הַהוֹלְכִים אֶל מָוֶת, קֵיסָר, מַצְדִּיעִים
בִּדְמָמָה: לוֹחֲמֵי הַתְּהִלָּה
לֹא יִשְׂאוּ לְעוֹלָם אֶת קוֹלָם
לְחִנָּם, הַלְּבָבוֹת שֶׁלָּהֶם
אֵינָם מְאִיצִים הַלְמוּתָם
וְדָמָם מִתְנַהֵל לְאִטּוֹ בְּעוֹרְקִים רְווּחִים
כִּנְהָרוֹת רְחָבִים וּשְׁלֵוִים:
גַּם סְפִינוֹת מַסִּיעוֹת מִטְעָנִים
רוֹפְפִים, כְּמוֹ
אֵם הַיּוֹרֶדֶת אֶל בְּנָהּ, לְבַקְּשׁוֹ
בֵּין סְלָעִים, יְכוֹלוֹת לְהַפְלִיג עֲלֵיהֶם
בְּבִטְחָה, עַד לִפְנֵי
הַמַּפָּל הָאַחֲרוֹן. הַזְּעָקָה
תֵּלֵךְ לְאִבּוּד בֵּין כֹּה וּבֵין כֹּה
בְּתוֹךְ שַׁאֲגַת הֶהָמוֹן
בַּיְצִיעִים.
ישראלים צעירים, שלמדו במערכת החינוך הישראלית במהלך 15 עד 20 השנים האחרונות, מכירים [ לפחות חלקם ] את שירו של אריה סיון "אני בסך הכל", שיר ש"לוהק" עם עוד 9 שירים לנושא כללי ששמו - "לחיות בארץ ישראל", או כפי שהגדירה אותו ד"ר אסתר אדיבי במאמר גדול הבודק את כל תכנית הלימודים של ישראל לחטיבה העליונה של השירה, במיוחד שירה המוגדרת "מחצית השניה של המאה העשרים, "הם נולדים ומאכלת בלבם". [1]
בדבריה על השיר, היא כותבת שהשיר הינו שיר סיכום של מפעלות דור האבות, שבנו ויצרו ודור הבנים, שחי [ עמ' 352 ] בתוך מפעלות הוריו ולא פחות חשוב מהם. היא מקדישה נפח מועט מאוד לדון בשיר ומצביעה על ריבוי שורשי פעולה בשיר. יצויין שסיוון הוא יליד הארץ.
בעתון האינטרנטי, מקום לשירה, מסכם שי דותן 2] ש:
... זיכרונות המשורר את ילדותו, נשזרים שוב בלאומי, ואף במאורעות עכשוויים כמו הפיגועים במחסומים שהיו שכיחים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אריה סיוון באמצעות הקרבה המצלולית בין גַּעְגּוּעַ לגִעְגּוּעַ, קושר את גורלו אל הארץ ואל האקטואליה דרך האישי והפרטי, מה שמעניק לספר השירה הצנוע והיפה הזה ייחודיות ופשטות חכמה.
העובדות ההיסטוריות מצביעות על כך, שהגלדיטורים האומללים היו רובם עבדים שנשלחו להיהרג ולהיטרף באצטדיונים על ידי חיות טרף שיובאו מאפריקה לארמון הקיסר.
גיבורי התהילה הינם אומללים שנכפה עליהם ה"שעשוע", הגיבורים הם אנשים שסיכנו חייהם לסיום אחת מהמלחמות הנוראות בהיסטוריה האנושית המוכרת לנו, והתמונה המכאיבה של האם המחפשת את בנה, וזעקותיה מוחרשות על ידי ההמון.
שבע השורות הפותחות בתיאור מעצים ומאדיר של אותם גיבורים מתפרקות להן כשברור שבספינה יש מטען רופף, יש סלעים וישנה אם המחפשת את בנה בין הסלעים, ספינות אלה תחזקנה מעמד בזכות ה"גיבורים" ש
ודָמָם מִתְנַהֵל לְאִטּוֹ בְּעוֹרְקִים רְווּחִים
כִּנְהָרוֹת רְחָבִים וּשְׁלֵוִים:
הגבול ברור מאוד - "מפל אחרון", ואז או אז שאגות הקהל.
השיר מאוד "מבלבל" לכאורה. מיהם אותם ההולכים אל מותם, שסיוון מקפיד מאוד לא להוסיף את "הקיסר". בהיות השיר "ריאליסטי" על אף המטאפורה ההיפרבולית בתיאור דמם של הגיבורים, מדוע נחישותם והיותם רגועים מועמת עם "שאגת ההמון".
יש בי מחשבות הקושרות שיר זה כשיר על שואת אירופה, וההולכים למותם הם קרבנות המשרפות והרצח ביערות אירופה.
-------------------------
מוטי אור, ידידנו מהבלוגוספירה כתב לי הערה ביחס לזיהוי הדצויות בשיר. כתבתי לו תשובה ארוכה - הנה היא:
ישנה מכשלה כלשהי בראיית הגיבור כ-לוחם מובהק. גלדיאטורים בניגוד לרומנטיזציה ההוליוודית, היו עבדים שנשלחו להילחם כדי לשעשע את ההמונים ואת הקיסר. רובם אם לא כולם, אנשים חלשים, חולים שנגררו ברגל אחרי הצבא, או שימשו כמשוטנים בספינות. לכן גם השבועה שנשבעו – לטעמי סתם המצאה יפה – לא היתה שבועה של חיילים היוצאים לקרב, גאים ומכירים בערך עצמם.
השינוי הזה בשיר של סיוון מרמז, לטעמי, למשהו אחר לגמרי. לרגע חשבתי שזה שיר המתייחס לעליות הבלתי ליגאליות/,השיר התפרסם ב- 1984, כך שיש אכן מרחק רב בינו לבין אירועי שנות הארבעים של המאה ה- 20.. חטטתי באירועים בשנת 1984 בעולם, שום דבר "מזעזע" במיוחד. השיר מופיע בין עשרות שירים שמכונסים בספר ששמו "לחיות בארץ ישראל. הוא מופיע לפני השיר, שנושא את שם הספר ואחרי השיר "אי נעימות באזכרה" . אפשר להתאמץ ולמצוא זיקות-קשר בין שלושת השירים, אבל דומני, שבתקופת פרסום השיר, בניית ספר שירים, כמו אלתרמן, כבר לא קיימת. כך שקשה למצוא בשירים האלה הסבר לשיר הזה, לשם שנבחר.
אלמלא השימוש המובהק במילה לטינית וציטוט התרגום לעברית, ההקשר ההיסטורי של המושג [ אני נוטה להניח שסיוון הכיר את הקשר הביטוי, ולא חשב בטעות שאלה חיילי הלגיון בעקבות איזה נאום מלבה וחוצב להבות יוצאים למלחמה ], והתיאור של הלוחמים – הפער הבלתי נסבל הזה הוא שמעלה תהיות.
תודה לך על ההערה. אני מעתיק את התשובה הזו, ומחבר אותה כחלק מהפוסט.
*morituri - אלה ההולכים אל מותם מברכים אותך קיסר.
Ave Imperator, morituri te salutant
ביאוגרפיה של סיוון - ויקיפדיה - יודגש שבניגוד למשוררים עלומי שם אחרים בציבוריות הישראלית, סיוון זכה וגם יזכה ככל הנראה לכתיבה מסועפת ונרחבת עליו. בצדק רב. 1. אדיבי, א "וְהָיָה לִי ׂשֵעָר זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם ּכְּחֻלֹות"
על תוכנית הלימודים החדשה בספרות' עמ' 350-356, בתוך - החינוך וסביבו ל"ו, תשע"ד.
2. דותן, ש, מהספה שמשמשת לי שדה תעופה אני ממריא,
על הספר “השלמה” לאריה סיון, https://tinyurl.com/yxfad2bl
מבחינתי, כיוון שאין ישות חיצונית ועליונה לי בחיי, ענין הסליחה והמחילה קצת פחות דרמטי, והשאלות שאתה שואל את עצמך מעסיקות אותי אבל על תדר אחר לגמרי. אני חוזר אל לימודיי ונזכר שהטלת מום בגוף הינו מנהג שבטי עתיק יומין, וגם כיום אנחנו מזהים טקסים כאלה בחברות שונות בעולם – למשל ברית מילה [ המוכרת לנו היטב, ולמוסלמים ], טבעות סביב הצוואר והארכתו, חירור אבר המין, קעקוע על הגוף. לא חסר. חלק ממנהגי כנופיות וקבוצות חברים הם לפגוע בגוף כביטוי לאומץ אישי ורצון להשתייך, להטביע בגוף את סימן השייכות. אינני מוצא באמת זיקה בין הטלת המום בגוף לבין יום כיפור, אבל אני מוצא זיקה עמוקה ביחס אל עצמך כישות מוסרית, כאדם הרואה מעבר לצרכיו, מעבר ל"כאן ולעכשיו".
גם היוונים ראו, כנביאי ישראל, את המוסר החברתי וההתנהגות המתייחסת למטא-פיזי [ אלוהים, אלים ] כערך וכקובע נורמות ההופכות אדם ליותר מ"חיה חושבת". היהודים בחרו יום בשנה [ אם כי מעולם לא בטלו את הדבר הבסיסי ביותר ביחסי בני אדם – בקשת סליחה ] בו העינוי הגופני מוביל לקתרזיס רוחני ורגשי, שבעקבותיו אדם/אשה משנה את התנהגותו הבינאישית, האישית והחברתית [הפוליטית ]. היוונים בחרו להם את הטרגדיה ככלי לחינוך האדם להתנהגות מוסרית, לחיפוש אחרי הצדק והמוסר האנושי כמו גם האלוהי. המושג קתרזיס מגיע מפואטיקת התיאטרון היווני, ומהציפייה שלאחר צפייה בטרגדיה איומה על גילוי עריות, רצח האב או האם, חיסול האחים, רציחת שליחים, האזרח היווני יגיע לאיזו תובנה טוטאלית לגבי חייו והדרך הנאותה לחיות אותם. [קתרזיס].
התרבות ממנה אני בא, היהדות לטעמי, בחרה דרך הרבה יותר מורכבת מצפייה בהצגה, כשהסחות הדעת מרובות. היהדות [ לטעמי לפחות הצום אינו נדרש באמת, אבל אין אני יכול לשפוט את העבר במונחי ה-הווה] העדיפה 24 שעות בהן האדם עם עצמו באופן השלם ביותר. לשם כך לבד מן הצום נדרש המאמין להימנע מיחסי מין, ויש איסור המלאכה, שמסיחה את הדעת מהענין בו על אשה להיות עסוקה 24 שעות.
לטעמי שני האיסורים האלה, שהרבה חילונים בשמחה קופצים עליהם כשהם בתוך מסגרות של "תורת המזרח" סדנאות של יוגה, כל מיני גורו'אים, הם התשתית הנכונה לזמן איכות של אדם עם עצמו. זמן בו הוא יכול לפשפש בכל מעשיו, מכל הכיוונים, מכל הזוויות ובכל רמות התודעה הנחוצות לו.
היחיד המשכיל, היחיד הרואה את חייו כתוצאה של החלטות רציונליות או אחרות חייב לעמוד מול החלטותיו ותוצאותיהן, לא להסיט עיניו הצדה. לצערי, 90 אחוז מבני עמנו, ויש בי הרגשה שתסכים אתי, רואים בריטואל החיצוני את העיקר. מעבר לכך אינם חודרים פנימה, לא אל נפשם, ואם באנשי אמונה אנחנו, גם לא למהותו הרוחנית והמיסטית של היום הזה. לחילונים כמוני, השקט והיעדר הסחת הדעת מכל סוג הוא רקע מושלם להרהורים דומים לשלך, ללא הרכיב של "אלוהים".
שנה טובה