כמה כמה שנאתי את הגשר הזה ששכירים לוקחים לעצמם, ומביאים אישורי רופא, כי ח"ו הרמאות הקטנה שלהם תעלה להם קצת כסף.
מאז נעוריי ומייד אחרי הצבא עבדתי בעבודות הקשורות לשירות קהל, משמרות ואחר כך עברתי למערכת החינוך. אם יש משהו שכעסתי עליו, כמו בצבא, אגב, אלה המסתדרים לזניהם, ש"שמים זין" על עמיתיהם. לשיטתם, אם אתה "פרייער" כך שתמיד אתה "נדפק" במשמרות קשות, זה לא תפקידם לשחרר אותך ממצבך הקיומי.
בצבא, בשל בעיות שעוד לא עמדתי עליהן, שהוחרפו עם נפילת אחי, הועברתי לבסיס עירוני. גליתי מהר, שאולי 10 חיילים וחיילות ממלאים את כל תפקידי השמירה בבסיס. האחרים, נשארים לישון, אבל שמירות, מה פתאם?!
בפעם הראשונה בחיי וגם האחרונה ניצלתי את מצבי האישי והנפשי והוצאתי שחרור משהייה בבסיס אחרי השעה 1700, עד כדי כך התעצבנתי. אחר כך שנים לא גייסו אותי למילואים בגלל הפרופיל שירד לי, ומשגייסו אותי, גליתי שוב את תופעת ההשתמטות הבזויה. שלוש שנים הייתי ביחידה מובחרת של פיקוד העורף. חסכנו מליונים לצבא ולמדינת ישראל.
בכבוד רב, בטקס רב רושם הוחלט לשחרר אותי ועוד רבים אחרים.
כך גם בבתי המלון שעבדתי בהם, בקופת חולים שתדיר אחד הפקידים הבריז, אלא מה?! חולה הלכתי לעבודה, רק אם היה לי חום גבוה לא הגעתי. בבתי מלון אמנם הרווחתי הרבה כסף על משמרות כפולות, בחגים, בשבתות, ביום כיפור - אבל הלווו. החלפתי עבודה בשבעה בתי מלון בירושלים, עד שנמאס לי ועברתי לתל אביב.
מערכת החינוך והשכר המבזה בה, הקמת משפחה ובת זוג שעבדה במקום בו שכר עבודה לשעה היה לפעמים פי שלושה מהשכר שקיבלתי לשעה, ממש כפו עליי להיעדר מהעבודה כשילדיי חלו. [לא הרבה. פעם נשאלתי על ידי הסגן - מדוע אשתך לא לוקחת ימי מחלה? אמרתי לו, וזה היה לפני 30 שנים בערך, כשאני ארוויח בין 400 ל- 600 ש"ח לשעה כנראה נתחלק בימי המחלה. נסתתמו טענותיו.] אבל הכעיס אותי יותר מהכל - הגשר. החוצפה, בחיי, של אנשים לא לבוא כי יום שישי מפריד בין יום חופשה לשבת. אלה מאיתנו שכן הגיעו הצטרכו להתמודד עם כל הקשיים.
והורי התלמידים, שהחל משנות ה- 80 ויתרו על "משחק האישורים", ולקחו ילדים לחו"ל כשהתחשק להם, להורים, גם הם לא שלחו ילדים בגשרים.
כלומר, ביום שני האחרון לימדתי 6 תלמידים בכיתה. השאר לא הגיעו היום ולא יגיעו מחר.
חג שמח .
