לוּט בָּעֲרָפֶל
יַעַד תַּהֲלוּכָה זוֹ -
רֶפוֹרְמַת יָשָ"ב*
מעשה שהיה כך היה:
שאלתי בפורום כללי לגבי השתלמות שצריכה להיות היום. קיבלתי תשובה מעמיתה, וכתבתי תשובה אישית לה, רק בפורום הכללי, והיתה בתשובה השמצה של חברה אחרת.
את שאר הסיפור אתם כבר מכירים.
הוריי התחתנו מייד אחרי תום מלחמת השחרור.
הם נפגשו בקיבוץ "משגב עם", באצבע הגליל. אמי הקימה אותו עם ההכשרה מגבעתיים ואבי הגיע עם קבוצה מהעלייה התורכית.
כן בהחלט סיפור אהבה היה שם.
הבת של הפרופסור עם הבן של רואה החשבון, מקובל ומיסטיקן.
דוברת אידיש, עברית רהוטה, גרמנית
דובר טורקית, ספניול [ סוג של לאדינו], צרפתית, לטינית [כותב וקורא], עברית מרוסקת
שניהם מבתים פטריארכליים
שניהם זללנים גדולים; שניהם עם אגו של ילדים יחידים [היה לו אח, אבל הוא "בכור" ובכור בעדות המזרח, בטורקיה הוא האב לכל דבר וענין]
הוא מת על סקס [כילד ידעתי על סדרת מאהבות שלו, מסכנות לדעתי]
היא לא בדיוק אהבה [הודתה בקול לכל פסיכית ששכבה אתו וחסכה לה סקס]
צפון מזרח וצפון מערב, או אם תרצו - שני צידי הגבול של האימפריה העותומנית: איזמיר ורומניה.
הוא ידע לבשל נהדר, הוא פרנס יחסית טוב, הוא היה משען בשעות של התמוטטות נפשית, הוא בחיים לא הרים יד או קול עליה, היא צרחה וצרחה וצרחה.
בינעדתי?
בניגזעי?
שני בני אדם בראשית חיי המדינה, אידיאולוגיה סוציאליסטית שנכזבה מהר, חיים בעוני רב, אין כמעט משפחה, האשכנזיה מסרבת לקבל התנשאות עם משפחת הבעל [ קרוב ל- 15 שנים ללא קשר בכלל, עד שהתרצה הצד הפרנקיני, כי הבת שלו התחתנה עם אשכנזי, לא עליכם.]
הוא העריץ את האדמה שדרכה עליה, היא השאירה לו את כל ענייני הכספים וצדקה - במותם הם היו שווים המון כסף.
המריבות היו כנראה פלפל תשוקה ותאווה.
האסון שהכה בהם ב- 1973 איחד אותם לנצח.
עם מותה הוא חיפש זוגיות חדשה, אבל לא מצא. הוא לא התאים לגבירות של בית האבות. לא בהשכלתו, לא במרצו. האמת, לא ממש הפריע לו, למעט אחת, אבל הוא התגבר יפה מאוד על כך.
אצל בעלי חיים טוענים שכלבי רחוב בריאים פי אלף מכלבי טיפוחים, ומשפחת המלוכה הכלל-אירופאית סבלה ממחלות תורשתיות. בברזיל הגברים והנשים היפים ביותר הם המולאטים, צאצאי זיווג גזעי אדם שונים.
שאלתי פעם חבר שלי, שמקדש את מוצאו העדתי, מתגעגע אל עיר הולדתו ל-מה או לאן עליי להתגעגע? שהרי אני ישראלי נטו. תמהתי על תשובתו - עליי להתגעגע למקומות מהם באו הוריי. אני לא מתגעגע, כי הם טרחו למחוק את עברם הלשוני והתרבותי בשם "שלמות המשפחה" [זוג מטומטים אידיאליסטים]. כשנזכרו, היה מאוחר מאוד.
""מתי הודיעו שהחלק הזה בגוף אינו חלק מוצנע ומיני והפכו אותו לניתן לחשיפה מלאה ללא בעיה? ואם זה מה שקרה - מה אני מרגיש כלפי זה? בסדר, כולה גלוטאוס, מה הסתירו כל השנים? חלק גוף וזה הכל. וזה משכנע, אבל משהו בי לא משתכנע, וכשרואה ישבן חשוף קופצות מחשבות לא תואמות מצב. אין לי שום רצון לחשוב מחשבה מינית על נערה. זה מטריד אותי. אין לי שליטה במה שמעלה המחשבה, והבחירה שלי היא רק אם להמשיך לזרום על המחשבה, או לעצור מייד כשהיא קופצת. אני מנסה לעצור מייד, אבל זה מכניס לי תדר לא רצוי למערכת. וחוצמזה, אני דווקא מחבב ישבן כאיבר ארוטי, שרירים יש מספיק.
איברים קדושים הכרחיים למיניות טובה. אם עושים חילון לכל האזורים, כמו הכלה החסודה שרבות דובר על שמלתה, ומי יודע מה תהיה האופנה הבאה ודי לחכימא, בסוף הכל יהיה רגיל, ידמה מרפק לפיטמה חלילה, ומה יפעיל את החשק, את התשוקה? וחס ושלום, איני איזה פוריטן. לחשיפה במקומה ובמידתה תמיד יש מקום משמח בחיי, אבל לא כשזה נכפה עלי במרחב הציבורי ואני צריך ללכת ברחוב כשומר עיניים חרדי. לרגע מבין אותם"."
כמה כמה שנאתי את הגשר הזה ששכירים לוקחים לעצמם, ומביאים אישורי רופא, כי ח"ו הרמאות הקטנה שלהם תעלה להם קצת כסף.
מאז נעוריי ומייד אחרי הצבא עבדתי בעבודות הקשורות לשירות קהל, משמרות ואחר כך עברתי למערכת החינוך. אם יש משהו שכעסתי עליו, כמו בצבא, אגב, אלה המסתדרים לזניהם, ש"שמים זין" על עמיתיהם. לשיטתם, אם אתה "פרייער" כך שתמיד אתה "נדפק" במשמרות קשות, זה לא תפקידם לשחרר אותך ממצבך הקיומי.
בצבא, בשל בעיות שעוד לא עמדתי עליהן, שהוחרפו עם נפילת אחי, הועברתי לבסיס עירוני. גליתי מהר, שאולי 10 חיילים וחיילות ממלאים את כל תפקידי השמירה בבסיס. האחרים, נשארים לישון, אבל שמירות, מה פתאם?!
בפעם הראשונה בחיי וגם האחרונה ניצלתי את מצבי האישי והנפשי והוצאתי שחרור משהייה בבסיס אחרי השעה 1700, עד כדי כך התעצבנתי. אחר כך שנים לא גייסו אותי למילואים בגלל הפרופיל שירד לי, ומשגייסו אותי, גליתי שוב את תופעת ההשתמטות הבזויה. שלוש שנים הייתי ביחידה מובחרת של פיקוד העורף. חסכנו מליונים לצבא ולמדינת ישראל.
בכבוד רב, בטקס רב רושם הוחלט לשחרר אותי ועוד רבים אחרים.
כך גם בבתי המלון שעבדתי בהם, בקופת חולים שתדיר אחד הפקידים הבריז, אלא מה?! חולה הלכתי לעבודה, רק אם היה לי חום גבוה לא הגעתי. בבתי מלון אמנם הרווחתי הרבה כסף על משמרות כפולות, בחגים, בשבתות, ביום כיפור - אבל הלווו. החלפתי עבודה בשבעה בתי מלון בירושלים, עד שנמאס לי ועברתי לתל אביב.
מערכת החינוך והשכר המבזה בה, הקמת משפחה ובת זוג שעבדה במקום בו שכר עבודה לשעה היה לפעמים פי שלושה מהשכר שקיבלתי לשעה, ממש כפו עליי להיעדר מהעבודה כשילדיי חלו. [לא הרבה. פעם נשאלתי על ידי הסגן - מדוע אשתך לא לוקחת ימי מחלה? אמרתי לו, וזה היה לפני 30 שנים בערך, כשאני ארוויח בין 400 ל- 600 ש"ח לשעה כנראה נתחלק בימי המחלה. נסתתמו טענותיו.] אבל הכעיס אותי יותר מהכל - הגשר. החוצפה, בחיי, של אנשים לא לבוא כי יום שישי מפריד בין יום חופשה לשבת. אלה מאיתנו שכן הגיעו הצטרכו להתמודד עם כל הקשיים.
והורי התלמידים, שהחל משנות ה- 80 ויתרו על "משחק האישורים", ולקחו ילדים לחו"ל כשהתחשק להם, להורים, גם הם לא שלחו ילדים בגשרים.
כלומר, ביום שני האחרון לימדתי 6 תלמידים בכיתה. השאר לא הגיעו היום ולא יגיעו מחר.
חג שמח .
