465 - עברית שפה יפה

 איזו נושא נהדר הציע לנו השרביט החם: עברית שפה יפה / עורך מוטי אורגד

בהקדמה מוטי מתייחס לשיבושי לשון, לדרך בה הם הופכים ל"תקינים", אך עדיין קצת "מעצבנים" כמו: בת זוגתי.

אחד הדברים שאותי עיצבנו היה "קפה עם חלב", שמבחינתי היה: לשתות את הקפה כשהחלב נמצא אתי, לצדי, מעין ידיד טוב לב.

אני מעדיף קפה בחלב [קפה לאטה] או חלב בקפה [אמריקנו + מעט חלב קר בצד].

אבל חשבתי דווקא לייחד את הפוסט שלי  ל-הומונימים בעברית, לשורשים ומשמעותם בבניינים שונים. בענין הצימוד, ארצה גם להתיחס ל-ויתור על הורדת הדגש הקל לאחר אותיות בומ"פ, למשל, או הדמיון המסעיר בין כ' רפויה לבין ח' - כי מזמן החי"ת הגרונית נעלמה לה משפתנו.ושלושה עיצורים אלו: א, ה, ע שהפכו ל- A ואפילו לא גרונית, הטי"ת והתי"ו, הבי"ת הרפויה וה-וו.

כך אני מוצא את נכדתי בכיתה ה"א כותבת לי:

סבוש, אני אואבת אותך. ולפעמים אצל עולים חדשים או ילדים דיסלקטים קוחב, ולמה לא בעצם? ולא אתייחס להחלפות בלתי פוסקות בין ה-ה"א ל-אל"ף, ולפעמים בארב נורא נעים/נאים, וגם תמצא החלפת בי"ת רפויה ב-וו

על מנת להדגיש זאת, אני רוצה לצטט כמה טקסטים זערערים של משורר ישראלי, צנוע מאוד, בשם רמי ישראלי, המלהטט בשטח המצלולי הזה.

חִישׁ

עַד מְהֵרָה

מְאֵרָה וּנְאָצָה

יָצָא מִמְּעָרָה.

או הממתק הזה:

מֵפִיץ חֹם

פֶּן תֵּעָשֶׂה טָעוּת

פֵן לַשְּׂעָרוֹת

פִּיטֶר פֵּן מְעוֹפֵף.

לפני רמי, הרבה לפניו כתב הקליר את "אץ קוצץ", בן המאה ה-6 או ה- 7 שהושפע מהפרוזודיה המוסלמית כנראה, כמשוררי ספרד:

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ
בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ
לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ
כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ.

ושימו לב לצימוד [הומונים] של אץ-עץ ובזהירות אוסיף את ה-נץ

 אהבת הצימוד [הומונים] אצל משוררי ספרד בתור הזהב [מאה 9 עד 15 לערך אחרי הספירה], הפכה ל-אחד ממאפייני שירת החול או שירת ספרד בבחינות של משרה"ח. דוגמה נהדרת מפיוט מז'אנר "רשות לנשמה" של ריה"ל [רבי יהודה הלוי]:

יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת, לְמָתַי תִּשְׁכְּבִי?^[1]/ דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ!
הֲלָעַד יְמֵי השַׁחֲרוּת? קוּמִי צְאִי,/ רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ,
וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן כַּצִפֳּרִים/ אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה^[2] יִתְנַעֲרוּ.
דְאִי כַדְרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר מִמַעֲלֵךְ/ וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ.
הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּך מְרַדֶּפֶת, בְּסוֹד/ נְשָׁמוֹת אֲשֶׁר אֶל טוּב ה' נָהֲרוּ!^[3]

ודוק - נער - נהר

בימינו קצת קשה למצוא שירה מהסוג הזה, כי בשל התפתחויות בתפיסה "מהו שיר", הנטיה לוותר על פרוזודיה [משקל, חרוז, בית] קפדנית לטובת השיר "החופשי", אבל עדיין נמצא פה ושם הפתעות, כמו:

"מזגן - מזגג" באחד משיריו של יוסי אלפי.

אבל אהוב עליי בעברית הוא השורש שמתפתח למשמעויות  ניגודיות, כמו:

שירש והשריש.

ובכלל היחס בין פעל להפעיל לא מפסיק לבלבל ישראלים ילידים:

שכר - השכיר

לווה - הלווה

שאל - השאיל

ידע - הודיע

ישב - הושיב

וכידוע כל אחד משכיר דירה מאדם זר ולא משכיר לאדם זר, ובכלל כל אחד מלווה  מחברו ולא לחברו. מזל שלבש והלביש איכשהו מצליחים לשמור על זהותם.

אחד הבלשנים הכי מפורסמים בישראל, בשל היותו חריג, מבקר חריף של האקדמיה ללשון עברית, לה הוא קורא תרביץ [על שם העיתון שהיא מפרסמת], פרופ' גלעד צוקרמן טוען שאין דבר כזה דובר ילידי "שוגה" או מדבר לא נכון. רק הדובר הילידי דובר נכון את השפה, הוא יוצר אותה, משתמש בה כמו שצריך.

וה"ישראלית" שהיא התפתחות של העברית היא שפה עשירה, בעלת דקדוק עשיר ומורכב לא פחות. לכן, מה ל'שות: אני משכיר לך מכונית ומשכיר ממך דירה.

https://greenbrothers.co.il/products/product-8376