משום מקום הודעה - הרביעייה ששרה את שירי יהונתן גפן, בתקליט שנקרא "הכבש השישה עשר" וגם במופע מוזיקלי מתאחדים.
ניסן שור, אחד הטורנים הצעירים [בן 45] והחדים שאני מכיר הגיב על כך בטור מדויק באכזריות שבו ביחס לתופעה הזו, של נסיגה לעבר.
האקזיזטנציאליסטים הצרפתיים של בין שתי מלחמות העולם ופוסט מלחמת העולם השנייה, אלה שלחמו במחתרות כנגד הנאצים, אלה שנרצחו [יהודים בעיקר] איבדו את האמונה שלהם בעולם שהכירו, ונשארו רק אמונה אחת: הקיום האנושי, מכאן שם הפילוסופיה הזו.
זה נכון היסטורית שיש המוצאים ב-דה'קארט את ראשון האקזיזטנציאליסטים [ COGI ERGO SUM], אבל ללא ספק גדול המשפיענים היה ניטשה ותיאוריית העל אדם.
בין הבולטים הוא ז'אן פול סארטר שבעיקר דיבר על חירות התודעה, בריחה מאשליות [ה"אבסורד" של קאמי] שטם את הנוסטלגיה במיוחד, הוא קרא לה: הונאה עצמית, מהמסוכנות ביותר לחירות, לאותנטיות ולחיפוש האמת.
זו כותרת הטור של ניסן
האיחוד של "הכבש השישה עשר" הוא נשק נוסטלגי במלחמת אזרחים
למעונינים באמ;לק: - הופעה נוסטלגית מיותרת, זה לא ממש "משהו כלל ישראלי", מעורר רחמים, יוצרים בסוף דרכם והכי חשוב - נוסטלגיה מגויסת למאבק הפוליטי. [אולי מבלי ידיעתם, אפילו]
זו הפסקה הראשונה:
"
כשקראתי בשבוע שעבר על האיחוד של חברי "הכבש השישה עשר" פיהקתי פיהוק גדול עד שכמעט נשברה לי הלסת. זו התגובה שלי, אגב, לאיחודים באופן כללי, כולל זה הנוכחי של "אואזיס". המאה העשרים ואחת מאופיינת ברטרו-מאניה, אותה התרפקות אובססיבית על איזשהו "תור זהב" של התרבות הפופולרית, מתוך מחשבה שפעם הכל היה יותר טוב, יותר יצירתי, יותר מקורי, יותר אותנטי, ולכן צריך להמשיך ולהעלות גירה סנטימנטלית. ואולי תחיית המתים זה מושג מתאים יותר."אל הפתיחה הזו מצטרפת ההערה הבאה:
את רוב שירי האלבום אני מכיר מתוך צריכה פסיבית – הם הרי נמצאים באוויר הישראלי – ותמיד התרשמתי שמדובר בשירים חביבים ובלתי מזיקים בעליל. להגיד שיש לי כוח לטקסטים של יהונתן גפן, השנון הכפייתי? לא בטוח. אך מכיוון שאני לא שותף לחוויה הקולקטיבית של "הכבש השישה עשר" אלא מתבונן בה מהצד, אני לא חש צורך לקלקל את החגיגה לאף אחד. מי שמתרגש מהאיחוד עושה זאת בכוונה מלאה ואהבת אמת. בעידן כל כך ציני, כל כך רעיל, גם זה משהו, אני מניח.
ואז מגיעה הערה 3
הקאמבק של "הכבש השישה עשר" הוא לא בשורה מסעירה בשום פנים ואופן. איחודים מסוג זה, כשהחברים נמצאים הרבה מעבר לשיא היצירתי שלהם, נראים לי תמיד כמו קריאה לעזרה. הם מעידים יותר על מצוקה מאשר על תשוקה בוערת. זה מסוג הדברים שבקלות אפשר היה לוותר עליהם, והכישלון ידוע מראש, הוא ממש בילט-אין. אפשר להניח במידה רבה של ודאות שהארבעה – דייוויד ברוזה, יוני רכטר, גידי גוב ורביץ – לא יצליחו לשחזר את ימיהם כקדם. הם ישירו כמו תוכים את הקלאסיקות שכולם מכירים בביצועים מהוקצעים לעילא והקהל ידקלם ביחד איתם, כאילו שהיו במופע גרסאות כיסוי או במועדון קריוקי או שירה בציבור. יש משהו באווירה הזאת, האוטומטית, הצפויה, שהוא בדיוק ההיפך ממה שמוזיקה אמורה להיות.
ואם לא די בכך, הערה 4
זו נוסטלגיה שמנסה, ולו לזמן קצוב, שעה-שעתיים, לבנות מחדש את הבית שנחרב, הבית האבוד, ולחזור אל מקום שהוא לכאורה נאיבי, זך וטהור כמו שיר ילדים מתקתק. ובמקביל, זה גם מסר תת-הכרתי לכל מי שהתבגרו לצלילי האלבום ההוא: עזבו אתכם מכוכבי ילדים כמו יובל המבולבל ומני ממטרה, יוטיוברים רעשניים, סרטוני טיקטוק, משחקי פורטנייט, פופ ים תיכוני, ערוץ 14. אנחנו מושיטים לכם יד, וקדימה, נחלץ אתכם מהוולגריות, האלימות והכיעור. בואו נשוב הביתה ונפגוש את הילדה הכי יפה בגן.
ועוד יש בעטו החדה, הערה 5
זה לא מקרי שהאיחוד הזה מתרחש דווקא השנה, דווקא מול כל מה שקרה. כשטראמפ מבקש "להחזיר את אמריקה לגדולתה", הוא מדבר אל הרגש הנוסטלגי הלאומני, וכשחברי "הכבש השישה עשר" חוזרים לבמות ביחד, הם פונים למחנה שפעם היה לו כוח פוליטי והיום יש לו בעיקר מורשת והון תרבותי וכלכלי שעדיין לא התפוגגו לגמרי. הם משתמשים בנוסטלגיה ובסנטימנטים רומנטיים כדי למכור כרטיסים להופעות, ובמקביל ליצור קשר מרומז, וכן, בלתי נמנע, בינם ובין התנגדות למשטר נתניהו וספיחיו, ועל הדרך – לחזק את תחושת הצדק והאליטיזם. וכך, מופע האיחוד, גם אם זו לא הכוונה המוצהרת שלו, הוא עוד כלי במלחמת האזרחים השקטה שמתחוללת כיום. תיהנו בהופעה, חברות וחברים!
ציטטתי קטעים רבים, כי אני מניח שרבים מכם לא מנויים על עיתון 'הארץ' ולכן לא בטוח שהרשימה תיפתח לכם.
מיותר לומר שאני מסכים אתו. אמנם אני אוהב לנדוד לשירי עבר, אפילו בזמן שאני כותב מלים אלה ברקע מתנגנת "שירה ישראלית ישנה וטובה", אבל לא מתוך געגוע אל עבר מדומיין של אנשים שמכונים בכינויי גנאי קשים כיום, כשהיה "טוב יותר" בניכוי... נכון מאוד.
ישראל השתנתה מבחינה חברתית ללא הכר. אני חושב שאחת הבעיות המרכזיות כיום, של הדור שלי זה "געגוע" אל משהו שאהבנו לקרוא לו "ישראליות", בבסיסה - שירה "רוסית", ממשלות רק של גברים, אמונה בצה"ל ובטוהר הנשק, התעלמות מלאה מקיום "חצר אחורית", נורמות "מערביות", התנשאות על "מזל העוזרת", עברית בלי עי"ן, חי"ת, ה"א, ח'ית, קו"ף גרונית ועמוקה וכו'.
צריך להבין, איבדנו את "ההגמוניה". אנשים כמונו או דומים לנו כבר לא נמצאים בממשלה, אינם פקידות בכירה ובקרוב גם בית המשפט העליון ישתנה. המאבק הישראלי כיום אינו כנגד "הביביסטים" או מוטרפי משיחיות, אלא מאבק שמטרתו יצירה של ישראלי חדש לגמרי, תרבות שונה ואחרת. התרבות החרדית ממשיכה להתגזען אבל לנו החילונים אין סיבה להתגזען על כלום.
האם אני שמח בכך?
אני בטוח לא אלך להופעה של ה"כבש השישהעשר", גם לא הלכתי לשום הופעה בעבר. בפעם היחידה שהייתי בערב של יהונתן גפן חטפתי כזו בחילה, ומאז לא קראתי אף טקסט כתוב שלו.
חייב לציין ש"קאוורים" של זמרים "מזרחיים" לנכסי "צאן הברזל" הישראליים עולים הרבה פעמים על הביצועים המלוטשים, נטולי "עדתיות" והתעלמות מוחלטת מהמוסיקה סביבנו.
שום ביצוע של אף זמר/ת ישראלית מהזרם המרכזי לא מבטא את השיר כמו ששלומי סרנגה עושה זאת - "האמנם" לאה גולדברג.
