שיר לירי יפהפה, לטעמי, כתוב כסונטה : 2 קוונטינים ושני טרצינים; החריזה- אבבא, אבבא, גדג, דגד. גם מבחינת המבנה הרעיוני של הסונטה יש פה קבלת חלק מאופיה, הטרצט "משנה" משמעות ביחס לרעיון המוביל בשמונת הטורים הקודמים המחולקים לשני בתים.
השיר עוסק בזכרונות שמחד גיסא יקרים כמו פנינים, זמינים ונמצאים, ואפילו "חוגגים" אותם בגאווה רבה [בית שני ] אפילו ענודים על החזה ומאידך גיסא, בשעה של סבל וכאב הם הופכים למעמסה קשה. [ בתים 3+4 – הטרצינים].
השיר כתוב בעברית "יומיומית" לו נחשוב על השנים בהם נכתב, וגם ההפלגה הפיוטית אל השפה המטאפורית מצומצמת מאוד, כך שגם המבנה הנוקשה וגם הלשון מאפסים או שולטים היטב ביסודות המלודרמטיים שיכולים באחת להפוך לסנטימנטליים וקיטשים ביותר.
ל"א ברגר פעל בתקופה קשה מאוד באירופה, גם לאירופאים וגם ליהודים. השיר מבטא חרדה גדולה [ שני הטרצינים] אבל אין בו – לבד מהרהור על הכאן ועכשיו – קריאה לפעולה או לשינוי. נהפוך הוא – נראה או נשמע כמו ה"הרהור" "הכאב" הם מלאי "תוכן" וחיים.
כך נכתב במבוא לספרו "תבל גוועת"*:
אפס מודעות לעתיד.
מקור השיר – וינפלד, ד [1997] , השירה העברית בין שתי מלחמות עולם, מוסד ביאליק, עמ' 320
* – ראה : ויפלד ד לעיל, עמ' 309-310
כרגיל אני לומד כאן על משוררים נשכחים ועל יצירותיהם. תודה.
השבמחקאגב מציע לך לפנות לאמפי שתחבר גם את הבלוג הזה למערכת דיסקוס (היא עושה הזאת ברצון) ואז גם תוכל למנוע ספאם כמו התגובה מעלי.
empiarti@gmail.com