באחת הקבוצות בהן אני משתתף החלטתי לסמן את ימי המלחמה בהעלאת תמונה מדי יום, ע"מ להרים קצת את המורל.
כתבתי כאן ואמרתי בכל מקום - אני לא פרטנר לדיונים "על המצב", חדשות מכל סוג לא מגיעות אליי. בעיתונים היומיים אני פותר את התשבצים וקורא רק את הכתבות הקלילות או סקירות של ספרים.
אני כותב שירים, ומשלים את סיפור חייה של עַדְיָהּ, כן זה הרומן השני שאני כותב כעת. הראשון יתפרסם בשנה הבאה, וכמעט נגמרה העריכה הספרותית הבסיסית שלו.
האפשרות להיות בבועה נובע מכך שאני במרכז הארץ, ואף אחד מהאנשים שאני מכיר בסביבתי הקרובה לא נפגע. נכון, לחברים ולעמיתים יש קרובי משפחה שנטבחו, נחטפו וכו'
גיסת בתי מקפידה מדי יום להעלות בסטורי מודעות אבל, בעלה במילואים.
כך אני מתנועע לי בתוך הזמן.
שיחה עם חבר הטוב ביותר לא הצליחה לעבור לפסים של דיבור סביר. בטוח, בטוח שהוא יותר חושש עכשיו למצבי הנפשי, ולשמחתי מהכרותו אותי, הוא לא יתקשר ל"טפל" או ל"נג'ס" אלא יחכה לטלפון מרגיע ממני.
אני מסרב להצעת בני להיעזר בו. יש לו הענינים שלו, ואני מבין שבת זוגו חרדתית כמוני אם לא יותר, אז ידיו מלאות. גם אמא שלו מדברת אתו כדי להירגע, אני לא רוצה. שונא שהוא הופך ל"פסיכולוג" כשהוא מדבר אתי.
אז זהו -
קורא את מרבית הבלוגים, למעט אלו הארוכים ומלאים בניתוחים של המצב, אלה המתארים את המצב בצורתו הקיצונית, אלה המשחררים רגשות קשים שיש לי נטייה להיות מושפע מהם. אבל אני מרפרף על כולם. אלה שאינני קורא אני מודיע.
מחכה לשגרה.
ושימו לב היטב לכינוי שניתן להרוגים: נרצחים. זה לא סתם, זה יחסוך מליונים למדינה.
יש מקום לבקר אותי, לו תרצו, על בחירת הפוסט היום, יום שלישי להפתעה המזוויעה שנפלה עלינו. כיוון שאני עמוק בתוך התקף חרדה, ואין ברצוני להעיק על המחלקה הפסיכיאטרית, אני כותב שירים וקורא חומרים שכל קשר שלהם למצב, מקרי, בלשון המעטה.
בסוכות מצווה עלינו התורה לקחת את ארבעת המינים – אתרוג, לולב, הדס וערבה. ככתוב: "ולקחתם לכם... פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"
לארבעת המינים נאמרו כמה משמעויות במשך הדורות: כמשל לעם ישראל, כמשל לאברי האדם וכרומזים לאושפיזין:
משל לעם ישראל אתרוג – בעל טעם ובעל ריח – מסמל אנשים הלומדים תורה (טעם) ועוסקים במעשים טובים (ריח). לולב בעל טעם (התמר) וחסר ריח – מסמל אנשים שלומדים תורה ובעלי ידע נרחב, אך מעשיהם אינם טובים. הדס – חסרת טעם ובעלת ריח – מסמלת אנשים שלא לומדים תורה, אך מעשיהם טובים. ערבה – חסרת טעם וחסרת ריח – מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואינם עוסקים במעשים טובים. אגידת ארבעת המינים מסמלת את האחדות בין כל הסוגים בעם ישראל.
משל לאברי גוף האדם נאמר בהושענות של רס"ג כי ארבעת המינים באים לכפר על האדם, כל מין על איבר הדומה לו במראהו האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא וחיבול. הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאווה והשינאה. ההדס דומה לעיניים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות ומורדות. הערבה דומה לשפתיים, והיא מכפרת על לשון הרע.
משל לאושפיזין בספר הזוהר מובאת פרשנות קבלית לארבעת המינים, לפיה הם משל לאושפיזין ולשבע הספירות: שלושה בדי הדס רומזים לשלושת האבות: אברהם (חסד), יצחק (גבורה) ויעקב (תפארת). שני בדי הערבה רומזים לאחים משה (נצח) ואהרן (הוד). הלולב מזכיר את יוסף (יסוד) שזקף קומתו כנגד אחיו. והאתרוג רומז לדוד המלך (מלכות).
הנה עוד הסבר נפלא -
ארבעת המינים מסמלים את האהבה לה':
רבי עקיבא מספר לנו במדרש שארבעת המינים מייצגים את האהבה שלנו לה', בגלל שכל אחד מהמינים כתוב בפסוק העוסק בקב"ה.
האתרוג מוזכר בפסוק "הוד והדר לבשת".
הלולב מוזכר בפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".
והייתי רוצה להוסיף את גסות הרוח שלי, אבל הסימבוליקה המינית של חפצים מוכרת בעולם וגם ביהדות.
ארבעת המינים מכילים שני סמלים מובהקים לאברי המין האנושיים:
לולב - סמל פאלי [פאלוס = איבר המין הזכרי]
אתרוג - סמל מובהק לרחם, להכלה.
הדס - לידה מחדש, בריאה
ערבה - פוריות
במלים אחרות, לפנינו טקס פאגאני, שעבר סובלימציה, לפי פרוייד והסבריו על האבולוציה של התרבות. יתכן שבתרבויות אחרות אליליות ומוחשיות יותר, פולחן הסתיו, אני מניח, בוצע כך שהמלך שוכב עם הכוהנת של אלת החקלאות והפריון לעיני כולם.
כמעט מתבקש, ואני בחוסר זהירות אקמית מובהק מעדיף לקפוץ ללא שום ביסוס, לראות בארבעת המינים מעין "הגשמה" - מתן גוף וחלל לשיר השירים, שבעצמו הוא שיר פוריות ואהבה ממדרגה ראשונה.
לא לשכוח, ישראל הנמצאת על גבול המדבר, הסתיו והחורף הם תקופות הצמיחה, והתרבות המקראית הושפעה מהתרבות המצרית והמסופוטמית בתוכה התקיימה והתקיימו טקסי פריון מגוונים.
אשר על כן, בסוכה, שעצמה היא סמל של רחם אלוהית או אלת פריון [השכינה] מתחולל ריקוד הפריון.
מקור התמונה - https://www.antiquities.org.il/activity_Item_ido.asp?sec_id=22&sub_subj_id=453&id=88
מוטי ואני דומים מאוד, ושנינו דומים להרבה אנשים בעולם, שאין להם היסטוריה שהולכת אתם יד ביד כל חייהם, אלא בכל תקופה נמצאים בני האדם שהופכים ל"חברים", אך לא לחברי נפש.
אם עליי לספור חברים אז אומר שיש לי אולי שניים:
אחד מימיי בירושלים כצעיר פוחח, והשני בשלושה וחצי העשורים האחרונים.
אין לי אמון רב בבני אדם.
אני מעדיף קשר קצר, אינטנסיבי לפני שאגלה-שאתבדה או שציפיותיי יורדו לקרקע. כך, אם היתה איזו פגישת מחזור - לא שמעתי וכנראה גם לא אשמע.
אני שומר קשר עם עמיתה מהעבודה, שבמהלך 30 שנות עבודה יחד התקרבנו מאוד [ לא, לא היו הזמנות הדדיות, לא לא התחברנו כמשפחות, כן היא מכירה את ד' ואני מכיר את ד' שלה.] הקשר הזה חשוב לי מאוד. אבל "חברים" ומפגשים - לא רואה את זה.
אומרים שטוב שכן טוב מאח רחוק.
אצלי החברים הם המשפחה. בת זוגי, ילדיי - זהו.
יש לי כמה "חברים" פייסבוקיים שיש לנו עבר משותף, אבל מעולם וכנראה לעולם לא תיווצר פגישה מחודשת. לשם מה?
אולי אני שייך לאותם ציניקנים שאומרים, או נהגו בעבר לומר: חברים יש רק באגד.
