אני בתקופה בה הכובד של העולם על עפעפיי [ לאה גודלברג, "כבד על עפעפינו העולם" ], וכובד זה צובע את הכל בצבע אפור לא נעים.
יוצא אדם מביתו, ביום שמשי, חמוש במשקפי שמש שמשנים צבעו של עולם לצבעים עזים, רוטטים ומלאי חיים יותר, אך בלבו יש אבן כבדה, שלוחצת כלפי מטה, מכאיבה בשיפולי הבטן, ואפילו האשכים מצטמקים להם מחרדה.
מבט מפוכח במציאות חיי מצביע על אפס סיבות לחרדה, כלומר קונקרטיות, מיידיות, עכשוויות.
- איראן עוד רחוק קצת
- בחירות, עוד חודש, אין סיבה לפחד מהביב וכנופייתו עדיין [לחץ נורמלי מותר]
- סוכר במצב טוב.
- משקל נשאר כמות שהוא כבר למעלה מחמש שנים, מתחת ל- אוביסיטי
- שתי כיתות נהדרות - הרפורמה לא מתחילה להפחיד אותי
- אין בעיות כלכליות
אז למה? ולך תסביר לנכד שלך למה אין לך מצב רוח ללכת לגן המשחקים, ואז תלך אתו, נגרר אחריו כשה המובל לגזיזת שערותיו. והבת שלך מלאה שמחת חיים, והבן שלך תן לו הזדמנות והוא יסביר לך למה אתה מדוכדך. לא רוצה שהוא יסביר לי.
ואולי הגיע הזמן להחליף את התרופה נוגדת-החרדה?
יאללה שולח פקס למרפאה לבריאות הנפש בבני ברק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה