בפוסט 99 הבעתי את סירובי להתרגש ממדלית הזהב של דולגופיאט, כעת אני רוצה להוסיף, שגם ממדלית הזהב של אשרם אינני מתרגש.
אני רוצה להדגיש ש:
1. אני בהחלט שמח על ההישג האישי הגדול של שניהם. חיים ארוכים של הקרבה אישית מובילים לרגע הזה. לו הייתי לידם פיזית היו מקבלים ממני חיבוק, שניהם.
2. אני סולד מניכוס הנצחון האישי שלהם לצרכים לאומיים. במיוחד במדינה שמשקיעה במקוואות ובבתי כנסת הרבה יותר מאשר בספורט תחרותי, או כזו שמקצה 2 שעות ספורט לתלמיד בשבוע.
3. אני מסרב לאפיין את הישראליות שלי באמצעות הצלחות של בודדים. הצלחה שמעידה רק עליהם, על אופים, על חייהם. הדגל הישראלי שלי אחר לגמרי, ואינו זקוק לתמריצים חיצוניים, בטח לא מהסוג הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה