יום ראשון, 11 באוקטובר 2020

4 - גללי לשון

 אין ברירה לפעמים, אלא לבחור בשפה ציורית בעלת עוצמה יחסית גבוהה על מנת לנסות לתאר את המציאות כמות שהיא. יש לוותר על ה"שיחדש" או לתת בו בלב לבו מכה רטורית חזקה, כדי להעיר את אלו שנשבים בעוצמה ההפנוטית של המלים ושל משמיען.

לצערי בחירה מודעת של מנהיגי המדינה בהצגת זבל, רפש ככלי המוביל בהתנהגותם מעוררת פעם אחר פעם בי, לפחות, תדהמה. ההתנהגות הזו סותרת כל אינטרס של אליטה שלטונית.

הסמכות השלטונית איננה רק "כריזמטית", בוודאי בחברה שעיקרהּ מנגנוני הסכמה מורכבים בין מרכיבי השלטון השונים ו"העם", או הבוחרים בחברי השלטון. אחד ממרכיבי השלטון הוא שמירה על מרחק לשוני מובהק מ"העם". אינני מכיר, גם בהיסטוריה הרחוקה, עת שליטים לא קראו ולא כתבו, אבל דברו בהחלט, בחירה מודעת בשפת ביבים בה מתלבש נציג הציבור או השליט.

רבות כבר נאמר ונכתב על מנהיג הליכוד הנוכחי, ששפתו עברית רהוטה ומהוקצעת, שבחר ב"בֵּיס" הליכודניקי, שמהותו לכאורה, אנשים לא משכילים, עובדי כפיים, מתפרנסים מי בכבוד או מי בקלות, הנוטה להעריץ ולהתיחס רגשית מאוד אל מנהיגיו. נציגי ה"ביס" הזה בהחלט עלו למדרגת חברי כנסת, אבל בדרכם למעלה הם הקפידו מאוד על יציאה מהקופסה הסוציולינגוויסטית שלהם, בכך שינו את הסטטוס החברתי שלהם, והותירו הרחק מאחור את ה"בייס".

אבל, עושה רושם, שהקבוצה הזו, "קבוצת המלקקים" עפ"י אייל ברקוביץ בחרה באופן מודע לחזור לשפת הביבים, בחרה במודע להתחבר לשורשים הלשוניים האלימים, התוקפניים.

אין לי אלא להתבייש מחדש במערכת החינוך הישראלית בה אני עובד כמעט 4 עשורים, בה לימדתי ספרות, כלומר גם עברית אם התוצאה היא "מתהפך כמו סטייק" או טינופת לשונית אחרת של ח"כ מישה זוהר-מכלוף, או המגעיל האלים של אסנת מארק. 

מה מבטאה האלימות, העילגות הלשונית הזו?

מה עלינו ללמוד ממנה?


אין תגובות:

פרסום תגובה