מאז שאני זוכר את עצמי, הטרידה אותי סוגייה אונטולוגית [ אונטולוגיה, ענף בפילוסופיה שעוסק בשאלת ה"יש" ] מובהקת והיא קיום ה"אני" .
נולדתי ב- 1955 והתבגרותי האינטלקטואלית החלה בשלהי שנות ה- 60 ובמהלך שנות ה- 70. לא קראתי את ספרי הנוער הצפויים דאז כגון: חסמב"ה, אבל שקעתי בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, אוספי אגדות מהעולם, מיתוסים בינלאומיים וספרי פילוסופיה, שהתאימו לי ככפפה ליד. [ותסולח לי המליצה ;-) ].
בין מוריי הגדולים היה פנחס שדה, החיים כמשל, שהיה מאוד פופולרי אז, ניטשה [כמו כולם - התחלתי ב"כה אמר זרתוסטרא" ] אך קאמי, מודה ומתוודה, ההשפעה שלו עליי קיימת עד היום. כדאי שאוסיף את החטא ועונשו, דוסטוייבסקי ואבא גוריו, בלזאק.
סארטר הגדיר את התודעה כמעוצבת ביחס, מול תודעה של ה'אחר'. סולובייצ'יק במאמרו המדהים, לענ"ד "קול דודי דופק" הרחיב לאין שיעור את 'האחר' ואת ה'זולת' למימדים קוסמיים אם לא מיתיים.
וכל כך למה?!
בבלוג הנפלא של מוטי אור, החיים שלי [או של אחרים], התפרסם פוסט ששמו:
כהרגלי, כתבתי למוטי הערה על הסיפור, והוא טען בתגובתו הראשונה שקרא פעם נוספת את הסיפור, ולא מצא את שכתבתי:
אני - בסוף ברור לגמרי שנמתין לארוחת ערב, כי מה יש לנו למעט אוכל וטעמיו? [האם נרמז כאן בעדינות על רבנים חסרי כוח גברא?]
מוטי - לא ניסיתי לרמוז על ענייני כח גברא ולא מצאתי את הרמז לכך גם בקריאה שנייה
לכך עניתי, כהרגלו של כל מי שעוסק בפענוח טקסטים, בטח אמנותיים או על גבול האמנות, שהקורא רשאי לקרוא את שהוא רוצה. התגובה של מוטי עוררה בי איזו תובנה חדשה לגמרי לגבי המושגים "תודעה" ו"אחר" והחיבור המהותי שהאקזיזטנציאליסטים ראו בחיבור זה. סארטר הרי כתב שהגיהנום הוא התודעה של האחר. [קראו את "בדלתיים סגורות", ממליץ גם על "אינטימיות" למרות שהוא משעמם].
ואז עניתי למוטי:
פעמיים נתקלתי בפרשנות של השירים הקטנים שלי. בשניהם הרגשתי ניכור וזרות, אבל אני מניח שהתודעה של האחר, אין בה את האינטימיות של התודעה האישית.
התובנה הפשוטה הזו, דרשה שאגיע אליה למעלה מחמישים שנות כתיבה, חשיבה, הוראה ושאר פעילויות אינטלקטואליות מורכבות:
הרי תודעת האחר מתגלה בשיחה אתו, במעשה אהבה אתו וגם בפרשנות עצמאית שלו על מעשה יצירה. ואינני מקבל, בפעם הראשונה זה עשרות שנים את המשוואה הסרטריאנית לגבי התודעה והאחר.
תודה למוטי.
