השורה הראשונה אחרי הכותרת הבומבסטית "תג מחיר" כתוב: "לישראל אסור להתנהג כאישה מוכה ולהיענות לחיזוריו של ארדואן."
כמה דעות קדומות, זלזול בנשים ותפיסה אירוטית של המציאות אצל פרופסור לפלסטיקה, איש ימין די קיצוני, אבל לא פרוע כמו דומיו בכנסת, פרופ' אריה אלדד.
נתחיל בהתחלה -
לישראל אסור להתנהג - האנשה טיפוסית של המדינה, לשון נקבה - קלישאה ידועה היא שחפצים, אפילו הם זכריים מקבלים אופי נקבי [הרובה אתך במיטה כמו אשתך, למשל..]. היסוד הנקבי יכול להיות: אם, אהובה, בת וכו' - היסוד הנקבי מצביע על חולשה, שהזכר [וברור שהרקע ההיסטורי של יחס זה קשור לגברים-נשים. גברים נלחמים, מגינים, בונים, הורסים וכו'] תפקידו להגן, לחזק, לאזן. אבל זו תבנית כלכך שחוקה, שאף אחד כמעט לא שם לב אליה, וגם נשים מתיחסות למדינה כאל אשה - אם, אהובה,בת וכו' מכאן, שמותר להחליט עבורה איך תתנהג: אסור! מהרגע שקיבלה זהות של אשה חל עליה: אסור/מותר שגבר יקבע אותו, במקרה דנן. האמת היא שגם פובלציסטיות נוטות לכתוב באותה הצורה, מה שחוקרות ביקורתיות יטענו כהפנמת המבט הגברי, השיח הגברי.
כאשה מוכה - כאן נזרקנו הישר לתוך עולם קרמינולוגי, סוציולוגי, תרבותי ואפילו פוליטי. עבור הכותב "אשה מוכה" הוא מושג מוכר היטב, שיש לו משמעויות מובהקות, שליליות לגמרי. להיות אשה מוכה, להקרא "אשה מוכה" זה רע. זו חולשה שיש ללמוד ממנה מה אסור! זו תבנית יחסים של גבר אלים ואשה כנועה, תדיר. כלומר, ישראל מתנהגת כאשה כנועה תדיר, כזו שמקבלת מכות תדיר וחוזרת לקבל עוד מכות, כי אינה יכולה אחרת[?] האם יש ביטוי אכזר יותר, סטריאוטיפי יותר ונורא יותר מהאשמת הקרבן באומללותו? האם יש משהו נחות יותר מ"האשמת מדינה" ברצון ל"היות קורבן" לגבר אלים? בתפיסת יחסי חוץ של מדינות כיחסי אלימות בלתי נגמרים, נטולי חשיבה רציונלית, אסטרטגיה, אינטרסים כאלה ואחרים? האם "מדינה" הוא ישות הפועלת מעצמה? נכון שמבחינת משפט בינלאומי מדינה היא "סובייקט", דא עקא שסובייקט זה מנוהל על ידי בני אדם, ובמקרה שלנו, בישראל, בני אדם שנבחרו. לשיטת הפרופסור, אוקראינה היא גם "אשה מוכה" ופוטין הוא הגבר המכה", היש תיאור נחות מזה, פשטני מזה לתאר את מה שקורה עכשיו בחזית הרוסית-האוקראינית?
להיענות לחיזוריו - הקפיצה מ"היות קורבן" ל"היות אשה נחשקת" לי לפחות לא מסתדרת לוגית. קוראים לזה ברטוריקה " Mixed Metaphors" [דימויים מעורבים, מטאפורה מעורבת]. ארדואן הוא "הגבר". רק המחשבה שלתפוס נשיא [אפילו דמוקטטור] של מדינה אחרת כ-מאהב להוט של המדינה שלך מעוררת תמיהה. היסוד האירוטי, ששייך לתקופות פרה-היסטוריות, בהן שרביט המלך היה סימון של גַּבְרוּת המלך המיניות שלו, הויראליות שבו, מצביע על חשיבה פרימיטיבית-מניפולטיבית הפונה ליסוד הבסיסי ביותר אצל הקוראים ממין זכר. הבעלות על "הבת", היות "הבת" עסק כלכלי, וכן "שליטה" על המיניות של הבת או בת הזוג. [במקומות אחרים, גם שליטה על המיניות של האם, אם אלמנה היא]. ויש כמובן לראות את הביטוי "להיענות לחיזוריו", כלומר הישות הנקבית הזו, ישראל, בהחלט יכולה להיענות לחיזוריו, כמו אשה מוכה.
ההבדל המהותי- ולכן המטאפורה המעורבת איומה בדלות ההבנה שלה את המציאות, בשטחיות בה הרטוריקה הלא עמוקה הזו פועלת- אשה מוכה לא נענית, לעולם לא נענית. היא מעונה בניגוד לרצונה. "היענות לחיזורים" היא ביטוי של רצון, עוצמה, בטחון עצמי. אין דין אשה חלשה, קרבן המתקשה להיחלץ מהמלכודת בה היא מצויה [וכדאי לפרופסור שיקרא כמה וכמה מחקרים על תסמונת האשה המוכה] כדין אשה מחוזרת ונחשקת.
לפעמים כדאי מאוד לנתח כותרות משנה צעקניות. הן מלמדות את המעמיק בהן קצת על הכותב עצמו, אולי על עורך העיתון. הן מלמדות שיעור חשוב ברטוריקה ובהנדסת תודעה.
