כבן למשפחה שכולה, אשר גם ראתה ב"גולדה מאיר" וממשלתה אחראים לאסון מלחמת יום הכיפורים, אני מרגיש שמותר לי להעיר הערות על התנהגותה של הגברת בדריה-שמואלי: להלן ציטוט סדרת הודעות שהעליתי בטוויטר בענין.
תמיד תמיד במוצאי יום הזיכרון שואלים: איך אפשר לעבור לשמחה? הנה אנחנו, אלו שנשארו מאחור עת אבותינו, אחינו, ילדינו, קרובי משפחתנו וחברינו הלכו לעולמם במלחמת יום הכיפורים, איך אנחנו עוברים הלאה לקטנות היום יום?
אז שתדעו - לא עוברים. גם אמא חדריה-שמואלי השכולה והצעקנית לא, כאן ורק בנקודה זו, יש בלבי עליה.
הבעיה של אמא חדריה-שמואלי, אם הצלף החלל, היא שהיא מוציאה את כל האנרגיה השיקומית שלה עכשיו. בעוד חודש, כשכבר לא יתענינו בה, בצרחותיה או בגידופיה, לא יהיה לה במה להיאחז כדי להתאבל ולקונן באמת. השיקום שלה יהיה קשה מנשוא, כי היא נתנה לפוליטיקאים מושחתים לנצל אותה, לנצל את אנרגיית היגון, הסבל, הכאב. הכריחה ומכריחה אותה להשאר בשלב השני של האבל שהוא: כעס. הפיכת ראש הממשלה ל"רוצח" היא כמובן הכחשה גורפת* [שלב א'] והלהבת הכעס עד כדי אובדן השליטה של החומרים שהפה מפיק [הלא מודע] תמנע ממנה מעבר תקין או קצר לקראת הבראה.
במלים אחרות, לאחר שהיא מיצתה כל ג'ול וכל ארג וכל קילוקלוריה בשאגותיה המתוזמרות [ על ידי פוליטיקאים מניפולטיביים במיוחד]והניזונות מהרבה הרבה אנרגיה גופנית[כדי לצעוק ללא הפסקה, לצווח ולצרוח] ונפשית, היא תישאר ריקה, כמו קליפת לימון שנסחטה עד דק.
לבי לבי לה, עת היא תקום להתמודד עם היום ש"אחרי". [או תנסה לעבור לשלבי האבל הבאים. לבד או בעזרה].
היום שאחרי, זה היום כשיוצאים מה-הלם של הידיעה שהאדם הכי אהוב עליך הלך שלא כדרך הטבע לעולמו. העולם משתנה בשנייה [ויש לי ניסיון], האדם מפסיק להחיות בזמן היסטורי ועובר לאיזה זמן אחר. זמן אבל. המכה הזו והזמן האחר שואבים את האדם ל"חור שחור" ורבים נופלים בה ולא קמים. כדי לחזור לחיים ביום שאחרי, ביום עת הבית מתרוקן ממנחמים, כשצריך ללכת למכולת, לעבודה. ה'זמן האחר' נעלם, המכה והסבל נשארים, ואם כל כוחות הנפש הוקדשו לגידוף ולניאוץ אויב מדומיין, וצריך את כוחות נפש, שנוצרו במהלך השבעה, במהלך טקסי הקבורה וקבלת המנחמים, הם אינם יותר.
*למעונינים בשלבי האבל - קראו כאן: נירית שגיא, פסיכיאטרית קלינית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה