נכון, הצפון מתעורר, אבל ללא כל השוואה לדרום, וככל הנראה, למרות ההפחדה של אדום על שחור ב'מעריב' כותרת ראשית, חיזבאללה לא משתף פעולה עם חמאס, מענין למה.
אבל -
התלמידים בגוש דן חוזרים ככל הנראה ללימודים.
אזעקות רחוקות מהמרכז הישראלי הכלכלי, החרדה שוככת לה לאטה, אבל העורך של הרומן שלי עדיין עסוק בליקוק פצעי אירוע "שבת השחורה".
בשורות טובות
מקור - https://did.li/rzICN
שלושה אוספו עליי לכלות:
קיר לאחר "הפצצה" בערך, דלתות הארון התפרקו להן, הטלוויזיה התקלקלה.
כיוון שכך החלטתי להתגבר על הפחדנות הטבועה בי ולהתחיל בתיקונים. נכון, אני בבית - זו אחריותי, כיוון שכיום אני "הבעלבוסטע".
אבל
פתחתי פתח לזוגתי לשינויים מרחיקי לכת, וכרגיל - יכולותיה בתפיסת תלת מימד, מרחב, עיצוב עולות אלפי מונים על שלי. [אני טוב בצבעים, מציאת מקום לחפצים קטנים.]
בשל הטכנופוביה הדיגיטלית שלי, יצרתי קשר עם הבן יקיר לי, ואתמול הם הגיעו ל"סגירת פינות" דיגיטליות.
אז גם הכנו אוכל, כלומר אני.
באו, אכלו, דברנו. הזכרנו את גיסת בתי/אחותו והפה הגזעני המטונף שלה. [שלחתי קישור לקבוצה יהודית-ערבית שכל קשר בינה לבין החמאס קיים רק בדמיון הישראלי הערביפובי וגזעני. התגובה שלה היתה נוראה. ]
התחילו לדבר על שבויים - עזבתי. דיון על "המצב" לא בנוכחותי. לא יכול.
החלטנו שכלתי ערבייה [רבים מאנשי השמאל מהמגרב אך לא רק מגדירים עצמם כערבים, כדאי לשים לב לזה!], כי יהדות איננה לאום, כי אם דת.
הסכמנו שאנחנו ישראלים לא דתיים. מי שיתעקש "ישראלי ממוצא יהודי" או "ישראלי בן דת משה!"
נשאר רק להדיח את הכלים, שממתינים לי.
שבת נהדרת ושקטה.
אט אט אנחנו נחשפים למימדי האסון בדרום, ומקבלים מושג על מה שמחכה לנו, לו מדינת ישראל תובס במלחמה.
לענ"ד זה חלק משורשי הטראומה הנוראה ששבת "שמחת תורה" יצרה, ומההבנה שבאמת, ככל הנראה, הביטחון האישי שלנו מוטל בספק, תדיר.
גם אצלנו אט אט נכתבים פוסטים חשופים הרבה יותר מבחינה רגשית, אנשים מקושרים למשפחות החטופים או הנשחטים מקבלים הלם קשה. האסון האזרחי, העורף, קשה הרבה יותר, כי חיילים בתודעה שלנו, מתים במלחמה, זה חלק מההגיון, אבל אזרחים ובכמויות כאלה? לא אצלנו.
אז כנראה גם אצלנו זה אפשרי. באסון מירון הנורא, מרחו אותנו היטב היטב ואיש לא שילם על חטא היוהרה שלו, האם גם עכשיו, כשמספר הנטבחים-נרצחים-הרוגים הוא פי אלף יצליחו אדריכלי הכישלון להימנע מעונש?
ונכון, אני מסכים מאוד עם הטענות, שהכשלון אינו "מקומי" אלא תוצר של מדיניות ארוכה, כלומר לא רק ביבי מאז 2009, אלא גם בנט ולפיד, שרי הבטחון מתחלפים, הרמטכלים המתחלפים וכו' צריכים לתת את הדין.
ב- 1973 הייתי בצבא באוקטובר, אח"כ קיבלתי חופשה לשבוע, ואח"כ נשלחנו לבסיס ליד הרצליה.
מבחינתי תהפוכות מצב הרוח הישראלי במצב קיצוני כזה של 10/23 לא ידועות, וגם הממשלה ב- 1973, על אף חסרונותיה וחרדותיה שמתגלים, כולל הצעות "יום הדין" עכשיו, הצליחה לשקף איזו "בריאות" בסיסית של המערכות.
היום הממשלה הענקית, בת 38 שרים, שחלקם מבזבז כספי ציבור, שמשלמים על קיומה מליארדי שקלים, שמאיימת לפגוע בחירות הישראלית דרך שינוי מערכת המשפט וסדרת חקיקות אנטי דמוקרטיות, לא נוסכת בי בטחון.
ולמרות זאת, משום מה יש תחושה מוזרה של שקט "טוב", האוויר צלול, ורק שתי אזעקות ממושכות באזור שלנו, אתמול. כן אני יודע, הבטיחו לנו לילה עמוס טילים ורקטות בגלל ביקור הבזק של ביידן. באזור שלי, שהוא תל אביב רבתי לכיוון מערב - אחרי הרעשים הללו, דממה.
"יודעי דבר", מפיצי תבהלה, קונספירטורים בתוכם ובעיקר מקור מרכזי, לדעתי, לשכת התעמולה של משפחת נתניהו כבר מכינים אותנו ליום שאחרי. לוועדת החקירה ולשיסוי תושבי הדרום הפגועים, הטבוחים והחטופים ב"סמול". [ שימו לב היטב לכתיב הזה שדומה מאוד למילה סמאל, שעבור הדתיים יודעי הארמית = שטן.]
בקבוצות השונות בהן אני משתתף הנרטיב המתפתח והולך: מאיפה שרה"מ יידע על מתקפת פתע? הרי, ושימו לב היטב לטקסט, שלושת ראשי מערכת הבטחון הממונים - צה"ל, מוסד, שב"כ הם מינוי של הממשלה הקודמת, והם - שימו לב שוב - הרדימו אותו. ל"א = בגידה, או שיתוף פעולה מכוון עם האויב. אגב, את זה כבר שמענו בהתחלה, עם רמז עבה לאהוד ברק.
סמוטריץ, קיש ושלושת הקודקודים כבר קיבלו אחריות אישית, הראש טרם, כי הוא, כמו באסון מירון, לא אחראי על כלום. הוא רק "מנחה, מורה, קובע ומסדר".
במוצאי שבת ירד גשם במשך חצי שעה.
עכשיו ירד גשם, וריחו חודר מבעד לחלון המציץ אל רחובי השקט.
אולי שלוש מכוניות עברו ברחוב מאז שהתישבתי ליד המחשב.
כלבי השכנים נשמעים היטב, הציפורים מדי פעם מצייצות, אין מי שיפריע להן בקולו הצורם.
הדברים מסתדרים להם, אבל חרדותיי לא שוככות.
כמו כל מי שמכיר את תסריטי החרדה חסרי הפשר, העתיד הקרוב הופך עכשווי ממש, והפחד מאפשרויות שונות של סיום המלחמה הזו, בעיקר בתוך הארץ, מכווץ לי שוב את הבטן, הולם בעצם החזה ומעורר חוסר תיאבון.
אני מנסה להתנחם בריח הגשם ובתקווה שיש בו. מקווה שגם השנה יבואו החלזונות לאכול מהשיח הגדל ליד חלון המטבח, ומדי פעם יבואו לבקר בתוך המטבח.
חבריי הקטנטנים, טורפי הזבובונים הבלתי נסבלים, עכבישי הזאב יבואו רק באביב הבא, והשממית ממשיכה לגור בתעלת האיוורור.
וכמו "זכה השטן לאפשרות" ואזעקה צורמת באוויר. האם תרגוזנה הציפורים או תפתחנה בשיח צעקני במיוחד?
רק כלב נובח, ונביחתו צרודה, אף ציפור לא צייצה, מכונית עברה, צופר צפצף.
ושוב ירד גשם ברכה.
צוֹנֵחַ זַלְזַל *
מְרַחֵף בֵּין
הָעֲנָפִים -
אוֹקְטוֹבֶּר
הָכָא
----------------
תודה ל- ח"נ
ביאליק
*
יוֹם לְיוֹם
יַבִּיעַ
כִּפּוּר
לַהוֹשַׁעְנָא גַּם-
חֲטָאֵי
הִיבְּרִיס
*
הַשָּׂדֶה שָׂרוּף
דָּמַם הָעוֹף
הַנִּשְׁחָט -
הַפּוֹעֵל
שׁוֹבֵת
*
לַהַג צִפּוֹרִים
מַבְעִית
יְבָבוֹת הָאִיד -
דְּרָרוֹת עָפוֹת
*
מְמַלֵּא יָרֹק
עֵינֵי
צוֹפֶה הֶעָתִיד -
דּוּכִיפַת מֵתָה
*
צִיצִית דּוּכִיפַת
מְחַטֶּטֶת בְּגֶזַע -
אֲדָמָה זָעָה
השירים הללו נכתבו ופורסמו החל משבת האחרונה. אני שם לב, שכמו אצל @הבהיר, הספינה שטה, בשירו "העוטף" ציפורים ואוויר הינם סמלים המציינים את השינוי ואת הסכנה והחרדה.
אני רוצה להדגיש, שדוכיפת אינה מקרית, דוכיפת היא הציפור הלאומית הישראלית.
באחת הקבוצות בהן אני משתתף החלטתי לסמן את ימי המלחמה בהעלאת תמונה מדי יום, ע"מ להרים קצת את המורל.
כתבתי כאן ואמרתי בכל מקום - אני לא פרטנר לדיונים "על המצב", חדשות מכל סוג לא מגיעות אליי. בעיתונים היומיים אני פותר את התשבצים וקורא רק את הכתבות הקלילות או סקירות של ספרים.
אני כותב שירים, ומשלים את סיפור חייה של עַדְיָהּ, כן זה הרומן השני שאני כותב כעת. הראשון יתפרסם בשנה הבאה, וכמעט נגמרה העריכה הספרותית הבסיסית שלו.
האפשרות להיות בבועה נובע מכך שאני במרכז הארץ, ואף אחד מהאנשים שאני מכיר בסביבתי הקרובה לא נפגע. נכון, לחברים ולעמיתים יש קרובי משפחה שנטבחו, נחטפו וכו'
גיסת בתי מקפידה מדי יום להעלות בסטורי מודעות אבל, בעלה במילואים.
כך אני מתנועע לי בתוך הזמן.
שיחה עם חבר הטוב ביותר לא הצליחה לעבור לפסים של דיבור סביר. בטוח, בטוח שהוא יותר חושש עכשיו למצבי הנפשי, ולשמחתי מהכרותו אותי, הוא לא יתקשר ל"טפל" או ל"נג'ס" אלא יחכה לטלפון מרגיע ממני.
אני מסרב להצעת בני להיעזר בו. יש לו הענינים שלו, ואני מבין שבת זוגו חרדתית כמוני אם לא יותר, אז ידיו מלאות. גם אמא שלו מדברת אתו כדי להירגע, אני לא רוצה. שונא שהוא הופך ל"פסיכולוג" כשהוא מדבר אתי.
אז זהו -
קורא את מרבית הבלוגים, למעט אלו הארוכים ומלאים בניתוחים של המצב, אלה המתארים את המצב בצורתו הקיצונית, אלה המשחררים רגשות קשים שיש לי נטייה להיות מושפע מהם. אבל אני מרפרף על כולם. אלה שאינני קורא אני מודיע.
מחכה לשגרה.
