היום התקשרה אליי אחיינית בתי [בערך, כי היא בעצם אחיינית בן זוגה] והשאירה לי שלוש הודעות, ששלושתן התמצו במשפטים: ":סבא אריק, אני אוהבת אותך. סבא אריק תבוא לבקר אותנו."
כך אני יכול לסכם את ארוחת החג אתמול, מציתי לי עוד ארבעה נכדים חדשים, כולם ילדי גיסות בתי. זוג תאומים ושני אחים. [בן שלוש ובן שנה].
לא צפיתי לזה.
אנחנו נפגשים עם המשפחה המורחבת של בתי פעמיים בשנה, לפעמים שלוש, "על האש" מסורתי בסוכות בנוסף על ליל הסדר וארוחת ראש השנה. הילדים, כדרכם של ילדים עסוקים זה בזה, ואכן למחותנת שלי יש 11 נכדים ונכדות מארבעת ילדיה, והשמחה רבה.
אתמול רק נכנסתי, והאחיינית של בתי חיבקה אותי, הסכימה שאקחה על זרועותיי ונישקה אותי ללא הרף. לאורך כל הערב היא מצאה את מקומה לזרועותיי, ביוזמתה.
אחיה התאום חיכה לחלקו האחרון של הערב, עת הולבש בפיג'מה וניהל אתי שיחות עומק, כולל הבנה שאני כבד שמיעה, ובכך אילץ את עצמו לדבר אליי כך שאשמע ואבין, על אף התמיהה: "אבל אני שומע אותך". כמעט אכלתי אותו מרוב מתיקות שבו.
השניים האחרים והמתוקים לא פחות. אחד השתלט עליי לגמרי, ישב לידי וקיבל חיבוקים ללא הרף. "הרעב" לחיבוקים לא בא רק ממני, כי בהיותי מבין ענין, הקפדתי לא לכפות את הרצון שלי לחבקו עליו. הוא קיבל ממני הסברים על האוכל שעל השולחן, הבין מה תפקידו של ראש המשפחה [חתני, לאחר מות אביו לפני כעשור].
אז ביני ובינכם - האוכל בכלל חשוב?
היה קידוש, אני ללא כובע/כיפה כפי שכתבתי בפוסט הקודם. העיקר מבחינתו - כולם יחד.
קיבלתי עוגת סולת בחושה מיוחדת לי. זו העוגה שהמחותנת מכינה, שעל אף פשוטתה טעימה מכל עוגה מפונפנת שאכלתי בימי חיי.
אך כידוע העולם הרבה יותר מורכב, ומתברר לי שאחייני האהוב בדרך לפירוק נישואיו. כן בראש השנה בראש השנה.. וגו'
שנה טובה
