שאלה שהעליתי היום בטוויטר, ושעלתה בעקבות דיון "כמו סוער" עם סופרת-משוררת [הוציאה ספר, אז כנראה שהיא משוררת ]
בדיון אתה עלתה סוגיית "כל אחד משורר" ללא קשר לאיכות הטקסט הנכתב, ובכך אותה אמירה של אבידן ביחס ל"מזה שיר"? :
״שיר הוא דבר / שאני קובע שהוא שיר / לאחר שאני כותב אותו / כשיר או כלאשיר / אבל מפרסם אותו כשיר // ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר״.
אם ממשיכים בקו המחשבה הזה, השיר לבדו יקבע שהוא שיר, מתוקף העובדה שהוא נכתב. [ עמ' 7, משה סקאל בחיבורו : אם קראתי שיר ואני מסכים אתו, המשורר מעל בתפקידו כמה מילים על פואטיקה, ולא רק על ערס פואטיקה, https://did.li/https-library-osu-edu-projects-hebrew-lexicon-99995-files-99995073-99995073012-99995073012-005-010-pdf]
כקורא שירה "אובססיבי", כבעל איזו עמדה או תפיסת עולם מהו שיר איכותי, כמי שהתחיל את חייו המקצועיים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית תחת כנפי ה- ביקורת החדשה, הסטרוקטורליזם, דה קונסטרוקציה, שילוב לשון וחקר לשון בקריאת שירה והמשיך אל תיאוריות חדשניות יותר ואל צורות שירה, שזרות לשפה העברית ולשפות מהן הושפעה [שמיות - אירופאיות] עדיין אני חושב ובטוח ששירה היא המילים, הביטוי הרגשי החוצה את מחסום הדנוטציה הבסיסית של כל מילה, ביטוי ששואף למקוריות, גם אם השירה נכתבת בתוך קונבנציות מחייבות [שירת ימי הביניים, שירת ההשכלה, הפיוט - שירה ליטורגית], המשורר האמיתי, שירת אמת מרסקת את הקרחון החונק את האש שבמילה [ לו אעזר בניסוחי ביאליק ב "על כיסוי בלשון"].
הועלו שני שירים, אנונימיים ונתבקשה בנימוס תגובה של הקוראים. זה היה "ניסוי" שממנו חילצה החוקרת את המסקנה שלא תאומן, כל אחד משורר, כי היו תגובות מרגשות, כי כמה אפילו פענחו את "כוונת הכותב". הביקורת שלי טענה שאלה שני שירים גרועים, שטוחים, צפויים נעדרי "רגש או מקוריות".
אז -
מיהו משורר? האם אמנות השירה כלכך חסרת ממשות וקשר לחומר קונקרטי[כמו הפסל או הצייר? והיטיב נתן זך לבטא את זה בשירו "הצייר מצייר", בטענתו שהמשורר הוא "הר בצדי הדרך.. משהו שמשאיר משהו" ]שכל אחד הוא משורר לו חיבר כמה משפטים וקיטע שורות? לענין זה אני חייב להוסיף, כל תלמיד ספרות באוניברסיטה מחוייב ללמוד את "כלי הרטוריקה" שמפעילים את לשון השיר, וכן ללמוד דרכים לפרשנות, מה שנקרא "הרמנויטיקה". השירה בת זמננו נטשה כמעט לגמרי את הפרוזודיה [משקל, חרוז, בית] של התרבות המערבית שפעלה במשך לפחות 2500 שנים, ובחרה בדרך ייצוגית-ריאליסטית או סמלית-נפשית, כשהדגש הוא על לשון "מטונימית" [ייצוגית- מצלול, אורכי שורות, חזרות, מוטיב, דחיסת משמעות, פסיחה/גלישה, הפתעה, אירוניה חזקה לפעמים הגזמה] וויתור על הלשון המטאפורית [הדימוי הציורי, המטאפורה על שלל צורותיה, החרוז המשמעי וכו']
בחירה זו מאפשרת כתיבה חופשית מאוד, בחירה שמתקבלת באהדה רבה על ידי קוראים וצרכני תרבות ש-שירה כאומנות ממש, בעלת מבנה, היסטוריה, נורמות, חובות, לא תקפה. זו מרבית השירה שנכתבת היום באינטרנט, בפורומי שירה נעדרי לקטורים, כמו "ליריקה" שמקפיד מאוד על איכות השירים, והמוני המונים כותבים, מקבלים מחמאות, מקבלים כמו בימי קדם "הסכמות" של חוקרי ספרות, לא הכי מוכרים.
על סוגיה זו ענה לי איש אחד - מי שפרסם ספר, קיבל ביקורות על הספר וצמח והתפתח לאור הביקורות. כלומר, מי שפרסם ספר שירה הוא משורר, אפילו אף אחד לא קורא את ספר שיריו. [ומוכר לי אחד שהוציא ארבעה ספרים והם כנוסים בערימות בדירתו].
אז מיהו משורר?
