על אף "הקשיים הטכניים" בצפייה בסרט על אי בודד, בעולם הפנטסיה הכל אפשרי, וזה הנושא של השרביט השבוע -סרט לאי בודד / עורך מוטי אורגד
נסיתי להיזכר בסרטים שהייתי שמח לצפות בהם מחדש. לא רבים עלו בזכרוני או במחשבתי.
אחד בוודאות שמאפיל על כל האחרים נקרא בעברית "זכרונות - פליני" ולא אשמיט מכם את הטריילר ביו טיוב
אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. יצאתי מרחף על עננים, בתחושה אמיתית של קתרזיס, כמו שהיוונים התכוונו אליה. חזרתי לביתי רוקד, מחייך כמו מטורף. מאז אינני זוכר כמה פעמים צפיתי בו, עוד ועוד. לפעמים אני רואה סרטים אחרים, בני זמננו, וידו של פליני מציצה מהם. [אחד מהם, מחפשים את דאלי, ספרדי - לא הכי מומלץ.]
נסיתי לחשוב/להיזכר בסרט נוסף שהיתה לו השפעה כזו גדולה עליי, לא צץ ולא צף בזכרוני אף סרט אחר. אבל, עלו תמונות מג'יימס בונד הראשונים עם שון קונרי. אגב, קראתי כמה וכמה מאמרים שעסקו בהבטים התרבותיים והסוציולוגיים של סרטים אלה. נדמה לי שלעת עתה, בזמננו, אשה כ- 007 תהיה ריסוק חזק מדיי של "הזכר" המערבי.
אין זה הנכד הראשון שעולה לכיתה', אלא הרביעי, ועדיין השמחה מפעמת בנו, כמו בפעם הראשונה.
גםן סגרנו באופן חלקי מערכת אחה"צים אצל סבא-סבתא. נדמה לנו שהבכורה כבר לא תגיע אלינו אחת לשבוע. חיי החברה שלה, הלימודים שנלקחים בשיא הרצינות, השאיפות לא מותירים מקום לבטלה ארוכה אצלנו.
אין בנו ולו שמץ של כעס. אני עוקב תדיר אחרי העידכונים ב-ווטסאפ, מתקן לה בהודעות פרטיות שגיאות כתיב, ושמתי לב לסגנון הכתיבה שפיתחה עם חברותיה, כנראה: אות אחרונה בצירוף מלים או משפט קצר מוכפלת ומשולשת. [משולשתתת]
אז חשבתי לשתף בשתי תמונות של שמחת היום הראשון.
בעיקרון אלה תמנות שהועלו ב-FB של ההורים, אבל מקובלת עליי הזהירות של אמפי בפרסום תמונות של קטינים.
בביה"ס של הנכדים מופעלת שיטת מונטיסורי, ולנכדיי היא מצויינת. הם לומדים לקרוא ולכתוב, חשבון ואנגלית. אבל התחום הרגשי, החקר העצמאי, העזרה לזולת וחיי קהילה חזקים מאוד.
נכדתי השנייה עלתה לכיתה ה'. החליטו בביה"ס לעשות "עירבוב" של הכיתות שהיו ללא שינוי עד ד'. הילדה ראתה שחלק מחברותיה לומדות בכיתה השנייה, ללא היסוס היא הלכה בחופשה לפגוש את מנהלת ביה"ס ולטעון טענותיה.
ייאמר מייד לזכות המנהלת שלא "ניפנפה" אותה, אלא הקשיבה לה וענתה לה, שרבות מהבנות בכיתה בה היא נמצאת ביקשו להיות אתה! היא הציעה לילדה שתהיה כמה זמן בכיתה, ורק אז תחליט.
התמלאתי גאווה ושמחה, כי המחשבה שאפשר ללכת אל הסמכות ולשוחח אתה היתה מעוררת בי התקף חרדה [כילד אלה היו כאבי בטן חזקים, קוצר נשימה.. אבל לא ידעתי מה זה, ידעתי שעליי לפעול בדרך טקסית ע"מ להרחיק הרע. נהגתי משגדלתי קצת לתת נדבות, והרוע נעלם.]
כתבתי שמכיתה אל"ף במונטסורי הן והם לומדים אחריות קהילתית, וכך בנות הכיתה שלה אירגנו "חגיגת בריכה" בשבת האחרונה לפני פתיחת הלימודים, והכל בא על מקומו בשלום.
אני מקווה שתהא לנו שנה רגועה, שישובי הצפון יחזרו לבתיהם בחינת "ושבו בנים לגבולם". שממשלת הזדון, הרוע והשקר תובס בבחירות, שהאופוזיציה העלובה בכנסת תתחיל להבין את תפקידה האמיתי, שאולי משורת הנלחמים בעוון, בזדון ובשחור יקום מנהיג/ה.
כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם בלי קול. מה עוד נבקש, אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל.
את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים. [אבי קורן, שמואל אימברמן, שר שלמה ארצי]
באמת קשה היום לדבר על פתיחת שנת הלימודים.
אבל הנכד הקטן שלי מתחיל את כיתה אל"ף, אחותו הבכורה את כיתה ז' לקראת סיום היסודי [ברמת גן ובגבעתיים אין חטיבות ביניים]. שוחחתי אתו לפני כמה דקות. כמה שמחה יש בו, כמה ציפיות מהעולם שלנו. אנחנו, כולנו, הורים מגוננים. האסונות הללו, אנחנו מקווים עוד לא מגיע שמעם אל אוזני הילדים התמימים. אבל כמה זמן נוכל להגן עליהם מהשמועות, מהאווירה, מהחרדה ומהייאוש?
אז קיבלנו המון תמונות מלאות בחיוכים, גם מבנות הדודות שהצטרפו למערכת החינוך עם המון תקווה.
ביום רביעי נהיה בברית של נכד חדש למחותנת שלנו, תוספת לשבט הגדול שהצטרפנו אליו. תינוקות הם שמחה, תקווה הבעת אמון בעתיד.
אבל
קיבלנו בשורות איוב על שישה חטופים שגופותיהם נמצאו נטושות, וידוע שחיו עד לפני יומיים. המכה בבטן, בלב כלכך חזקה. ממשלת הזדון, הרשע והשקר מנסה בכל כוחה לנרמל את המצב בו אנו חיים, מנהלת מדינה אי שם ב"לה-לה לנד", ובשמנו הם טוענים טענות ההבל, השנאה ואין האונות שלהם.
עפרה עופר אורן פרסמה רשומה על ספר חדש שיצא לחנויות, מר הפקרה, עם תמונת רה"מ בחזיתו, שתורגם לאנגלית. הרשומה מומלצת מאוד, היא מציגה חלק מהמאמרים שמופיעים בו.
שלחתי קישור לרשומה לחברים, חלקם הודיעו לי שאינם מסוגלים אפילו לקרוא את הרשומה של עופרה.
יום נורא בישראל.
ואם לא די בכך, מורי התיכון משקפים את תרבות הניוול, הניוון, היהירות של ממשלת ישראל. נסיונות ממשלה זו להראות ש"הכל בסדר", נירמול המצב הבלתי אפשרי מאפשרים את השביתה. אם הכל רגיל ונורמלי, כפי שממשלת הזדון והרוע טוענת, אז בוודאי ובוודאי יש לארגון עובדים זכות לשבות. הרי "אין מצב חירום", נכון?
ואולי אולי אנחנו מתחילים עכשיו את השינוי הנחוץ כלכך. עיריית גבעתיים משביתה מחר את כל מוסדותיה. עובדי העירייה יוצאים לתמוך במשפחות החטופים והנרצחים.
ביאליק כתב ב"על השחיטה", שיר קינה על פוגרום בראשית המאה העשרים ברוסיה, "עד מתי עד אנה עד מתי", והנה אנחנו שוב עם אותה קריאת כאב עמוקה, הפעם מופנית אל ממשלת הזדון, הרוע והרשע.
אמפי העירה, שמזמן לא הקשיבה ל"אלבום". לי אין פטיפון, האמת מעולם לא היה לי. ההקשבה שלי לאורך השנים היתה דרך תחנות רדיו, וכמובן מ- 1995 ואילך, באמצעות האינטרנט.
האלבום הראשון שהקשבתי לו היה "הבאלאדה על מטהאוזן", שאבי השמיע על הפטיפון העלוב שלו. זו היתה אהבה מלאה. לא הבנתי את המלים, אבל המוזיקה של תאודורקיס, השירה של מריה פרנדורי והשם, שאמר לי רבות.
אני ממליץ להקשיב לכל השירים.
האלבום השני שהטריף אותי לגמרי היה מוזיקה לסרטים של נינו רוטה, לסרטי פליני.
ממליץ גם כאן, להקשיב לכל הסרטונים. החמוץ-המתוק, הריאלי והסוריאלי, המחוייך והרציני.
האלבום השלישי אף הוא שייך לעולם החיצוני לישראל, והוא אלבום שהקשבתי לו בתל אביב בתקופות הפרועות שלי, יחד לא לבד לעולם. השיר הבולט ממנו היה: MY MAN של בילי הולידיי.
לסיכום
כנראה מוזיקה ישראלית בעברית לא ממש תגיע אתי לאי בודד. יש כמה שירים מהסביבה הגיאוגרפית, שהייתי לוקח אתי:
בניגוד לנטייתי לא לכתוב על נושאים הקשורים לפוליטיקה, לישראל לאן וכו' הפעם אתייחס.
רמת הציפיות שלי נמוכה מאוד מהתממשות מתווה החזרת החטופים, ולו רק בגלל שישראל מצטיינת בהתעלמות מחטופים. רק פעם אחת צלחה משימת ההורים, גלעד שליט. רון ארד? מנגיסטו? חטופים הם בעייה ישראלית-בטחונית קשה מאוד. עסקת/מתווה שליט ותוצאותיו המורגשות היום היטב מעודד זהירות ממדרגה ראשונה.
אני מסכים שביבי מעכב את החזרת השבויים, אני לא מסכים לטענה, שמטרתו שלטון יחיד על איו"ש. טענה זו מושפעת מאוד מספרו של ישי שריד, השלישי.
לא צריך לקרוא את הספר של שריד על מנת לטעון טענות כאלה. זה חלק מהתעמולה הקבועה. תמים מי שחושב שרק אדם אחד, ויהיה הכי חשוב שיהיה, יכול לפעול במציאות, ללא גדודי אינטרסנטים שעסוקים בשימור שלטונו, כי זה טוב להם, לעסקיהם וכו'. ביבי מנסה לשמר את שלטונו.
יש משהו קשה בשבירת האתוס הישראלי, ישראל כמדינת מגן לכל יהודי. פוגרום אוקטובר 2023 שבר את האתוס הזה, והחזיר את ישראל לימי העבר, בהן קהילות שילמו כופר שבויים. יש דיסוננס קוגניטיבי חזק בין מדינה עצמאית, חזקה לבין הצורך לחזור להיות "יהודי-גלותי" שמהותו חולשה, פחד, התכופפות בפני הגוי החזק. איזה זרם מעמקים פועל בחברה הישראלית כיום?
החטופים הפכו מהר מאוד לכלי בפוליטיקה הישראלית. גבולות הטעם הטוב נפרצו. היום "גיבור ישראלי" הוא חייל/ת שנפלו וחטוף/ה מתים שגופתם מוחזרת. החדרת השכול לשיח הפוליטי היא תוצאה ישירה של משפחות השכול, החטופים הוכנסו לשיח ב"זכות" קמפיין "גלעד שליט".
המציאות הפוליטית חושפת שללא דעת קהל צעקנית, עקבית דבר לא קורה. לכן כל הקמפיינים של משפחות החטופים צודקים, אפילו הם "קורעים" את החברה הישראלית לכאורה. [לדעתי הם לא פוגעים בחברה הישראלית.]
