גליון אחרון של בטאון אגוד כלל סופרי ישראל, גג, מס' 49, מכיל פואמה ארוכה , מעמ' 60 ועד עמ' 68 שכתב יוסי אלפי, ושמה: שירים מסרטן הערמונית.
הפואמה מכילה כעשרה פרקים המופיעים ברצף כרונולוגי מובהק, מקבלת ההודעה על הסרטן ועד הניתוח בו הוצאו הגידולים. הפואמה הסיפורית הזו מעוצבת על פי התבנית הקלאסית של עלילת הטרגדיה, או הקומדיה היוונית, שעיקרה :
אכספוזיציה
פריעת סדר העולם
שיא
החזרת הסדר על כנו
אכספוזיציה
הטרגדיה היוונית מציגה עולם מסודר לגמרי שמתפרק עקב איזה חטא קדמון. בפואמה שלנו, האכספוזיציה מציגה פריעת סדר העולם, "ככה סתם". בשני חלקי האכספוזיציה מוצגת הידיעה והתגובות אליה, גם בשם החלקים, התדהמה, הלחץ, וגם בתכניהם.
הידיעה פותחת ברפרור לשירה הידוע של זלדה, לכל איש יש שם עם שינוי קטנטן, "לכל מחלה יש שם". המשיך החלק הראשון יורד לפרטי ההודעה, להתפרקות מושגים מוכרים ולתחושה שיש צורך עמוק בהגנה, בהתכסות :
אתה מתכסה בזמן
ובעלעלי עלים
ומקים סביבך אוהלים
- - - -
להגנה מהמידע המסוכן
קטע זה מאפיין מרכיב אסתטי מרכזי בשיר והוא השימוש בשפה ככלי מיסטי-מאגי, ובמקרה דנן המצלול והחרוז בשורות המצוטטות. צליל ה- האל"ף, ה-ה"א והעי"ן אשר לא מובחנים בישראלית מודרנית מצטרפים ל-למ"ד ול-מ"ם ויוצרים לחן רקע נעים, אולי אפילו עגול והרמוני, אל מול המידע "המסוכן" שבגללו אתה "מתכסה", שוב הסמ"ך הדרמטית והשורקת ממסגרת את הצורך בהגנה, שבפני עצמה מפונטזת לגמרי.
מרכיב נוסף המבטא את התערערות העולם, הוא שילוב ה"מקובל" בכתיבה "פואטית" לבין השפה הרפואית, הקלינית:
לא שבע אלא שש
ובשש אפשר למשש
וממששים אותך
בפי הטבעת
המצלול החריף של השי"ן, שימו לב כמה פעמים חוזר ביחידה תמטית-מילולית העיצור שי"ן. האם הוא מרמז לשקט, לשריקה, האם זו אונומטופיאה של נשיפת האוויר מהפה בעת הבדיקה עצמה? על כל פנים, כאן עולה היסוד הבא בפואמה, הקול השני והחתרני בפואמה, ההומור הקודר, הגרוטסקה המושכת-דוחה בעת ובעונה אחת: בפי הטבעת. זו הנמכה קומית מוכרת היטב, הפתעה קטנה שמעוררת צחוק וגיחוך, אבל רגע אחרי הצחקוק עולה התמונה עצמה של הבדיקה.
האכספוזיציה מעבירה אותנו ל- לחץ. בלחץ הכל משטח לגמרי, הכל הופך ל- אותו הדבר, וכל השאלות הגדולות והקטנות חד הן:
"הכל מעורב בצלחת שטוחה"
אכן, הגדרה מדויקת למצב הקיומי של חולה הסרטן, או לפחות לשלב בו העולם משתנה בבת אחת מ-בריא לחולה ב"סרטן אלים" אם נזכר בסיום הפרק הראשון, "אתה בחוג הסרטן, אחי" והמשמעויות הנלוות לאמירה זו, הן התרבותיות: קו רוחב גיאוגרפי צפוני, שמעבר לו אין זריחת שמש - מוות, אין חיים, קור, קפיאה, או ספרו של סולזניצין "אגף הסרטן" המתאר את מוראות הגיהנום בגולאג הקומוניסטי, והן הדבורות בישראלית בת ימינו, "אכלת אותה; איזה מסכן אתה; חרדה סביבתית"1 ברור לנו שחוקי העולם השתנו לחוקי "חוג הסרטן".
פריעת הסדר הקיים
הפואמה מקדישה כ- 3 פרקים שהם - הבדיקה מחדש, התיקון, החיים שאני יכול לחיות עם "זה", המעקב
הבדיקה מחדש
אי אפשר שלא לראות את השמות הביורוקרטיים הללו שבאים מהשפה הניהולית, המשרדית או לענייננו מהשפה הקלינית של בית החולים. השפה הניהולית או המשרדית נוטה לראות מצבים, מושגים ולא את הסובייקט שהוא מהות כל הפעילות האנושית הזו. תהליכי החפצה [ אובייקטיביזציה, ראיפיקציה, ניכור ] האלו הינם גם טכניקה אירונית וטכניקה מעולה להזרה. היות הדובר בשיר עסוק בעצמו ובמחלתו ודיווח על האישי ביותר נתקל בשפה מנכרת, מסדרת ומארגנת.
אחת הדוגמות המעולות לפריעת הסדר הטבעי של - מטפל/מטופל, מערכת יחסים שיש בה על פי הנחות מסוימות חמלה, הבנה או הכלה, בפרק הבדיקה מחדש מתנפץ אל קרקע המציאות המשרדית/הקלינית. הדובר מאמין שיש ביכלתו לשנות את האבחנה, שבעצם אין לו כלום, ומעלה מעין תהיה טיפוסית:
אני שה בעדר
מוקף רועים
------------
------------
------------
כולם טועים
אך כפי שכתבתי, המציאות אכזרית מכל פנטזיה או משאלת לב - "ואני מתבלבל ומאבד את הדרך".
התיקון
בפרק התיקון, שמחד גיסא הוא "ביורוקרטי" ומנוכר ומאידך גיסא, האם שם פרק זה רומז לתיקון ההערכה או אולי מרמז לתיקון חיי הדובר? אלה מבינינו דוברים ישראלית, יודעים שהמילה "תיקון" עצמה שאובה מהקבלה, מעמדות "ניו-אייג'" פסאודו-יהודיות המדברות על תיקון הנפש ותיקון עצמי. שבכוחם לשנות מצב נוכחי, שלכאורה נובע מ"חטאי עבר".
כמו ב"אגף הסרטן" וכמו ביצירות רבות העוסקות בסמכות האובייקטיבית המצמיתה נפש כל אדם/סוביקט ובטח חולה בסרטן, גם הרופא הוא רק שליח האל, במקרה שלנו המחלה הזו, הסרטן היא הסמכות העליונה, האלוהות, האובייקטיביות במהותה. הרופאה היא שליחת האל/המחלה:
היא ישבה מולי אשה מלאת קשב
והתנגדה למספר שבע שנקבע בבדיקה/ 2
"זה הרבה פחות"
- - - - - -
זה רק 6 ועם זה אתה יכול להמשיך לחיות
התגובה של הדובר היא כמעט טירוף, ובסדרה של משפטים קצרים ומהירים הוא מביא אד-אבסורד את המונחים הקליניים הללו, אבל מבין ש :
סוג חדש של בועה נפתח לי במוח
כלומר, חוקי חוג הסרטן, בהם המציאות איננה המציאות שלך, אלא נחטפת על ידי אחרים: "זמנים שלא היו בזמני / אולי שמעתי אותם מתוך זמנם של אחרים".
מסתיים לו התיקון באירוניה חריפה, ובחתרנות תחת שם הקטע עצמו, תיקון. שהרי התיקון לא היה לטוב כי אם למוטב.
שוב כדאי לשים לב למבנה האירוני של הפואמה הזו. חלקה הגלוי מלא בביטויי חרדה, פחד, כאב ויסורים, תקוות שווא ותחושה של ניכור מהממסד המטפל/המרפא. חלקה הסמוי האירוני, הקומי המבוסס על חריזה, מצלוליות רבה ושימושים ישירים ובוטים בשפה הופך את הפואמה מרק "סיפור אישי" לסיפור כללי יותר, הוא - המבנה האירוני, חושף את המורכבות של "החוויה" היות חולה סרטן. יש גם להדגיש שהרפרור או הארמזים לספרות של המאה העשרים, במיוחד ספרות האבסורד או הספרות האקזיזטנציאליסטית מוסיף נדבך ורובד עמוק לסיפור האישי, ואולי, וזו הפלגה גדולה בפרשנות, גם פואמה זו עוברת מהאישי-הפרטי אל הכללי-הסמלי או האליגורי.
החיים שאני יכול לחיות עם "זה"
הפרק הזה הוא מלאכת מחשבת בפריעת השפה ובשימוש מבריק בצליליה על מנת להציג סוג של "איבוד שפיות" או לפחות תמיהה על השפיות.
הדובר משתמש באות זי"ן של "זה" ומשתולל אתה:
אני חי עם ה"זה" שמהזז, מנקז, משזז, מחמרז
שורה אחת שמעלה את האות זי"ן לגבהים בלתי רגילים. כמובן הרפרור ל- לא שם זין של בן אמוץ, שם רפי לוין, כידוע עובר לחיות באינטנסיביות את פציעתו, נכותו ואיבוד גבריותו, וזו אופציה סבירה למי שחולה בסרטן. או מאידך, לא שם זין הישראלי, שמשמעותו חוסר אכפתיות, צפצוף על סמכות, פעולה על פי הרגש, וגם זו אופציה סבירה לתגובה. מעבר לחיים הדוניסטיים, של הרגע. מרכיב נוסף בהדגשת מצלול הזי"ן הוא אונומטופיאה של זמזום הזבוב. וזבוב כידוע לנו הוא נציגו של השטן [ בעל זבוב, הסרטן ] או בכוחו לשגע בזמזומו.
למרות הטירוף, תחושת אינהאונים הנובעת מההודעה שהוא יכול לחיות עם "זה" הדובר בשיר בוחר לחיות עם זה, " אין ספק".
המעקב
חלקו האחרון של חלק "פריעת הסדר" הוא פרק המעקב. נדמה לי שלא ממש צריך להסביר את המשמעות הבלתי נסבלת של המילה מעקב, במאה ה- 21, מאה שקראה את 1984 של אורוול, או מבקרת ושומעת על מצלמות בשדות תעופה, ברחובות ראשיים, בבתי ספר . מאה בה אנשים מנוטרים על פי הטלפון הנייד שלהם או באופן בוטה יותר [ אם מותר לי להתייחס לאקטואליה עכשווית, החלטת הממשלה לנטר חולי קורונה בבידוד באמצעות הנייד שלהם, ולהבטיח שלא יצאו מהבידוד/הסגר ]. התבנית הדו-משמעית של המילה "המעקב" ויידועהּ מוסיף לכפל משמעויותיה ממסגרת את תיור הביקורות האינסופיות בבית החולים. יותר מפעם, בשורות מתארכות מלאות בגיבובים מתואר ריקוד המוות של המגפה/המחלה. העירבוב בין האישי, החי לבין הממסד הרפואי ומתקניו בין השפה הגרוטסקית בה נדרש החולה להכין עצמו לבין התוצאות השונות ודרך עיבודן :אתה מכניס לעצמך בתחת פומית עם בקבוק וסוחט לך את זה למעיים
אז לבד מהופעת הסמל "זה" [ מילה מטונימית לסרטן, נקייה וסטרילית לגמרי ] השפה איננה מהמשובחות, אבל היותה תעתיק מדוייק של הדיבור הישראלי, של ההוראה הרפואית מצחיק עד דמעות, והגרוטסקה מעניקה מימד אחר לגמרי לתיאור שמטבעו קודר ומאיים.
זהו, אני שוחה במעלה ההסברים, ההוראות, הפרושים, הגישושים והמישושים
אני במעלה פרוסטטה עילית
אם הטור הקודם שציטטתי היה גרוטסקה הרי בשני טורים אלה הגרוטסקה מעוררת פרצי צחוק אבל גם תחושה מעיקה של דחייה, חוסר נחת. בנצלו את הרגישות הגבוהה שלו לצלילי השפה, אנו עדים פעם נוספת למצלול של השי"ן, האם כאן הוא משקף חוסר נחת, אנחת יאוש ואולי הוא משתלב נהדר עם "פרוסטטה", שבה הסרטן. והיסוד ההומוריסטי, ההנמכה הקומית, הקריצה העצמית ולקורא - "פרוסטטה עילית", כמו מחוז חפץ נדל"ני.
הרצון להצחיק, לראות את כל הצרה הזו גם מהבטיה המבדחים, רצון שמופיע לכל השיר באמצעות ההנמכות הקומיות, שימוש בישראלית דבורה, מצלוליות או רפרור למקורות קומיים-אבסורדיים חיצוניים מקבלת גם ייצוג ממשי, שהרי יוסי גם מצחיק את אחד מהצוות/ אחת, ואז הוא אומר לעצמו:
(הי, אני חי, מצליח להצחיק עדיין ) והרגישים מיד ישמעו במשפט הציני הזה את קול נחרת הצחוק בשל מצלול החי"ת שבו.
השיא
כמו בכל דרמה/טרגדיה/קומדיה טובה, השיא הוא המקום בו חל השינוי, התפנית. כל חוטי העלילה נטוו ונארגו לקראת הרגע בו יקרה משהו, משהו שיתן להם משמעות, מובן ופשר.
בטרגדיה ובכלל בתיאטרון "פעולה" היא יסוד מוסד, בפואמה אצלנו, פעולה היא גם ההחלטה לפעול לתיקון המצב.
שני חלקים מקדיש יוסי לשיא הפואמה. בשני השמות של החלקים בולטת התפיסה התאטרונית והויזואלית שלו כאמן וכיוצר. חדר הלבשה וחדר נ. ידוע לכולנו באנגלית נקרא חדר הניתוח "תיאטרון", והרי לפני שעולים על הבמה צריך להתלבש, להתאפר ולהכנס לדמות.בניגוד לכ ציפיה באשר היא, השיא בפואמה הזו הוא אחד התיאורים היותר מצחיקים וקומיים של מפגש בין רופא רוסי המביא את תרבותו לכאן ובין חולה ישראלי, רגיש ופחדן בהתקף חרדה. התמונה הקומית הזו מייצרת את הנוגדן הכי חשוב ל "סוחט דמעות" מלודרמה, רומן למשרתות. הקומי משאיר את הפואמה בתחום החשוב ביותר - מבט מורכב ורב מימדי על חולה שחלה בסרטן. הפואמה לא מובילה אותנו, עד עתה, ואם אטרים, גם בסופה למצב של "סוף טוב".
חלקו האחרון של פרק זה הוא שתי פרידות, האחת זמנית - המנתח יוצא להתכונן לתפקידו על במת התיאטרון [חדר ניתוח ] ונפרד מהחולה והשניה פרידה מבת זוגו. אם ישנה מלודרמה בפואמה הגדולה הזו היא נמצאת בשורה הזו:
אני נפרד מרעייתי שותפתי לבדידות
הדובר מברך את עצמו, בישראלית נהדרת, שאף היא הנמכה קומית, שחשובה מאוד לסצינת חדר הניתוח, שבה אגב לא קורה כלום.
"איזה בן זונה בר מזל אני, יש מישהי שמוכנה להיות שותפה לכל החרה הזה",
והניגוד בין שפת הרחוב לבין השורה הקודמת מאזנת היטב את היסוד המלודרמטי, הלירי, הפואטי שאיני ממין הענין, אבל הוא בוקע למרות המאמץ לכסות עליו.
בחדר הניתוח הכל נגמר. חשוב מאוד לראות את הכניסה לחדר הניתוח, כניסה המתמקדת בגובהו של המרדים "גבוה יותר מהתקרה" ממנה משתמעת נמיכותו של הדובר. הפניה אליו כמו לילד קטן, "תסיט את הישבן" והחרדה כמו של ילד קטן מהזריקה, ואז כלום.
החזרת הסדר הקיים על כנו
שני קטעים קצרצרים מסיימים את הפואמה הזו. שניהם בניגוד לכל טרגדיה ולכל קומדיה לא מאזנים את המציאות מחדש, לא "מרגיעים" את הצופה הבורגני או ה"אחר", כפי שתיאורטיקנים שונים של הטרגדיה מתארים את ההתרה.
מתעורר
אמנם שותפתו לחיים נראית כמו היא עברה את הניתוח, אבל בהבינו שהעולם ממשיך להתקיים, שעבר את הניתוח, ביופסיה, פרוסטטה לא נותר לו אלא לחכות לתוצאות.התוצאות
אם יהיו בסדר אמות מזקנה מאוחרת
אם לא יהיו בסדר לא אמות צעיר
אלוהים, איך יוצאים מהחיים האלה בלי למות?
האם חזר הסדר על כנו? הסדר חזר אבל ב"טוויסט" אקזיזטנציאליסטי מובהק, לטעמי כמו שקאמי מסביר את מהות האקזיזטנציאליזם או האבסורד. כל שרשראות ההסברים, הפירושים הקיימים מתאיינים, כלומר התרבות שלנו מתאיינת. הכל חדש ונטול משמעות. עכשיו תורו של האדם לחיות כפי שהוא רוצה. הוא יקבע. ואכן, המסקנות של יוסי מהמסע שעבר מרתקות בהיותן אנושיות, חסרות יהירות.
אחרי הכל, מה שהכי חשוב - איך יוצאים מהחיים האלה בלי למות. קאמי קרא לזה, לא להתאבד עת תודעת האבסורד משתלטת עליך, קבל את החיים מחדש. מקסימום תנסה לצאת מהם בלי למות. [ זה יוסי ]
לסיכום
הגילוי הנאות מחייבני לומר שאני חבר טוב מאוד של יוסי אלפי. הכתיבה שלי איננה אובייקטיבית במובן של "לא מכיר את מושא כתיבתו" או לא מכיר את "מי שכתב".
מהכרותי את יצירת יוסי לאורך השנים, כולל הכתיבה המחקרית, הפוליטית, הפרוזה והכתיבה התיעודית החשובה שלו, הפואמה הזו היא ביטוי מכונן בכתיבה השירית שלו. אמנם הוא לא מניח מידיו את החותם שלו - השמיעה הבלתי רגילה, אזן של חרזן, זיהוי המוזיקאליות שבשפה. הוא גם לא מוותר על אהבתו לשפה הציורית, הויזואלית. לשימוש בדימויים או במטאפורות לא רגילות. הבולט הוא שהשפה הפכה אישית וישירה לגמרי. היסודות הקומיים הבולטים ביצירתו ההיגודית [ סיפורי עמים ] גולשים וחודרים לתוך הפואמה ובכך מחברים לעומק את היבטי היצירה השונים שלו לשלם שמצד אחד הוא גרוטסקי ומצד שני אנושי מאוד. הפואמה מתכתבת עם מיטב הכתיבה המערבית אחרי שתי מלחמות העולם, אבל נאמנה לישראליות ולתרבות הישראלית שאף היא בנויה מניגודים בינאריים כמו: גבוה-נמוך/ מושך-דוחה/ יפה-מכוער.
ממליץ מאוד
- - - - 1. מהכרותי האישית עם יוסי, מחלת הסרטן האיומה ומוראותיה אינן זרות לו ולבני משפחתו
2. ההבדל בין 7 לבין 6 מוסבר בשיר הראשון, זה ההבדל בין סרטן אלים לבין סרטן "רגיל", כי שיוסבר להלן
