106 - חכמים עליך ישראל

 יו"ר אגוד הסופרים, כך בידיעה קטנה ב'מעריב' היום, פנה אל שרת החינוך והציע את התנדבותם של משוררים וסופרים ללמד את תחומי העברית[לשון, תנ"ך, ספרות]. מהו הנימוק? הוא הוזמן פעמים רבות להרצות לתלמידים, היה ממש נפלא. מכאן הוא מסיק על כשרונו או יכלתו להיות מורה, וכנראה מכך הוא מסיק שגם שאר הסופרים והמשוררים בעלי כישורי הוראה.

הייתי בשני מפגשי זום, בו אנשים קראו מיצירתם. רמת הניתוק המוחלטת שלהם מהמדיום מפליאה, חלק קראו כראשם מוטה מטה, והצופה זכה להתענג על המצח המושלם שלהם.

כמובן ישנם אנשי הוראה באגודת/ארגון הסופרים. חלקם עובד וחלקם פרש לגמלאות, אולי הפורשים יסכימו. ליו"ר אין פסיק של מושג על מערכת החינוך הישראלית בפועל, כמו שלחולדאי יש ידעה מזערית עליה, כי הוא מציע שיעור בכיתה משולב ב'זום' לאלה שאינם מתחסנים או בבידוד. מעניין איך הוא מציע לעשות זאת בכיתות עם אקוסטיקה גרועה[כי אף פעם לא חשבו שזה חשוב], תנאי תאורה גרועים, לוח שאינו חכם ועוד ועוד..

אכן, חכמים עליך ישראל.

105 - וידוי

 אני משתתף בפורום מסוים, בו ענינים קשים נכתבים.

הפעם נכתב וידוי קשה מאוד, שהגבתי לו בוידוי משלי.*

רב הגברים שאני פוגש משוכנעים שנשים נחותות
רובם משוכנעים שאמא שלהם צדיקה נסתרת
וכדי לסדר להם בראש את אי ההתאמה הם תוקפים
נשים, שאינן אמם או אחותם, או סבתם.
גברים יודעים עמוק עמוק בתוכם מי חזק ומי חלש, זו דרך השׂרידה הביולוגית של הזכר האנושי
וכך הם נטפלים לחלש מהם. כלומר לנשים, אחר כך לזקנים, לזרים, לילדים
אין דבר יותר עלוב מלראות גבר כוחני מופשט ממכנסיו, והנה הוא עלוב הנפש
ירכיים שקועות, שוקי תרנגולת, שיער מוגזם על הבטן, חזה שקוע פנימה
וגם.. נכון, אותו איבר עליו גאוות הגבר, גודלו כגודל הבוטן.
כעס עדיף אלפי מונים על התקפי חרדה ודכאון מדכאים ומתישים, אלה שאינם
לעולם נגמרים, אלה שכוססים בבשר נשמתך, בבריאותך ובחייך.
כעס הוא דרבון, הערה כדי שנדע שעלינו לפעול.
משכעסנו והבנו, נוכל אולי לפתור. אישית אני שייך לנמענים ולא ליוזמים.
אני מפחד פחד מוות מקונפליקטים או מפעולה שקשורה בכסף.. סיבה בשבילי
להכנס לדכאון חריף ממש. ונכון גם לא לישון.
למדתי להתיש את עצמי עד מוות כמעט כדי להירדם בלילה.
למדתי להודות: אני חולה קל בדכאון ויש לי הפרעת חרדה קשה
למדתי לקחת תרופות, למדתי להחליף אותן כל חמש שנים
למדתי להימנע.
פעם, פעם מזמן מזמן קנאתי באלה שנראו לי "חופשיים", בקופי בונובו
שחיים בגן עדן של "סקס". אבל אף אחד/ת חי [כולל צמחים ופטריות וחיידקים ונגיפים] אינו
פטור ממכאובו של עולם:

להלחם על הזכות להתרבות
מי שחייב להגן על עצמו מטורפים
מי שחייב להגן על בריאותו כי ייטרף או כדי לטרוף
מי שחייב למצוא מזון, מים
מי שחייב להיות בריא כל הזמן

----------------

* אין להתיחס לוידוי שלי כפשוטו, על אף העובדה שזה טקסט עיוני-שיתופי ולא ספרותי.

104 - זרות, ניכור ותודעה

 מאז שאני זוכר את עצמי, הטרידה אותי סוגייה אונטולוגית [ אונטולוגיה, ענף בפילוסופיה שעוסק בשאלת ה"יש" ] מובהקת והיא קיום ה"אני" .

נולדתי ב- 1955 והתבגרותי האינטלקטואלית החלה בשלהי שנות ה- 60 ובמהלך שנות ה- 70. לא קראתי את ספרי הנוער הצפויים דאז כגון: חסמב"ה, אבל שקעתי בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, אוספי אגדות מהעולם, מיתוסים בינלאומיים וספרי פילוסופיה, שהתאימו לי ככפפה ליד. [ותסולח לי המליצה ;-) ].

בין מוריי הגדולים היה פנחס שדה, החיים כמשל, שהיה מאוד פופולרי אז, ניטשה [כמו כולם - התחלתי ב"כה אמר זרתוסטרא" ] אך קאמי, מודה ומתוודה, ההשפעה שלו עליי קיימת עד היום. כדאי שאוסיף את החטא ועונשו, דוסטוייבסקי ואבא גוריו, בלזאק.

סארטר הגדיר את התודעה כמעוצבת ביחס, מול תודעה של ה'אחר'.  סולובייצ'יק במאמרו המדהים, לענ"ד "קול דודי דופק" הרחיב לאין שיעור את 'האחר' ואת ה'זולת' למימדים קוסמיים אם לא מיתיים.

וכל כך למה?!

בבלוג הנפלא של מוטי אור, החיים שלי [או של אחרים], התפרסם פוסט ששמו: 

סיפור חכמים לשבת שאחרי יום שלישי

כהרגלי, כתבתי למוטי הערה על הסיפור, והוא טען בתגובתו הראשונה שקרא פעם נוספת את הסיפור, ולא מצא את שכתבתי:

אני - בסוף ברור לגמרי שנמתין לארוחת ערב, כי מה יש לנו למעט אוכל וטעמיו? [האם נרמז כאן בעדינות על רבנים חסרי כוח גברא?]

מוטי - לא ניסיתי לרמוז על ענייני כח גברא ולא מצאתי את הרמז לכך גם בקריאה שנייה 

לכך עניתי, כהרגלו של כל מי שעוסק בפענוח טקסטים, בטח אמנותיים או על גבול האמנות, שהקורא רשאי לקרוא את שהוא רוצה. התגובה של מוטי עוררה בי איזו תובנה חדשה לגמרי לגבי המושגים "תודעה" ו"אחר" והחיבור המהותי שהאקזיזטנציאליסטים ראו בחיבור זה. סארטר הרי כתב שהגיהנום הוא התודעה של האחר. [קראו את "בדלתיים סגורות", ממליץ גם על "אינטימיות" למרות שהוא משעמם].

ואז עניתי למוטי:

פעמיים נתקלתי בפרשנות של השירים הקטנים שלי. בשניהם הרגשתי ניכור וזרות, אבל אני מניח שהתודעה של האחר, אין בה את האינטימיות של התודעה האישית.

התובנה הפשוטה הזו, דרשה שאגיע אליה למעלה מחמישים שנות כתיבה, חשיבה, הוראה ושאר פעילויות אינטלקטואליות מורכבות:

הרי תודעת האחר מתגלה בשיחה אתו, במעשה אהבה אתו וגם בפרשנות עצמאית שלו על מעשה יצירה. ואינני מקבל, בפעם הראשונה זה עשרות שנים את המשוואה הסרטריאנית לגבי התודעה והאחר.

תודה למוטי.

103 - כותרת היום

 חיטטתי בכל העיתונים, בטוויטר, בפייסבוק, ווטסאפ, עיתוני דיגיטל, סוכנויות ידיעות בינלאומיות. לא מצאתי אפילו דבר אחד שראוי לתת לו את כותרת היום, כי לדאבוני כותרות היום היו אתמול, ושלשום וגם לפני שנה.

ובכל זאת..

חטטתי בזכרוני הגרוע, פשפשתי ברגשותיי ובתחושותיי, אפילו שוחחתי עם הכאב במותן השמאלי שלי, נאדה, גורנישט, כלום.

עם זאת

הפכתי לאחרונה מפיץ ידיעות קבוע של סוכנות הידיעות הסינית. וכלכך למה?!

זה דומה לקריאת עתון חדשות ימני, אוהד הביבי. אתה קורא אותו הדבר, רק הדמויות משתנות, ותפקידיהן. הטוב הופך לרע, הדקטטור הופך לדמוקרט [הסינים אפילו ציטטו מומחה ניגרי להוכחת היותם דמוקרטיה ניהולית-יעילה ביותר בעולם], ואז עליך להחליט.

מה שכן, כבר שלושה ימים יש לי חולשה גופנית. אין לי חום! חוש הריח עובד! חוש הטעם עובד! אני לא פוגש בני אדם ללא מסכה. מוזר לי. כמויות האוכל שאני אוכל ירדו בחצי, הסוכר מתיצב לו לתפארת מומחי הסכרת, ובכל זאת.

בפעם האחרונה כשפניתי  לרופא המשפחה - קבלתי הוראה להתחיל לצרוך ויטמינים. לא שזה עוזר, אבל מנחם אותי, שגם אם המזון שאני אוכל "אינו מושלם" מבחינת מרכיביו הנחוצים לגוף, ויטמינים יש לי.

102 - איתן בדעתי

בפוסט 99 הבעתי את סירובי להתרגש ממדלית הזהב של דולגופיאט, כעת אני רוצה להוסיף, שגם ממדלית הזהב של אשרם אינני מתרגש. 

אני רוצה להדגיש ש:

1. אני בהחלט שמח על ההישג האישי הגדול של שניהם. חיים ארוכים של הקרבה אישית מובילים לרגע הזה. לו הייתי לידם פיזית היו מקבלים ממני חיבוק, שניהם.

2. אני סולד מניכוס הנצחון האישי שלהם לצרכים לאומיים. במיוחד במדינה שמשקיעה במקוואות ובבתי כנסת הרבה יותר מאשר בספורט תחרותי, או כזו שמקצה 2 שעות ספורט לתלמיד בשבוע.

3. אני מסרב לאפיין את הישראליות שלי באמצעות הצלחות של בודדים. הצלחה שמעידה רק עליהם, על אופים, על חייהם. הדגל הישראלי שלי אחר לגמרי, ואינו זקוק לתמריצים חיצוניים, בטח לא מהסוג הזה.

101 - חלאקה

 אז מה, זו ישראל השניה, השלישית או הראשונה?

מהי ישראל הראשונה? חילונים, אזורים עתירי טכנולוגיה, כסף, תשתיות מצוינות. משלמי מסים כמו שצריך, או המעמד הבינוני השבע. האם הם עושים חלאקה?

ומהי חלאקה, לאלה שאינם יודעים:

אז מה מה זה 'חלאקה'? [ http://www.acheinu.co.il/?p=23213]

ובכן, זהו הטקס בו גוזזים בפעם הראשונה את שערות ראשו של הפעוט, כשהוא מגיע לגיל 3.

לפני גיל 3 נהוג שלא לגזוז את שערות ראשו של הילד, כפי שהתורה גזרה עלינו לאכול את פירותיו של עץ שטרם מלאו שלוש שנים מהיום בו נטעו אותו, איסור זה מכונה 'עורלה'.

אבל מה הסיבה לשמוח בכך שגוזזים את שערות ראשו של הילד?

התשובה היא שבכל פעם שיהודי מספר את שערות ראשו הוא מקיים מצווה חשובה, "לא תקיפו פאת ראשכם".

התורה אוסרת עלינו לגלח את השערות שבצדעי הראש, המכונות 'פיאות'. אומנם אין חיוב להשאיר את השיער לצמיחה ארוכה כפי שנוהגים בקהילות שונות, אבל אסור לגלח אותו בסכין גילוח או אפילו במכונת תספורת, מבלי להותיר לפחות קצת מהשיער (סכין מס' 2 במכונת תספורת).

לכן, בכל פעם בה אנחנו מסתפרים, ולא מגלחים את שיער ה'פיאות', אנחנו מקיימים מצווה. כשילד יהודי זוכה לקיים בפעם הראשונה את המצווה הזאת, אנחנו שמחים בשמחתו, וגם מבקשים להחדיר בנפשו את הכבוד הרב שאנחנו רוחשים למצווה זו, כדי שכשהוא יגדל הוא יזכור שהאיסור לגלח את פאות הראש הוא איסור חמור, ושיהודי גאה נזהר שלא לעבור עליו חלילה.

לגבי המועד בו נערך החלאקה קיימים מנהגים שונים. ברוב הקהילות נוהגים לעשות זאת ביום בו מלאו לילד 3 שנים, אך בקהילות שונות נהוג לערוך את טקסי החלאקה רק בל"ג בעומר, כך שילדים שנולדים לפני חג החנוכה מסתפרים בל"ג בעומר שלפני יום ההולדת ה-3 שלהם, וילדים שנולדים אחרי חג החנוכה ממתינים עד לל"ג בעומר הבא כדי להסתפר.

רבים נוהגים לקחת את הילד לצדיק כדי שיגזור מעט משערות ראשו בפעם הראשונה, ובכך אנחנו מחזקים אצלו את הרושם וההכרה בחשיבות המצווה. מסיבה זו גם יש שנוהגים לקחת את הילד לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, ולעשות חגיגה גדולה שתדגיש את החשיבות של האיסור לגלח את פיאות הראש.

אז הגיע זמנו של נכדי, וכולנו העמסנו עמנו על המכוניות ונסענו לאחד מאזורי הפריפריה, שם יש קברי צדיקים, חצרות מוכנים לחגיגות משפחתיות, הקארת קטורת והעלאת זבח-מזון הישר לבטן האורחים.

אהבתי?

שתפתי פעולה, כי כבוד הדדי הוא בסיס ביחסי בני אדם. לא בזים לי ולחיי לא אבוז בחיים לאחר ולחייו [ אפילו הטקסט כאן ביקורתי ביותר]. וגם נדרשתי לתפקד כצלם.

דווקא בת זוגי אהבה מאוד את הטקס, את האירוע החברתי שהתרחש, המפגש עם השבט הגדול שהסכים לקבלנו אליו. אני צלמתי את כל האורחים, כנדרש.

אז רוצה לשתף אתכם בשתי תמונות - לפני ואחרי.

< פרסום תמונת הילד היא בהסכמת הוריו. תודה לדואגים. עם זאת כל הזכויות שמורות לי, ואין לפרסם תמונות אלה בשם מקום ללא אישורי. >

 

100 - קורונה, שוב??

 פוסט 100 מאז עבר הבלוג שלי שינוי מבימה לפרסום שירי האייקו לעיסוק בענינים ציבוריים או פרטיים.

אישית אני לא ממש אוהב סיכומים. סיכומים הם כמו פרידות, ופרידה היא כמו מוות. מבחינתי, בניגוד לעמדת זלדה, מוות הוא סיום מוחלט, ולא:

לצערי שוב חוזר נושא הקורונה, ואתו החששות שלי מחזרה לעבודה ב-זום. השנה אני מתחיל עם כתת י' חדשה של מחוננים ואחרי 7 שנים חוזר להגיש לבגרות, כיתת חנ"מ. יש לי תכניות רבות, וה-זום אינו חלק מהן.

לכן -

לא סיכום כי אם היערכות לקראת סגר קורונה חדש, בחגי תשרי, כלומר חודש ספטמבר. אף אחד אפילו לא מעז עדיין, במיוחד עם השרה החדשה, הדוקטור שאשא-ביטון, לומר: הבה נגרור את החופשה עוד חודש ונאריך את שנת הלימודים בחודש תמים. לא רק שאשא-ביטון אלא גם יב"ד [יפה בן דוד] לא ממש תסכים לענין, והשד יודע למה?!

לכשעצמי, ביום חמישי אני מקבל חיסון שלישי.

לכשעצמי, חזרתי להסתובב עם מסכה ברחוב.

במקום לסמן 100 פוסטים אני מסמן - קורונה.