלטה של השוק המשותף האירופי, טרום עידן האירו לקבוע מוצרים בעלי שם מסורתי כאסורי שימוש בשמות הללו למוצרים דומים, אך ממקומות שונים. שמפניה, היא רק יין מוגז מאזור שמפיין, כך גם גבינות, רטבים, פיצות ומה לא?!
הליברליזם הפך לעריץ, לדעתי. כזה שסולד מנורמות שונות משלו. האירוניה במקרה ה- WOKE התאבדה מזמן, דוגמות בולטות הן נשים או גברים מטומטמים שחושבים שאם בחופי יוון מותר להיות עירומים אז גם בחופי ערב הסעודית מותר, או האהבל ההוא שחטף מכות בסינגפור, כי מה הוא עשה? רק זרק נייר עטיפה על המדרכה, מתוך ידיעה שאותו שקוף עם מטאטא או רובוט ממונע ינקה אחריו. סארטר קרא לזה "עריצות החירות". אותו מצב שה"כמות" הופכת ל"איכות", ויש שלב בו חירות הופכת למעמסה תרבותית-חברתית קשה מאוד.
עכשיו לסיום הפוסט שלך –
הכרזות על אומץ אישי או החופש לכתוב שהוא לב לבה של תרבות חופשית הן סיסמאות. כמו שכל דיקטטור זוטר [ראה ביבי והשר הנרצע קיש] מבין – הכל מתחיל בחינוך, ובכפיית ה"חירות" על הדור הצעיר. נכון זה אוקסימורון, אבל חירות וחופש הם מצבי תודעה נלמדים בחברות שמתנהלות עפ"י נורמות, חוקים, סנקציות וכפייתם על חברי החברה/הקבוצה.
הפחד לשאול שאלות, הפחד מחשיבה ביקורתית קודם לכתיבה חופשית או לחירות להביע דעתך. אתה חושב שזה מקרי שב- 1984 של אורוול רק למעמד השליט היתה אפשרות לקרוא ספרים "אסורים"?
המעמד השליט, תמיד, נהנה ממיטב הטכנולוגיה, המחשבה החופשית, החירות – כך הוא גם לומד איך לדכא היטב את המעמדות הנמוכים ממנו. עידוד שלהם יוביל לפגיעה ישירה בו. המהפיכה הצרפתית היא דוגמה נהדרת לשלב בו המעמדות הנמוכים לא יכלו לשאת יותר את העריצות, אבל מהפיכה כזו קורית פעם ב… כולם התרגשו מ"האביב הערבי", מה נשאר ממנו?
זה מה שקורה אגב בדרך כלל למהפיכות שיש בהן כאלה שחושבים שיש להם מה להפסיד.
https://freethinking.org/what-is-free-thinking/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה