60 - אברהם סולודור

זְאֵבֵי עֶרֶב / אברהם סולודר



בְּהִדּוֹם שַוְעַת דִּמְדּוּמִים

וְעִיֵּי-מַאְפַּלְיָהּ* יֵעוֹרוּ – * אפילה, חושך, כאוס

יִגָּלוּ זְאֵבִים עֲגוּמִים

עַל עִיֵּי-מַאְפַּלְיָהּ אֲיֻמִּים –

זְאֵבֵי הָעֶרֶב.



עֵינֵיהֶם תִּגְחֵלְנָה בַּשְּׁאִיָּה* * הרס, חורבן

חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.

הֵם יַחַרְקוּ שֵן בְּדוּמִיָּה,

הֵם יִנְהוּ בְּתוּגַת-הַנְּשִׁיָּה…

חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.



מִקֶּצֶף כּוֹכָבִים עֲרִירִים

יִדַּלוּ הַדְּשָׁאִים הַכְּמֵהִים.

הַלְבָבוֹת יְנֻפְּצוּ שַׁבְרִירִים

מִקֶּצֶף כּוֹכָבִים עֲרִירִים

זְאֵבֵי הָעֶרֶב יִשְאָגוּ.

השיר מנסה לתאר את הזאבים המופיעים לאחר חורבן, והתנהגותם היא מהותו של ההרס, הכאוס. שיר רומנטי, מכיל כמעט את כל רכיבי הרומנטיקה הגרמנית של שלהי המאה ה- 18 ופיתוחה בשאר היבשת במאה ה-19, ובעיקר מתמודד עם אחד הדימויים השטניים ביותר, בטח בסיפורי היער השחור של האחים גרים, ובפרט ב"כיפה אדומה", המקובל של זאבים – רוע, הרס, טריפה, איום וסכנה.

"הזרם הרומנטי הוא זרם מחשבה שכבש ושטף את אירופה המערבית ואת רוסיה בשלהי המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה. הזרם הרומנטי התעורר בתגובה לזרמי המחשבה הניאו קלסיציזם והרציונליזם שקדמו לו. הרומנטיקה צמחה בתקופה של מהפכות חברתיות ופנימיות שהיו כרוכות בדגמים חדשים של הוויה וחשיבה.
הזרם הרומנטי התאפיין בביטוי רעיונות של חזרה לטבע ופנייה לתת-מודע ולתחום הדמיון או הרגש. הייתה זו סערת רוח ממזגת ששינתה את אופי המחשבה, התחושות והאמנות. רבים מן העיסוקים והרעיונות שהיו מזוהים עם זרם זה נשארו מרכזיים בחשיבה המודרנית.

ההגות הרומנטית המרכזית טוענת כי קיים קשר אורגני בין האדם לטבע ובין הדמיון הפנימי לדמיון הטרנסצנדנטי. אולם במקביל עוסקת הרומנטיקה בהיעדר קשר וב"דיכאון", ומוליכה לפנטסטי ולאשלייתי כדרך של גאולה תפיסתית."

 

שלושה בתים, כל אחד בו 5 טורים חרוזים. למעט הבית הראשון, בו שני טורים אינם נחרזים, בבית השני כל המלים חורזות, ומילה אחת איננה מצטרפת לתבנית הפיפורה. בבית השלישי רק טור אחד אינו נחרז. התבנית הזו מושכת תשומת לב רבה, ודי מרתק לבדוק מהי התרומה הצלילית או התימטית למוזיקליות הזו.

בבית הראשון – הטורים שאינם חוזרים הם - השני והחמישי: יעורו הערב. לטעמי הגאונות בשימוש בחרוז על מנת להסב את תשומת הלב לשורות הלא חורזות, המוסיפות על התיאור המפחיד את היסוד הנרטיבי או העלילתי. התעוררות הזאב מעניקה לשלל התיאורים הבאים בחריזה האמוטיבית במיוחד - דמדומים, עגומים, אפלים - את היסוד האגדי, המפחיד, כמו זה סיפור בלהה, ואכן הדובר בשיר מאוד רוצה לתאר את היסוד המפחיד שבהם.
 בבית השני, המילה שאינה מצטרפת לחזרה [ פיפורה, או להומונים - שאיה-נשיה ] היא דומיה. הדממה הזו נמצאת בין שני טורים חוזרים: "חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.", וכמובן העֹצמה העיקרית נמצאת באוקסימורון או בהיפוך בין יהמה לבין דומיה. כמו בבית הראשון, הרצון להאדיר ולהגזים את תיאור האימה והחרדה בדמות הזאב, הפעם ההתיחסות היא מחד גיסא לעיניים האדומות [ מוטיב צבעוני קלישאתי לעיני השטן או הרוע ] ולקולות או לשקט הבוקע מהם, שמפחידים הרבה יותר. המילה דומיה מופיעה בטור ה- 3, האמצעי, ובכך היסוד האמוטיבי וגם הסמלי שבהּ מתעצם ומעצים כמובן את דמות הזאבים.
בבית השלישי, המילה שאינה נחחרזת היא "ישאגו" בטור הסוגר את השיר. גם בבית הזה, הרומנטי באופיו, הטבע הכוליי המגיב בחרדה עמוקה למופע ה"זאבוּת" - קצף כוכבים [ שורה חוזרת, פיפורה - ערירים ], הדשא הכמה והלב השברירי - כולם בתהליכי הרס בשל הזאב, שלעת ערב "ישאגו". [ ברור שאין לבדוק את האמת המדעית - האם זאבים שואגים או נובחים או נוהמים ], ההפרזה [ היפרבולה] והגוזמה משרתות היטב את תימת האימה, החרדה והפחד האוניברסלית. כמו בבית הראשון, בבית הזה יש "פעולה" ולא תיאור של מעין פעולה  "יהמה בלי תכלה" - לא ההמיה נשמעת וחשובה אלא אי סיומה, אינסופיותה. כך "עלילת השיר" היא שתי פעולות - יעורו-ישאגו. שתיהן אגב בעתיד, לא עכשיו בזה הרגע ולא אתמול. מה שמעלה את האפשרות של שיר טבע קישוטי-דרמטי שמשוחח עם מיתוס כלשהו של זאב.[*] 

- - - -

מקור השיר – פרוייקט בן יהודה

ביוגרפיה – ויקי [ מצער אותי שמשפחה כמו של סולודר לא ממש מנסה לבנות לו אתר/ארכיון.

מאפייני הרומטיקה - עמלנט

[*]אין לי ענין לעסוק בסמל הזאב בתרבויות האירופאיות השונות. אצל סולודור הם מסמלים אסון. במסורת היהודית יש רתיעה גדולה ממשפחת ה"כלביים", ויש לה ביטוי ביצירות ספרות רבות. אני רוצה להפנות אתכם לסיפור גאולה מוחמצת שלזאב יש בו תפקיד גדול. אמנם המעשה הנורא בר' יוסף דלה ריינה מדבר על שני כלבים, אבל תיאורם אינו שונה מתיאור הזאב המקובל: ויעלו לראש הר שעיר, וילכו משם עד ערב, וימצאו בקעה, והנה שם כמה חורבות. וישמע קול כלבים צועקים, ויבואו לתוך החורבה, והנה שם נחבאים שני כלבים שחורים גדולים מאוד, זכר ונקבה. וכאשר קרבו אליהם, ויקפצו עליהם לבלוע אותם. והיה ביד ר' יוסף הטסים, ומייד הרגיש כי הוא ס"מ וזוגתו, ויושיט ידו הימנית, ויתן הטס בצוואר הכלב הזכר, והשמאלית על צוואר הנקבה, ותלמידיו בידם חבלים, ויקשרו אותם, והטסים עליהם. [הדגש שלי]

59 - סיימון שאמה, הסיפור של היהודים

החלטתי באופן חורג מן הרגיל לפרסם המלצה לספר היסטוריה מיוחד במינו.

סיימון שאמה, הסיפור של היהודים, הוצ' ספרי עלית גג, תרגום מאנגלית, אביעד שטיר, עורך מדעי, יואל רפל, 582 עמ - כולל מפות, לוח תאריכים, הערות, אינדקס שמות.

יש לתת כבוד רב לספר הזה, כרך ראשון מתוך עוד שניים. הספר כתוב בסגנון סיפורי של " מספר עד", ויש בו עבודה פרשנית של פיסות מידע המתיחסות למאה העשירית לפני הספירה ואט אט מעבר לדיון ולסיפור מעמיק המבוסס על אגרות, מסמכים וכל דבר שהיסטוריונים אוהבים לקרוא: מקור ראשוני. דרך הסיפור מרתקת מאוד, ורק לחשוב שלפני שנים נחנקתי משעמום מספרי דובנוב. אינני היסטוריון מקצועי, הביקורת שלי תבוא מעמדה של 'הדיוט משכיל'.
הפריע לי מאוד שאין סיפור של קהילת קוצ'ין או דיון ביהדות ברוסיה, בפולין. למרות נסיונות חוזרים ונשנים של שאמה להראות, שהסיפור היהודי אינו רק אסונות, חלקיו האחרונים המתמקדים במאה ה - 14 והמאה ה - 15 ממוקדים בספרד ובפורטוגל בעיקר.
ואלה סיפורי פוגרומים וזוועות. דבר נוסף שציער אותי היה היעדר מקומה של הקבלה והתפתחותה ההיסטורית ( שהרי הוא מקדיש זמן לריה"ל, לרמב"ם ) ולעוד חכמים בני הזמן, הקבלה מוזכרת, אגב אורחא.
אני מבין שכתיבת סיפור של 2490 שנים, אינו דבר של מה בכך, במיוחד אם הרצון אינו ליצור כרוניקות משעממות, אלא לספר סיפור מרהיב, אפוס ענק בו הכל הינו אנושי, בן המקום ובן הזמן, ויתכן שהחלקים שנגרעו לא היו חשובים מספיק(?).
דבר אחר שמצא חן בעיניי הוא הביטוי החד משמעי כנגד הכיוון הרבני בן זמננו בארץ. פעם אחר פעם הוא מציג את העובדה שהרבנות לא שנאה נשים, לא ממש הדירה אותן מבתי הכנסת, שתפילות נעשו יחד.. ובכל הזדמנות הנוסח - "לא תאמינו אבל..."
האם מומלץ לקריאה?
אני ממליץ, אף מעבירו לקריאה של חבר. אינני יודע מהי העמדה המקצועית כלפיו, אבל למרות חיפושיי, מצאתי תגובות דומות לשלי, מפי הדיוטות. רק במקום אחד נכתב שהוא שטחי.

58 - מלכה נשר

מלכה נשר – נָא אֲדַבֵּר עָלֶיךָ

Posted byarikbenedek29 ביוני 2016Posted inכלליעריכהמלכה נשר – נָא אֲדַבֵּר עָלֶיךָ

וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְֹּרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ.
וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל
שְֹפָתֶיךָ, וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר.
(ישעיהו ו'  ו-ז)

הֲיֵֹש לִי רְֹשוּת עָלֶיךָ לָֹשִיר,

לָרֹן עַל הוֹדְךָ מֻתָּר לִי, אֲדוֹנָי?

לָשֵֹאת עַל עֵטִי אֶת ֹשִמְךָ הָאַדִיר?

עַל נַפְֹשִי צָנְחוּ צִלְלֵי עֲווֹנָי…

מִי יִזְכֶּה עָלֶיךָ, עַל ֹשִמְךָ דַּבֵּר?

הָיֹה אֶהְיֶה נָא טְהוֹרָה מֵהֱיוֹתִי!

רַק אִיֹש קָדוֹֹש רַֹשַּאי ֹשִמְךָ זָמֵּר,-

וְטָעֻיּוֹתַי סָבְבוּ אוֹתִי..

עַל כֵּן כָּעֵת בְּלֵב נֶחֱרָד, רוֹעֵֹש,אֶזְעַק:

אֲנִי מְלֵאָה ֹשְגָגָה וָחֵטא –

יִגְּעוּ שִֹפְתוֹתַי בְּגַחֶלֶת אֵֹש

שַֹרְפֵי-אֲדוֹנָי וּמַלְאֲכֵי-הַֹשָּרֵת.

יִגּעוּ בָהֶן, ֹשֶבְּפֶה צָרוּף, טָהוֹר,

בְּנֶפֶֹש ֹשֶטָּבְלָה בְּפֶחָם בּוֹעֵר,

אֶזְכֶּה לִנְעֹם עָלֶיךָ, אֶת נִיבְךָ לֵאמֹר,

אֲנִי ֹשֶחֶמְלָתְךָ ֹשְלָחַתְנִי לְֹשוֹרֵר…

הופיע ב"דבר הפועלת" בדצמבר 1955.

שיר התמסרות וקדושה אישית ממדרגה ראשונה. שיר בו הדוברת מקבלת "אחריות" מלאה על עצמה ורק רוצה לשוחח או להכות על "כתפי האל" . כמו רבים אחרים, וישעיהו והציטוט הוא הרי ה"לייטמוטיב" של השיר, היות משורר, אמן הינו בעצם היות נביא. השיר כתוב ב"מיטב" המבנה והפרוזודיה השירית – ארבעה בתים, ארבעה טורים בכל בית, חריזה אבאב, שכמו רבים ממשוררי המאה העשרים, בעברית בוודאי, מפגש הצלילים הוא גם מפגש של משמעויות, סמלים, לדוגמה הבית האחרון – בוער – לשורר, שזה גם רפרור לשירו של ביאליק " לא זכיתי באור מן ההפקר", ותשובה אחרת בו לסוגיית האש הפנימית.

---

מקור השיר – אתר המשוררת 

ביוגרפיה –  ויקי

57 - דוד אבישר

לאן תנוד עלם

לאן תנוד העלם
בואה בצל קורתי
ערשי לך ריפדתי
בפרחי אהבתי

יום ולילה לך ערגתי
בך המו כל רעיוניי
סורה לגני העלם
בוא וקטוף משושניי

לאן תנוד העלם
בואה ורגע בזרועותיי
מיין הרקח אשקך נא
מעסיס שפתותיי

יום ולילה לך ערגתי
בך המו כל רעיוניי
אל נא תסט מעלי העלם
בוא ורווה מעדניי

 האם שיר הומופילי [ שלא לטעון הומוסקסואלי מובהק ] או שמא שימוש במוסכמה של שירת ערב – שירי אהבה לעלמים כמו לעלמות. הבחירה במילה "עלם" אולי מגדירה את הז'אנר. על פי הביוגרפיה הדלה ב-ויקי לא מצויין שהתחתן אי פעם, בכלל לא צויינו עניינים רומנטיים, ואת שארית עבודתו לאחר מותו כינס וערך אחיינו עודד אבישר. 

כך או אחרת – שיר מקסים, מחובר היטב למיטב המליצות השחוקות של השירה העברית, ואולי בגלל שזה מוקדש לעלם, יש בהן חדש, בטח לתקופתו, בה לא נכתבה בארץ שירת אהבים ותשוקה ברורה כלכך לעלמים, בטח במוסר המיני הקיצוני [ למרות הפתיחות המינית, לכאורה, בקיבוצים] שסלד מהומוסקסואליות.

 -----------------------------------------------------------------------------

מקור השיר – זמרשת

ביוגרפיה – ויקי, זמרשת, אינציקלופדיה לחלוצי הישוב

56 - שפרה בנישטוק-אשכול

מבעד הרסיסים





אני חושב שהכותבת הינה משוררת בלתי צפויה על פי הסטריאוטיפ של משוררת חרשית-חסידית, שהצליחה לקבע בנו זלדה. מהשירים המעטים שלה שקראתי, כאן במרשתת [ ראו הקישור הראשון – מקור השיר ] אין בה תעצומות הנפש של זלדה,  והיא מוותרת בהתלהבות על המיסטיקה הכבדה והעמוקה מני חקר של זלדה.

נראה שהגישה ה"חסידית" שלה רואה בעולם את העולם, ללא צורך לחפש את העומק המיסטי שבו, שהרי "אלי מביט בי מגבוה / ברחמים ומחתל מחלפותיי", התמונה הנפלאה הזו של אב ובתו במגע הכי בסיסי של אהבת הורה, היא כמו "הניגון" של אותו חסיד  בסיפור של י"ל פרץ "גלגולו של ניגון". הפשוט, הטבעי, האותנטי, האנושי ביותר.

ברור שההשוואה לזלדה איננה הוגנת, כי למרות החיבור העמוק של זלדה לטבע, בטח על פי שיריה "הכרמל האי נראה" או "שני יסודות", היותה מחסידות חב"ד ואשה מה עוד יחבר השתיים? הסטריאוטיפ שנפרץ היטב בשיר הזה. השיר מלא בהומור ואצל זלדה אין הומור בשירים. [ היתכן שאין מיסטיקה עם הומור? ] האירוניה החתרנית של זלדה היא הדק מן הדק, היעדר האירוניה בשיר של בינשטוק-אשכול מאפשר את הקריצה "יתלה מצב הרוח/ על עץ גבוה / בחיוך". אלא מה?!

מבחינה אומנותית כדאי לשים לב לניגוד הנהדר שהיא יוצרת בין "גבוה" לבין "נמוכה": אלי מגבוה / ייתלה מצב הרוח על עץ גבוה / רוחי הנמוכה - האין אף כאן מעין חתרנות או שמץ של "אלילות", והרי יודעים אנו על האשרה, ועל עץ האשור.

ולמה בחרתי לתת לה את הדף היום, כי לקורא החילוני הממוצע אין סיכוי בעולם לפגוש יוצרים חרדים, דתיים, חרד"ליים לצערי.

----------
מקור השיר – מכללת הרצוג – דעת
ביוגרפיה – ויקי
מאמר על שירתה – אימגו – מגזין מאמרים, אדלינה קליין

55 - רפאל אליעז

רפאל אליעז – שני שירים
-------------

שיר העמק / רפאל אליעז

פְּלָדָה כְּחֻלָּה הֵם הַשָּׁמַיִם,
כִּבְשָׁן אָדֹם הוּא לְבָבִי.
תִּשָּׂא נַפְשִׁי חֶדְוַת עֵינַיִם
כְּשֵׂאת גּוּפִי אֶת מַכְאוֹבִי.
הַיָּד חוֹרֶשֶׁת.
הַדָּם גּוֹעֵשׁ,
צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
עָלוּ בָּאֵשׁ.

אוֹר, אוֹר, אוֹר, אוֹר –
כָּל הָעֵמֶק הוּא שִׁכּוֹר;
הַגִּלְבּוֹעַ
מִתְנַשֵּׁק עִם הַתָּבוֹר.

הַיָּד חוֹרֶשֶׁת,
הַלֵּב יִקְצֹר,
מַגַּל הַקֶּשֶׁת
מִי יַעֲצֹר.

כִּי בַּסּוּפָה נָעוּפָה שְׁנֵינוּ
כִּשְׁתֵּי רוּחוֹת זוּ נֶגֶד זוּ,
וְכֹה דְּבוּקוֹת כִּזְרוֹעוֹתֵינוּ
עוֹד שׁוּם זְרוֹעוֹת לֹא נֶאֶחְזוּ.

ביאליק כתב  בקינה הגדולה שלו על פרעות קישינב "בעיר ההריגה" את המלים הבאות:

"השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט...והנה הארץ כמנהגה, והשמש כתמול שלשום".

יש שיטענו שקוהלת "תינוק קטן" לידו במשפט בקביעה הניהיליסטית הזו בפרק הראשון:

מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש. [ קהלת א,  9 ]חַת הַשָּׁמֶשׁ“ (קהלת

והנה אליעז מגייס את שפעת הטבע, כמיטב השירה הרומנטית לככב בשיר בו התשוקה, הסקס [בהחלט] מכאובי - כאב הגוף עדי ההתפרקות "כי בסופה נעופה שנינו", ומה שלימדוהו חז"לנו [ כולל ביאליק ] נעלם  בסערת הגוף והחשק.

זמר אהבה לים
מילים: רפאל אליעז
לחן: סשה ארגוב
קיימים 7 ביצועים לשיר זה

אם עוד החושך רב ואין כוכב לי
ואם הים גועש,
על תורן ספינתי הדליקי, אמא,
שושנה של אש.

ואם החווירו עד בלי שחוק שמיים
וחוט השחר דק,
הושיטי יד חמה, ברכיני, אמא,
ולב אל לב יחזק.

כיפת זהב מעל
תחתי תהום ודמי.
שאני גל, שאני גל,
אל ארץ חלומי.
שאני בתבונה
ואל תשאל נא מה לי.
ציפור קטנה, ציפור קטנה,
באופק מחכה לי.

אם כלתי בחלומה תופרת
כותונת לאהוב,
נשקיה חרש על מצחה, הו אמא,
אמרי לה כי אשוב.

ואם תשאל מה הנתיב בים לי,
ומה לי אצודד,
הגידי לה: מנחת פלאים, הו אמא,
לרך שיוולד.


שני שירים  שונים לגמרי, שלשניהם משותף פואטי מרכזי, הטבע כסמל, כהשלכה של רגשות האדם עליו [ מאז קאמי ו"המיתוס של סיזיפוס",שלימד אותנו, ששלשלאות ההסברים התרבותיים שלנו הן הונאה עצמית , לטבע, אשכרה לא אכפת מאתנו ], מה שמצביע על פואטיקה רומנטית מובהקת, שבשירים אלה מבטא אליעז. הראשון הוא רצף בלתי פוסק של אקסטזה מינית, וכולו הילולת החושים מהטבע, הישראלי מקיף העמק. האהבה והתשוקה המינית עד כדי שכרות הם נופו של העמק [ עמק יזרעאל]. שיר כמעט אטאביסטי, זה החוזר אל צווחות קדם שפתיות, קדם תרבותיות,

השני שיר הוא שיר אהבה, געגועים וחוסר בטחון של מלח אל אמו, דרכה אל אהובתו. גם בשיר הזה לטבע  יש תפקיד רב משמעי. הטבע אינו אדיש, נהפוך הוא, כמיטב הכתיבה הרומנטית הוא חלק מהותי ומרכזי בשיר, מבטא את רגשות הדובר, סמל לאמו וגם לאהובתו הנושאת את תינוקו. [הים, אשר לנצח יהיה סמל נשי ]  שיר נוגה כפי שנהוג לקרוא לו, שזכה לביצועים רבים בגלל הלחן  הלירי-סנטימנטלי-בכייני מעט שלו.

----------------------------------------------

יוטיוב – זמר אהבה לים, התרנגולים
מקור שיר העמק – העמותה למורשת מרק לברי
מקור – שיר אהבה לים – שירונט
ביוגרפיה – ויקי
סיפור של אהבה ורצח – עכבר העיר
כל פרסומי אליעז באתר הספריה הלאומית

54 - דליה רביקוביץ

כישופים

היום אני גבעה,
מחר אני ים.
כל יום אני תועה
כבאר של מרים,
כל יום אני בועה
אובדת בנקיקים.

בלילה חלמתי
סוסים אדומים
סגולים וירוקים.

לבוקר הקשבתי
פכפוך עד אין קץ
קשקוש של תוכים.

היום אני שבלול
מחר אני עץ
רם כתמר.

אתמול הייתי כוך
היום אני צדפית
מחר אני מחר.



היש שיר יותר פורימי מהשיר הזה של רביקוביץ, שזכה ויזכה להרבה פרשנויות והסברים, החל מתחום הרטוריקה, הלשון, הספרות ובמיוחד דיון באיכות המטאפורות שבוף דרכי הפיכת המטאפורה למציאות ממשית [ ריאליזציה של המטאפורה] דרך הסברים תרבותיים – חקר סמלים, סמיוטיקה, ולסיום כמובן, פרשנות יונגיאנית על הארכי טיפים, על אנימה ואנימוס, ולא נוותר ללא פרשנות פרידיאנית, ובוודאי לימודי המגדר גם ירצו להביע דעתם, אבל זה שיר של פורים, בו הגבול הוא הדמיון והרצון של האדם. 

--------------------------

מקור השיר – שירונט
ביצוע השיר – מלכה שפיגל, יוטיוב [ לטעמי, פרשנות בעייתית, כמו-מרחפת בצלילים ורחוקה מהשיר]
ביוגרפיה – ויקי ; נקרולוג ב-YNET