אמפי העירה, שמזמן לא הקשיבה ל"אלבום". לי אין פטיפון, האמת מעולם לא היה לי. ההקשבה שלי לאורך השנים היתה דרך תחנות רדיו, וכמובן מ- 1995 ואילך, באמצעות האינטרנט.
האלבום הראשון שהקשבתי לו היה "הבאלאדה על מטהאוזן", שאבי השמיע על הפטיפון העלוב שלו. זו היתה אהבה מלאה. לא הבנתי את המלים, אבל המוזיקה של תאודורקיס, השירה של מריה פרנדורי והשם, שאמר לי רבות.
אני ממליץ להקשיב לכל השירים.
האלבום השני שהטריף אותי לגמרי היה מוזיקה לסרטים של נינו רוטה, לסרטי פליני.
ממליץ גם כאן, להקשיב לכל הסרטונים. החמוץ-המתוק, הריאלי והסוריאלי, המחוייך והרציני.
האלבום השלישי אף הוא שייך לעולם החיצוני לישראל, והוא אלבום שהקשבתי לו בתל אביב בתקופות הפרועות שלי, יחד לא לבד לעולם. השיר הבולט ממנו היה: MY MAN של בילי הולידיי.
לסיכום
כנראה מוזיקה ישראלית בעברית לא ממש תגיע אתי לאי בודד. יש כמה שירים מהסביבה הגיאוגרפית, שהייתי לוקח אתי:
בניגוד לנטייתי לא לכתוב על נושאים הקשורים לפוליטיקה, לישראל לאן וכו' הפעם אתייחס.
רמת הציפיות שלי נמוכה מאוד מהתממשות מתווה החזרת החטופים, ולו רק בגלל שישראל מצטיינת בהתעלמות מחטופים. רק פעם אחת צלחה משימת ההורים, גלעד שליט. רון ארד? מנגיסטו? חטופים הם בעייה ישראלית-בטחונית קשה מאוד. עסקת/מתווה שליט ותוצאותיו המורגשות היום היטב מעודד זהירות ממדרגה ראשונה.
אני מסכים שביבי מעכב את החזרת השבויים, אני לא מסכים לטענה, שמטרתו שלטון יחיד על איו"ש. טענה זו מושפעת מאוד מספרו של ישי שריד, השלישי.
לא צריך לקרוא את הספר של שריד על מנת לטעון טענות כאלה. זה חלק מהתעמולה הקבועה. תמים מי שחושב שרק אדם אחד, ויהיה הכי חשוב שיהיה, יכול לפעול במציאות, ללא גדודי אינטרסנטים שעסוקים בשימור שלטונו, כי זה טוב להם, לעסקיהם וכו'. ביבי מנסה לשמר את שלטונו.
יש משהו קשה בשבירת האתוס הישראלי, ישראל כמדינת מגן לכל יהודי. פוגרום אוקטובר 2023 שבר את האתוס הזה, והחזיר את ישראל לימי העבר, בהן קהילות שילמו כופר שבויים. יש דיסוננס קוגניטיבי חזק בין מדינה עצמאית, חזקה לבין הצורך לחזור להיות "יהודי-גלותי" שמהותו חולשה, פחד, התכופפות בפני הגוי החזק. איזה זרם מעמקים פועל בחברה הישראלית כיום?
החטופים הפכו מהר מאוד לכלי בפוליטיקה הישראלית. גבולות הטעם הטוב נפרצו. היום "גיבור ישראלי" הוא חייל/ת שנפלו וחטוף/ה מתים שגופתם מוחזרת. החדרת השכול לשיח הפוליטי היא תוצאה ישירה של משפחות השכול, החטופים הוכנסו לשיח ב"זכות" קמפיין "גלעד שליט".
המציאות הפוליטית חושפת שללא דעת קהל צעקנית, עקבית דבר לא קורה. לכן כל הקמפיינים של משפחות החטופים צודקים, אפילו הם "קורעים" את החברה הישראלית לכאורה. [לדעתי הם לא פוגעים בחברה הישראלית.]
אין זה סוד שנולדתי בירושלים, גם ד' נולדה במרחק יריקה ממני, אבל נפגשנו בת"א, ככל שזה יישמע מגוחך, אולי.
לקחנו את הנכדה הבכורה ליום ירושלים. מהבוקר ועד הערב. לא השלמנו כמה תוכניות, אבל היא לא הצטערה ואף לא אנחנו.
ביקרתי בבנין בו נולדתי, ובו חייתי 24 שנים ראשונות של חיי. שום נוסטלגיה לא התעוררה בי, נהפוך הוא. הבנין מלא ב"גידולים" שהם תוספות בניה מ"קדימה ומאחורה" נטולות חן. ה"חצר הקדמית" שבילדותנו שימשה כמגרש משחקים, מקום למדורות ל"ג בעומר הפכה לחנייה, רק לתושבי הבנין. המקלט כנראה נלקח ע"י השכנים שדירתם מעליו, החצר הקטנה לידו, בה היו חבלי כביסה נעלמה מאחורי גדר.
הכניסה מטונפת, תיבות דואר שבורות. זה מאפיין שכונות עוני או מקום בו משכירים את הדירות.
לא אלך לשם יותר.
* * * *
הפוסט הזה מוקדש לצילומים שצילמתי בה.
חילקתי את הצילומים לארבע קבוצות, לפי ענין.
הכותרת מטעה במקצת, רק ההולילנד הוא סמל ומופת לשחיתות, לבנייה מנוגדת כל הגיון ביחס לסביבה הגיאוגרפית. בעיני רבים מהירושלמים זו מעין "זקפה" מיותרת של אנשים עלובים, שנלחמים בנוף.
בין היתר הגענו על מנת להכנס לתערוכת "אינפיניטי" הנמצאת ליד ה"ארנה", במבנה צידי. תערוכה יפה, מעודדת אינטראקטיביות והפתעות שונות.
טרחן שכמוני הוטרד מהמילה "אינפיניטי", כמו אין לה מקבילה עברית.
ייאמר לזכות המארגנים, ישנה חצר די גדולה ליד מקום התערוכה, נקייה למופת, ויש בה מספיק שולחנות פיקניק די נוחים.
חדי העין אולי יראו ששתי התמונות הללו הן השתקפויות שלי בשני חללים שונים. חלל מראות וחלל אורות שדורכים עליהן.
ואז הגענו ל-ממילא. מי שגר בבועת תל אביב רואה את מטפחות הראש הללו רק בטלוויזיה. בירושלים הן בולטות, נועזות בצבעיהן. יש כמובן מטפחות הראש של נשים מוסלמית, אבל הן אינן "מגדלי ענק" על הראש.
כן, זה שאנחנו גמלאים לא מונע מאתנו לתכנן לעוד 20 שנים. מקסימום, חלקן לא יוגשמו.
אנחנו ממש נמנעים מכתיבת צוואה. עכשיו ד' מטפלת בצוואה של אמה. בהתחלה לא היתה, אבל התגלתה אחת, שכתבה על דף נייר ובן זוגה האחרון הפקיד בבית המשפט, לא פחות.
שניהם הגנו על צאצאיהם, כך שלא יווצר מצב שהיא תירש אותו או הוא יירש אותה. הם גם לא ממש התחתנו באופן רשמי, רק לעיני אלוהים ורב אי שם במקומות בהם אין חובת דיווח לממשלה. :-)
אז מהן תוכניותינו:
די ברור לנו שבעוד כמה שנים נצטרך לעזוב את דירתנו, ברחובנו המקסים בשל תנופת הפיתוח בעיר גבעתיים, שמשולבת בפיתוח תחב"צ - רק"ל.
לעת עתה אנו משפצים את כל מה שצריך אצלנו - חדר האמבטיה שחייב רענון, והחלפת האמבטיה במקלחון. הנכדים גדולים, הם כבר לא מתאמבטים עם צעצועים.
יש לנו תוכנית חומש לבקר את ישראל לאורכה ולרוחבה, ללא שטחי 1968, בעזרת רכבת ישראל. לא החלטנו עדיין איך.. אבל ..
לעזוב את הארץ למשך חודש תמים ולהיות במקום אחר. הגישה שלנו היא: רכבות, ותחנות רכבת. יש לנו תכנון לארה"ב. הבעיה היחידה היא התארגנות עם התרופות בקירור של שנינו, ולכמה זמן מראש אפשר לקחת תרופות, ואיך זה עובד בארצות אחרות, המרשמים שלנו, מחירים וכו'
בת מצוות, בר מצווה - יש לנו במהלך 8 השנים הקרובות, כל שנתיים: בת מצווה ולבסוף בר מצווה, שיחגג ברוב שבט ושמחה.
אנחנו כנראה נלמד יידיש, לאדינו, איטלקית. ד' תתנדב למוסדות מסוימים, בעיקר כאלה שעוסקים בילדים עם צרכים מיוחדים.
זה לא נשמע הרבה
אבל כיום אפילו לתכנן חצי שנה מראש לא מבטיח כלום, שדה התעופה שלנו נפתח-נסגר עפ"י החליל האיראני, רה"מ וכנופייתו ממשיכים בגזלייטינג של מדינה שלמה. רואי השחורות כבר מספידים אותנו, אז בתכנון מעבר אך ורק בלית ברירה לנורבגיה, בה חי גיסי.
עד אז
שיהיה לנו סוף שבוע רגוע יחסית, שישובו בנים לגבולם, בצפון ובדרום, שממשלת הזדון והרוע תופל סוף סוף.
היום התפתח דיון ביני לבין בני אודות "פרוייקט הנאורות" [החל מהמאה ה- 17 - המדע החדש] שבסיסו שבירת מחסום התודעה המדעי, הפוליטי, הדתי והנפשי: הכנסייה הקתולית ואריסטו.
דה קארט גילה את ה- "אני" באמצעות המשפט שלנצח ייזכר: COGITO ERGO SUM ובעברית: אני חושב משמע אני קיים.
המאה ה- 18 שסופה היתה המהפיכה הצרפתית ששיסעה את הקשר הגורדי בין הכנסייה לבין המונארך, המעבר אל המדע במאה ה- 19 כל אלה ערערו ללא ספק את מעמד הדת כפארדיגמה "נצחית" או משמעותית בחיי היחיד.
הלאומיות היא תוצאה של פרוייקט הנאורות, וגם של החילוניות. צריך לזכור ש"חול" בעבריתהוא ההפך מ"קודש". יש "ימי חול" ויש "ימים קדושים". החילוני בוחר את חייו עפ"י מערכת ערכים אנושית ולא עפ"י מערכת אמונית, די קפריזית, שדיברה רמות על "כבוד האדם" ובאותה נשימה בזה ופגעה במי שלא עמד בסטנדרטים שלה.
אחד מהמיתוסים הגדולים של היהדות, בעיבוד ציוני-לאומי בעל ניחוח דתי חזק הוא - שעל אף הגלויות השונות, המרחקים האדירים ביניהן ה"עם היהודי" שמר על אחדותו. עובדתית והיסטורית זה לא נכון. [די אם נזכור את רדיפות החסידים ע"י המתנגדים ומסירת ילדי חסידים לצבא הצאר!!] מנהגי אשכנז ומנהגי ספרד, מנהגים שונים באותה רצועה צפונית באפריקה שנקראת אצלנו - ארצות המגרב[המערב].
אבל -
האתוס הציוני שם לעצמו מטרה להביא את כל היהודים לארץ ישראל. אני לא ממש בטוח שזה היה האתוס בעלייה הראשונה, אחריה השנייה והשלישית. ככל שמצוקות היישוב היהודי במאה העשרים חפפו לאסונות באירופה אתוס זה צמח ועלה, ובעקבותיו הובאו לארץ מליוני בני אדם. פליטים מאירופה, פליטים מארצות ערב שנלחמו בנו או מארצות המגרב.
אגב, ידוע בוודאות, שיהודים ממרוקו למשל, שהיגרו לצרפת זכו להצלחה כלכלית וחברתית, אקדמית ופוליטית, שבישראל החדשה רק יכלו לחלום עליה.
אז, האם הפרוייקט החילוני איחד את העם הישראלי?
לדעתי, ישראל מעולם לא היתה מאוחדת. הפרוייקט החילוני הצליח באיזורים אורבניים ובאיזורי ספר משגשגים. היה ב"היות חילוני" הבטחה להצלחה, להשתלבות בעולם המערבי, הדמוקרטי, הליברלי.
ישובי הספר הרחוקים מהמרכז או ממוקדי הכוח ברחבי הארץ התפתחו אחרת לגמרי. מתאחדים כדי להגן על הארץ מתממש בימים אלה, ומה יקרה כשהמלחמה תיגמר? כי אחד המתחים הכי עזים בחברה הישראלית הוא דת ומדינה. אין לי שום יכולת לדון במקורות לכך, למעט הידיעה המרה, שהדתיים הפכו ללשון מאזניים, במערכות הבחירות לאורך 76 שנות מדינה, והם למדו מהר לדרוש את המחיר.
ספי רכלבסקי בספרו "חמורו של משיח" היטיב לתאר את חדלונו של הפרוייקט החילוני, ששמו "לאומיות", "דמוקרטיה", "הומניזם", "זכויות אדם", "ליברליזם" מול הפנטיות הדתית, הן בקצותיה החרדיים ההזויים והן במופעי הפשיזם הישראלי בדמות כהנא וממשיכו בן גביר.
האם הקוטב הדתי ינצח ולעד נהיה יהודים או האם הקוטב החילוני ינצח ונהפוך לישראלים, שזו מהות החילוניות, הרחקת הדת ממוקד הזהות הלאומי.
חלום אחדות ישראלית אינו חלום אחדות יהודית. חלום אחדות יהודית אינו חילוני כי אם דתי במלוא מובן המילה, וכולל בתוכו חזרה לימי בית ראשון או שני. חלום אחדות ישראלית יכול להכיל "יהדות" כחלק ממרקם חיים חילוני, מכיל, מכבד ומאפשר חיים.
אני צופה אדוק, יחסית של התוכנית הזו, בה יש ניסיון
לזווג זרים גמורים שיודעים לבשל ויודעים לארח.
ברור מצפייה בכל התוכניות, שלא ממש כולם יודעים
לבשל, ואירוח... נו טוב, זה ענין של השקפה.
העונה הזו היא, ככל הנראה, תוצאה של הפקת לקחים מעונות
קודמות, שבהן המוקד עבר מבישול אל הפרסונה המארחת והמבשלת.
גם בעונה הזו בלטה בחירה של אנשים שלא יודעים
לבשל, באמת, או ההתמחות שלהם היא בישול לארוחת שבת. ארוחת שבת ואירוח בני משפחה
אינה כמו "אירוח" של זרים. על אף שתרבות האירוח היא חלק מרכזי של המזרח
הקרוב [בדואים, כמשל או אברהם אבינו המארח המושלם] עולה מהכרות עם הדמויות שלא
כולן יודעות לארח, לתת כבוד לאורח ולא למארח.
תופעה נוספת, בעיניי משדרת צביעות, היא שבסיום של
פרק, המארח מברך את עצמו על זה שנגמר. למה? מהתגובות הצבועות הללו, עולה כמו
"מישהו הכריח" את המארחים לארח.
בעונות קודמות בשלב מסוים הליהוק בחר אנשי קיצון
הזויים. חלקם מהימין חלקם מהשמאל, חלקם חיים באיזו "לה-לה לנד. חלק מאורחים בחרו להיות בתוכנית ע"מ לקדם
אג'נדה חברתית-תרבותית-פילוסופית-דתית. כמו למשל, להכין אוכל מפחי זבל, להזמין
אוכל ממקדונלד או להגיש אוכל כמעט לא מבושל, כי לא יודעים לבשל באמת. הרבה שאלות
עלו סביב הבחירות הללו, אך מהצד השני ניתן גם מקום לשוליים אחרים: להט"ב, אנשי
תיאטרון, מחול, אמנים שזכו לחשיפה, אנשי העדה החרדית, מוזיקאים אזוטריים. כמו גם
עזרו לקדם עסקים ומיזמים של משתתפים רבים.
ושוב, בהיות התוכנית "חברתית" יותר
מאשר קולינארית עלו בה נושאים לא קלים, גם בעונה 8. רווקות מבחירה, אמונה באלוהים,
עושר-עוני, מעמד חברתי, סלידה אישית, נימוס חברתי, גברים נשים. הפעם כנראה הוחלט
על בישול כשר לגמרי, והודגשו בעלי רגישויות למזון או צמחונים-טבעונים.
יש שיטענו שזו העונה "הכי משעממת" כי
היה בה ויתור של עריכה או של משתתפים על הלהבת קונפליקטים מעבר לנדרש. אבל אפילו
כך, בכל שבוע קיבלנו: 2 גברים ושלוש נשים. הליהוק די חוזר על עצמו:
שמרן/נית, רווק/ה [מהלהט"ב או שלא], הזוי/ה,
עשיר מאוד ואדם רגיל 😊
בעונה הזו, כל המתחים שצצו הוחלקו להפליא. או
ע"י המשתתפים, שראו תוכניות קודמות וסירבו להיכנס למקום הרע הזה של מחלוקות
צעקניות, התנהגות תוקפנית וכו' ועל אף זאת, נשארו אותם שלעולם לא ינקדו בהתאם לחווייתם,
אלא תמיד יורידו, כי הם חושבים על הניצחון שלהם.
האחד מפחיד למדיי, וכמו שכתבה לי ידידה טובה "לפעמים צריך להודות לאח הגדול". השני אירוע מרגש בבית אגודת הסופרות והסופרים העבריים.
האירוע המפחיד התחולל עת החלטתי להזמין מוצר מאתר כלשהו. האתר הזה מפרסם תדיר בנייד שלי, במעבר בין משחק למשחק [סוליטר] או כשאני רוצה "רמז".
וכך
לאור הדמות שהופיעה והמליצה, חשבתי לתומי: מה יש לדאוג.
אבל הבנק דאג מאוד. מתברר שיש לבנק כתובת אתרים "שחורים" או "אדומים", כשמגיעה פקודת העברת מזומן, מייד הם מודיעים לבעל החשבון - התראת הונאה.
אני בצד שלי קיבלתי הודעה אדומה מבעלי האתר - הבנק שלך לא מאשר!
בת זוגי קיבלה הודעה על חשד הונאה. אגב בדקנו כמה כסף ניסו ל"גלח" מאיתנו, פי עשרה יותר ממה שהסכמתי לשלם. למחרת הבנק ביטל את כרטיס האשראי. פעם שניה שכרטיס אשראי שלנו מבוטל עקב נסיונות הונאה. וכמו שכתבה חברתי "האח הגדול" לפעמים חמוד מאוד.
האירוע המרגש, טקס קבלה לאגודת הסופרות והסופרים הישראליים.
הגעתי עם בת זוגי, חברי הטוב ורעייתו. היה ערב קצר, תכליתי ומרגש. בעקבות התעודה, שיניתי את "מעמדי" באודות מגמלאי ל: סופר ומשורר.
חשוב לדעת שזה מיתוס, כלומר סיפור-על [נרטיב על] המנסה להסביר את המציאות בה חיים בני האדם.
אני מניח שלו נכתב המיתוס כיום, יתכן והוא היה אחר לגמרי. וללא ספק יש ווריאציות קודמות ועכשוויות לסיפור גן עדן.
מיהם גיבורי המיתוס:
גבר, אשה, נחש, אלוהים.
נחש
ברור לגמרי מדוע הנחש נבחר מכל שאר החיות ע"מ לייצג את הרע. הוא דומה במבנהו לאיבר הזכרות, ומחברי המיתוס היו מחוברים היטב לתשוקה המינית של הגברים ולביטוייה.
הבחירה בו גם נגזרת מהמיתוס המצרי על אפפ - "אפפ או אפופיס (במצרית עתיקה: עאפפ; "אפופיס" בשמו היווני) הוא אל מצרי שמיוצג כנחש אדום (במצרים העתיקה אדום נחשב סמל הרוע משום שהזכיר את צבע האדמה בעת בצורת) עצום ממדים השוכן במרומים החשוכים ומחכה לספינת רע (ושאר האלים) כדי לתקוף."[ויקיפדיה]
ישנן, אולי, השפעות זורואסטריות של "טוב ורע" מגולמים באמצעות דמויות שונות, שבאות לידי ביטוי בסיפור הזה.
אלוהים
בורא עולם מכין את מלכודת הדבש המושלמת בגן המושלם שלו. למה? מדוע הוא היה חייב לטעת את עץ החיים ואת עץ הדעת טוב ורע בגן שלו? כולנו יודעים, כשאומרים "אסור" דווקא אז אנחנו רוצים, זה מאפיין בולט של המין האנושי, ואלפי הסיפורים על הפרת טאבו, חוקים, איסורים בכל התרבויות האנושיות מוכיחים זאת.
כלומר, מראש היתה קיימת אפשרות שאדם וחווה לא יעמדו במבחן אותו השית אלוהים, רואה כל, שמבטו "חודר כליות ולב". אפשר להניח שאלוהים ממש רצה שהם יפרו את הטאבו "לא לגעת" בטוטם. זה אגב פותר את בעיית השליטה המלאה של אלוהים גם על הנחש. הנחש היה שלוחו.[ כאן עולה ספק אירוני לגבי היות אלוהים "כל יודע".]
הסיפור אגב לא מתייחס כלל לעץ החיים. ואיך יתייחס? בני אדם נולדים ומתים. עד היום לא נמצאה הדרך לאלמוות. לכן הסוגייה המוסרית "טוב ורע" היא המהותית בסיפור הזה. "הרע" מנצח. זו סוגייה מוסרית אחרת שתקבל ביטוייה בתרבויות האנושית במשך אלפי שנות קיומן. מדוע "הרע" דומיננטי, מוצלח יותר וכו' מסיפור גן עדן וחטא אדה"ר [אדם הראשון] עולה שהמיתוס מתקיים גם כיום, והרי זה מיתוס, סיפור-על [נרטיב-על] המתווה את עקרונות היסוד של התרבות האנושית, באמצעות סימבוליזציה [הסמלה] שלהם.
אדם וחווה
אני חושב, שפיתוי חווה כבר הוטרם בסיפור הבריאה בפרק א' בבראשית, סיפור הבריאה הראשון אלוהים בורא רק את אדם, הזכר. ממש כמו אנכידו המסופוטמי, שאגב רעו ואהובו היה גבר! רק בפרק ב' [ פסוק ד] אלוהים בורא זוג! אלה שתי מגמות הקיימות במקרא, שני מיתוסים שמושפעים ממקורות שונים. זה מרתק לראות איך פרק ב', בריאת הזוג מתכנסת לתוך הסיפור בפרק א', כשטוענים שלילית היתה בת הזוג הראשונה של אדם .
היהדות [המקרא?] לא יכלה לסבול את בריאת "הגבר" בלבד. יש בכך השתמעויות קשות מאוד [לו נחשוב על התרבות היוונית בה ההומוסקסואליות היתה נורמה חברתית.] אז בהתחלה הלבישו על אדם את לילית, שוב נציגה מעולם ה"רוע". המיניות בשלמותה. יש המכנים אותה "הפמיניסטית" הראשונה. [האגדות והמעשיות שנגזרו מאותה דמות בסיפורת העממית היהודית וגם העולמית רבות מאוד.] אבל לענייננו, היא נבראה מצלע האדם. כלומר, הפיתוי שלה היה פיתויו הישיר של אדם! ברור שלא נתייחס לסיפור פגמליון וגלתיאה.
הנרטיב הזה בא לקבוע והסביר כמה דברים:
האשה מסוכנת, אלא אם כן, היא חיה במסגרת נוקשה ונשלטת היטב.
מהו מקור ההריון וסבל הלידה, אגב, די בניגוד לחיות. ולהבין שהריון מקורו בחטא, שבו האשה אשמה!
מדוע בני אדם חיים בסבל כה רב [כן, גם כיום]? - החטא הראשון. בחרתם במוסר, בחרתם במוות. יש כאן טענה פילוסופית ביחס לקשר בין ה"מוסר" לבין "תודעת המוות" והמוות עצמו.
והנחש, אחד מהחיות המסוכנות ביותר לאדם, אז וגם היום. היסוד האירוטי ברור לגמרי. ההרג המיידי, כמעט, היכולת להסתתר ולהכיש במהירות הבזק. האם "רגליים" הוא מצב טוב יותר? אני צופה בסרטוני נחשים. היעדר רגליים לא ממש "עונש". הם שוחים, "עפים", מטפסים על עצים, מוסווים היטב. חלקם אפילו מזהיר מראש - אל תתקרב.
אבל ברור שבתוך המיתוס המקראי המכונן, הנחש הוא הביטוי השלם של הרוע.
והרוע הוא גילוי המין.
לדעתי הלא מוכחת והלא מתוקפת בעובדות, זה גם סיפור אנטי האלילות בת הזמן, פולחני הפריון שהיו מקובלים בתרבויות המסופוטמיות השונות. בהפיכת "גילוי המין" לחטא, יש נסיון לשלוט על החיים המיניים של בני האדם. כלומר, רק במסגרת פרוטוקול ברור ומדוייק המין הופך לקדוש. [ראו את המיתוסים הקבליים ביחס לספירות, לערב שבת בו הן הופכות לגשטאלט שלם לגמרי, נכון, באמצעות זיווג.]
לסיכום
נכון שאדם וחווה הם הפיונים בסיפור ואולי הגיבורים האמיתיים, אבל אלוהים והנחש הם גיבורי האמת של הסיפור הזה. פרוטגוניסט ואנטגוניסט מובהקים לגמרי, כמקובל בספרות העממית ובטרגדיות היווניות. מלחמת טוב ורע, נצחון הטוב והסבר המציאות בעקבות נצחון זה.
המציאות ברורה: המשך קיום המין האנושי תלוי ב-מין. סקס זה רע, לכן רק סקס מנוהל היטב הוא טוב. כמו כן מופעל העיקרון העתיק מאוד: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. או בשפתנו העכשווית - האבות הקדמונים יצרו והורישו לנו את המציאות.
היום יש נטיות מדעיות ומחקרים רבים שעוסקים בהריון ברחמים מלאכותיים, הארכת החיים. ל"א ככל הנראה בעוד כמה מאות המיתוס ישתנה לגמרי.
עיריית רמת גן בשלט חוצות ענק, בצומת קריניצי- סירקין - ביאליק. צומת הומה מאוד ופעילה מאוד לאורך כל היום.
על השלט כתוב "אהבת חינם" באותיות אדומות, ואז הצעה: לעשות מעשה טוב, לפני ט' באב, לצלם ולהעלות לטיק-טוק.
אומר, שברור שיש לי חוסר נחת מתהליכי היהודיזציה שהחברה הישראלית החילונית עוברת. רב האנשים מהמעמד הבינוני שאני מכיר עוברים שינויים ומושגים דתיים חודרים אל השפה הישראלית.
אבל, בשל שנאת חינם חרב בית המקדש אינו מקביל בשום אופן ל"אהבת חינם" או לעשיית מעשה טוב, לתעדו ולשלוח לטיקטוק של העירייה.
אהבת חינם אצלי מתורגמת ל"אהבה שאינה תלויה בדבר". הבעיה עם אהבת חינם הישראלית שהיא רק ליהודים ולאלה שדומים לי, ומחזיקה מעמד בקושי רבע דקה. גם הדמויות שמדבררות את "אהבת החינם" לא בולטות בהיותן רטוריקניות גדולות, מאורות גדולים או מנהיגים. במיוחד מצחיקים אותי החרדים המסתובבים בשולי בני ברק ומגיעים לרמת גן או לגבעתיים, לא פעם תשמע מהם על "אהבת חינם", ובכלל.
נדמה לי שבתרגומים של קאנט לעברית התלבטו רבות עם "שאינה תלויה בדבר" או "בחפץ ענין" בדיון על היפה. אני מעדיף אהבה שאינה תלויה בדבר, כי ההפך של חינם הוא מחיר. בכך היא מתבטלת חד וחלק. "נטולת חפץ ענין" או "אינה תלויה בדבר" לא מתבטלות בהופעת הניגוד, כי אין בהן קשר ל- מחיר, לסיבה, לגורם.
משסיימתי עם זה נזכרתי ב"מתן בסתר". והבנתי מה הטריד אותי, תיעוד והתפארות ב"מעשה הטוב", כלומר הוא לא נעשה מאהבת חינם אלא למטרות האדרת העצמי, האני.
היש משהו מנוגד יותר ל"חינם" מהבטחה לתמורה?
אבל המסורת הישראלית שוטחה והוזנתה עד דק. ישראלים ויתרו על תרבותם ו"השאירו" אותם לשומרים, שמשתמשים בה לצרכיהם, ובטח לא "בחינם".
זהו סוג המודעה שהעלתה עירית רמת גן, רק עם הרבה אדום והרבה הבטחות טיקטוק.
"אם זה כל כך חשוב למיליוני אנשים, אז זה מעניין. אני מסתכל על הספורטאים, רבים מהם הם בובות משחק של אנשים אחרים. הם נכנעים לכל גחמה של מאמנים, לעתים עד רמה של ניצול מיני, כל אחד נוגע בהם, מחבק אותם, מנשק אותם, מזיי ן להם את המוח, מעמידים אותם בפוזות דביליות (כגון נשיכת המדליות), ממש כאילו מוחקים אותם. רובם אנשים צעירים, בדרך כלל לא הספיקו ללמוד כלום חוץ מההצטיינות שלהם בספורט. חלקם ממש לא מאורות הגולה, פולטים קלישאות, עושים פרצופים. די מוזר""
זו תגובה "סוציולוגית" וטליק די מסכים אתה "אבל לכל הדעות זהו אירוע הספורט הכי גדול שקורה כל 4 שנים ולדעתי הוא מרתק."
אתמול במקרה ראיתי את תחרות התעמלות מכשירים. הבטתי במתעמלים, בנויים לתלפיות, מבצעים פעולות שבחיים לא אצליח לבצע, ואז עלה גבר בן 35 מארמניה, וניסה בכל כוחו. גופו רעד, פניו התעוותו.
שאלתי את עצמי - מה קורה להם כשזה נגמר?
כמה מהם הופכים לקארל לואיס שהצלחתו הביאה לו גם הצלחה כלכלית בלתי רגילה, וגם אפשרה לו לצאת בכבוד מהארון, כמו גרג לוגניס. איפה נמצאת נדיה קומנצ'י היום?
חבר אחר כתב שבספורט הוא לא מתעסק עם התחרות אלא "הדברים היחידים שמעניינים אותי בספורט הם דברים אסתטיים ווירטואוזיים - כלומר התעמלות למיניה, קפיצה למים."
אני אוהב רק את הספורט היחידני: ריצות קצרות [אין לי סבלנות לריצות של קילומטר ויותר], קפיצות לגובה, לרוחק, קפיצה למים, התעמלות [אתלטיקה].
השנה משום מה לא ממש עניינה אותי ומענינת אותי האולימפיאדה, בניגוד לשנים קודמות. לא צפיתי בפתיחה, לא ממש עוקב אחרי תחרויות שונות.
אבל
כן אפשר לראות בשינויים בתפיסת המגדר והזוויג באולימפיאדה. אפשר לראות מתאבקת דמוית גבר נאבקת בגברת ודברים דומים אחרים. לענ"ד זו התפתחות מרתקת. בהיאבקות בידורית הרבה פעמים מעמתים ציפלון עם ענק שרירים, והיי, דוד מנצח את גוליית. אולי גם באולימפיאדה מחפשים את ההיבט הבידורי?
הבלוג מציג תמונה אחרת של מחשבות על המציאות הישראלית, על יחסי חרדים-חילונים ובסוגיות קשות מאוד שאנחנו מתמודדים אתן.
אני אוהב להגיב למרבית הפוסטים, מפני שבן השיח אינטיליגנטי מאוד, פטור מדעות קודמות או ממחשבות מקובעות. הוא אדם מאמין בלב ובנפש, הוא מקיים את מצוות הדת, אבל רבנים - הוא "בחר לו רב".
הרעבע שלו, לטעמי אחד האנשים הכי תמימים ששמעתי עליהם. התלמידים שלו לא תמימים, והחיבור המיוחד הזה ביניהם מוביל לכתיבת פוסטים עמוקים מאוד, רבי ענין, גם לחילוני כמוני, שלא מאמין באלוהים.
הפוסט עוסק בפרשת השבוע, בפנחס הקנאי שהרג איש מישראל וזוגתו המדינית, כזבי. [איזה שם - הלוואי ואפשר היה לקרוא כך לאדם בימינו.]
וכך הוא כותב בשם הרב:
"העולם אוהב להגיד בצורות שונות שפנחס לא ירש את משה או את יהושע למרות שהיה גדול כי היה קנאי. קנאי לא מתאים לייצג את עם ישראל. צריך מישהו מתון על דרך לרבים ולא דרך ליחיד – לא מישהו שעושה מעשה קנאות ופוגע באנשים.
לאחר דיון ארוך, שלא אביא כאן, מסכם הכותב:
"ולכן דבר פשוט הוא שאין עונש לקנאי שפועל לפי חוקי התורה. והעולם סתם מקנא כנגד פנחס בן אלעזר."
על דברים אלה כתבתי תשובה -
קראתי לעומק על כזבי המסכנה, על פנחס שדאג להרגם באמצעות דקירתם ברומחו באברי מינם [ובכך בעצם קרע את כלי הדם הראשיים בגופם.] לצערי, רמת האכזריות והקנאות הזו נסלדת על ידי.
לשיטתי, כל הסיפור מציג שני כיוונים ביהדות – האחד השליט כיום במדינת ישראל באמצעות נציגי קב"ה דוגמת בן גביר, סמוטריץ והחרדים הקנאים, שלא יהססו להרוג אדם "אחר" ו"שונה" ורוממות האל בגרונם.
השני, שנדחק אל השוליים, זה שבו פעל בורג ז"ל, בנו, אברם, ונדמה לי שגם אתה שייך לצד אהרון "שאוהב שלום".
קנאות משה ראוייה לבוז, קנאות פנחס ראוייה לבוז. אנשים קיצוניים, במיוחד כשהם מחליטים שאלוהים אתם [אני הרי לא מאמין שאלוהים דיבר את… אלא משה השתמש בשם האלוהים כדי לבסס ולחזק את החלטות הרצח שלו, כך הצלבנים וכך האיראנים חיזבאללה וחמא"ס.]
אי אפשר לשנות את שנכתב, אבל אפשר ללמוד מה אסור. דומני שבהוויה הישראלית-היהודית חזרנו למשה הקנאי, לפנחס הקנאי, לקנאי ימי בית שני [הסיקריקים] ולפרושים שהתנאו ב"צדקתם" וב"אמונתם" המושלמת, כך שלא ממש טרדה את מנוחם האפשרות שמעצמות העל של אז יכו בהם. נכון, מתאבדי מצדה שייכים לאותו צד אלים ומסוכן ביהדות, והם אינם שונים מדיוויד כורש האמריקאי והכת המתאבדת שלו.
"היו כמובן גם תחביבים אחרים, אבל לפחות מבחינתי הם לא נחשבו אז תחביבים אלא סתם פעילויות פנאי אהובות כמו לדוגמא לשחק כדוגל, לטייל, לקרוא ספרים, לצפות בסרטים וכמובן לישון."
התחביב שלי הקבוע היה קריאה. תולעת ספרים, "ראש ביצה" [אבי המחנך הדגול]. אהבתי לכתוב שירים.
מעבר לכך, לא זוכר שהיו לי תחביבים מהסוג שמוטי ציין. כן, אספתי ספרים, ל"א, שמרתי כל ספר שקניתי. אז אולי כן עסקתי באיסוף.
משהתבגרתי מינית ודעתי התיישבה - היה לי תחביב אחר, שלא אציינו כאן. זה היה תחביב בעל עוצמה בלתי רגילה, ריגושים אדירים, תחושה חזקה של "היות אדם", בלשון האקזיזטנציאליסטים.
בשנים האחרונות - צילום, בהחלט. קריאה של ספרי עיון מורכבים בתחומים מרובים, הקפדה על ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה וגם סוציולוגיה, אבל לא תראו אותי בורח מספרי מחקר על התנ"ך או ספרי היסטוריה, שהם מרתקים במיוחד.
אגב, קריאת ספרי עיון זה תחביב נושן וישן שלי. אני חושב, מאז שפתחתי את הספר הראשון, שלא היה סיפורת אלא עיון ונשביתי בקסמו, אני לא מניח קריאה זו לרגע.
היתרון בספרי עיון כפול עבורי:
הראשון, שחרור המחשבה והתודעה מהכאן ומהעכשיו לטובת מחשבה חופשית, משוחררת יותר, נטולת אחריות [למעט המסקנות שלי]
השני, ענין. ספרי עיון מעניינים פי אלף מסיפורת, בחיי. אמנם אני קורא פרוזה, אבל יותר קורא שירה, שמטבעה מעצימה את הנפש, המחשבה והרוח. ספרי עיון כנראה אצלי הם כמו קריאת שירה, אבל מצד אחר, מכיוון אחר.
תחביב נוסף שיש לי בשנים האחרונות הוא איסוף פסלוני חתולים. אמנם אינני מגדל חתולים, אבל פסלוני חתול "מטריפים" אותי.
אלה חלק מהחתולים שיש לי. יש ליד המיטה, ויש על כונניות הספרים, יש בשירותים, יחד עם שני פילים מתוקים.
