זְאֵבֵי עֶרֶב / אברהם סולודר
בְּהִדּוֹם שַוְעַת דִּמְדּוּמִים
וְעִיֵּי-מַאְפַּלְיָהּ* יֵעוֹרוּ – * אפילה, חושך, כאוס
יִגָּלוּ זְאֵבִים עֲגוּמִים
עַל עִיֵּי-מַאְפַּלְיָהּ אֲיֻמִּים –
זְאֵבֵי הָעֶרֶב.
עֵינֵיהֶם תִּגְחֵלְנָה בַּשְּׁאִיָּה* * הרס, חורבן
חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.
הֵם יַחַרְקוּ שֵן בְּדוּמִיָּה,
הֵם יִנְהוּ בְּתוּגַת-הַנְּשִׁיָּה…
חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.
מִקֶּצֶף כּוֹכָבִים עֲרִירִים
יִדַּלוּ הַדְּשָׁאִים הַכְּמֵהִים.
הַלְבָבוֹת יְנֻפְּצוּ שַׁבְרִירִים
מִקֶּצֶף כּוֹכָבִים עֲרִירִים
זְאֵבֵי הָעֶרֶב יִשְאָגוּ.
השיר מנסה לתאר את הזאבים המופיעים לאחר חורבן, והתנהגותם היא מהותו של ההרס, הכאוס. שיר רומנטי, מכיל כמעט את כל רכיבי הרומנטיקה הגרמנית של שלהי המאה ה- 18 ופיתוחה בשאר היבשת במאה ה-19, ובעיקר מתמודד עם אחד הדימויים השטניים ביותר, בטח בסיפורי היער השחור של האחים גרים, ובפרט ב"כיפה אדומה", המקובל של זאבים – רוע, הרס, טריפה, איום וסכנה.
"הזרם הרומנטי הוא זרם מחשבה שכבש ושטף את אירופה המערבית ואת רוסיה בשלהי המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה. הזרם הרומנטי התעורר בתגובה לזרמי המחשבה הניאו קלסיציזם והרציונליזם שקדמו לו. הרומנטיקה צמחה בתקופה של מהפכות חברתיות ופנימיות שהיו כרוכות בדגמים חדשים של הוויה וחשיבה.
הזרם הרומנטי התאפיין בביטוי רעיונות של חזרה לטבע ופנייה לתת-מודע ולתחום הדמיון או הרגש. הייתה זו סערת רוח ממזגת ששינתה את אופי המחשבה, התחושות והאמנות. רבים מן העיסוקים והרעיונות שהיו מזוהים עם זרם זה נשארו מרכזיים בחשיבה המודרנית.
ההגות הרומנטית המרכזית טוענת כי קיים קשר אורגני בין האדם לטבע ובין הדמיון הפנימי לדמיון הטרנסצנדנטי. אולם במקביל עוסקת הרומנטיקה בהיעדר קשר וב"דיכאון", ומוליכה לפנטסטי ולאשלייתי כדרך של גאולה תפיסתית."
שלושה בתים, כל אחד בו 5 טורים חרוזים. למעט הבית הראשון, בו שני טורים אינם נחרזים, בבית השני כל המלים חורזות, ומילה אחת איננה מצטרפת לתבנית הפיפורה. בבית השלישי רק טור אחד אינו נחרז. התבנית הזו מושכת תשומת לב רבה, ודי מרתק לבדוק מהי התרומה הצלילית או התימטית למוזיקליות הזו.
בבית הראשון – הטורים שאינם חוזרים הם - השני והחמישי: יעורו הערב. לטעמי הגאונות בשימוש בחרוז על מנת להסב את תשומת הלב לשורות הלא חורזות, המוסיפות על התיאור המפחיד את היסוד הנרטיבי או העלילתי. התעוררות הזאב מעניקה לשלל התיאורים הבאים בחריזה האמוטיבית במיוחד - דמדומים, עגומים, אפלים - את היסוד האגדי, המפחיד, כמו זה סיפור בלהה, ואכן הדובר בשיר מאוד רוצה לתאר את היסוד המפחיד שבהם.
בבית השני, המילה שאינה מצטרפת לחזרה [ פיפורה, או להומונים - שאיה-נשיה ] היא דומיה. הדממה הזו נמצאת בין שני טורים חוזרים: "חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.", וכמובן העֹצמה העיקרית נמצאת באוקסימורון או בהיפוך בין יהמה לבין דומיה. כמו בבית הראשון, הרצון להאדיר ולהגזים את תיאור האימה והחרדה בדמות הזאב, הפעם ההתיחסות היא מחד גיסא לעיניים האדומות [ מוטיב צבעוני קלישאתי לעיני השטן או הרוע ] ולקולות או לשקט הבוקע מהם, שמפחידים הרבה יותר. המילה דומיה מופיעה בטור ה- 3, האמצעי, ובכך היסוד האמוטיבי וגם הסמלי שבהּ מתעצם ומעצים כמובן את דמות הזאבים.
בבית השלישי, המילה שאינה נחחרזת היא "ישאגו" בטור הסוגר את השיר. גם בבית הזה, הרומנטי באופיו, הטבע הכוליי המגיב בחרדה עמוקה למופע ה"זאבוּת" - קצף כוכבים [ שורה חוזרת, פיפורה - ערירים ], הדשא הכמה והלב השברירי - כולם בתהליכי הרס בשל הזאב, שלעת ערב "ישאגו". [ ברור שאין לבדוק את האמת המדעית - האם זאבים שואגים או נובחים או נוהמים ], ההפרזה [ היפרבולה] והגוזמה משרתות היטב את תימת האימה, החרדה והפחד האוניברסלית. כמו בבית הראשון, בבית הזה יש "פעולה" ולא תיאור של מעין פעולה "יהמה בלי תכלה" - לא ההמיה נשמעת וחשובה אלא אי סיומה, אינסופיותה. כך "עלילת השיר" היא שתי פעולות - יעורו-ישאגו. שתיהן אגב בעתיד, לא עכשיו בזה הרגע ולא אתמול. מה שמעלה את האפשרות של שיר טבע קישוטי-דרמטי שמשוחח עם מיתוס כלשהו של זאב.[*]
בבית השני, המילה שאינה מצטרפת לחזרה [ פיפורה, או להומונים - שאיה-נשיה ] היא דומיה. הדממה הזו נמצאת בין שני טורים חוזרים: "חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.", וכמובן העֹצמה העיקרית נמצאת באוקסימורון או בהיפוך בין יהמה לבין דומיה. כמו בבית הראשון, הרצון להאדיר ולהגזים את תיאור האימה והחרדה בדמות הזאב, הפעם ההתיחסות היא מחד גיסא לעיניים האדומות [ מוטיב צבעוני קלישאתי לעיני השטן או הרוע ] ולקולות או לשקט הבוקע מהם, שמפחידים הרבה יותר. המילה דומיה מופיעה בטור ה- 3, האמצעי, ובכך היסוד האמוטיבי וגם הסמלי שבהּ מתעצם ומעצים כמובן את דמות הזאבים.
בבית השלישי, המילה שאינה נחחרזת היא "ישאגו" בטור הסוגר את השיר. גם בבית הזה, הרומנטי באופיו, הטבע הכוליי המגיב בחרדה עמוקה למופע ה"זאבוּת" - קצף כוכבים [ שורה חוזרת, פיפורה - ערירים ], הדשא הכמה והלב השברירי - כולם בתהליכי הרס בשל הזאב, שלעת ערב "ישאגו". [ ברור שאין לבדוק את האמת המדעית - האם זאבים שואגים או נובחים או נוהמים ], ההפרזה [ היפרבולה] והגוזמה משרתות היטב את תימת האימה, החרדה והפחד האוניברסלית. כמו בבית הראשון, בבית הזה יש "פעולה" ולא תיאור של מעין פעולה "יהמה בלי תכלה" - לא ההמיה נשמעת וחשובה אלא אי סיומה, אינסופיותה. כך "עלילת השיר" היא שתי פעולות - יעורו-ישאגו. שתיהן אגב בעתיד, לא עכשיו בזה הרגע ולא אתמול. מה שמעלה את האפשרות של שיר טבע קישוטי-דרמטי שמשוחח עם מיתוס כלשהו של זאב.[*]
- - - -
מקור השיר – פרוייקט בן יהודה
מאפייני הרומטיקה - עמלנט
[*]אין לי ענין לעסוק בסמל הזאב בתרבויות האירופאיות השונות. אצל סולודור הם מסמלים אסון. במסורת היהודית יש רתיעה גדולה ממשפחת ה"כלביים", ויש לה ביטוי ביצירות ספרות רבות. אני רוצה להפנות אתכם לסיפור גאולה מוחמצת שלזאב יש בו תפקיד גדול. אמנם המעשה הנורא בר' יוסף דלה ריינה מדבר על שני כלבים, אבל תיאורם אינו שונה מתיאור הזאב המקובל: ויעלו לראש הר שעיר, וילכו משם עד ערב, וימצאו בקעה, והנה שם כמה חורבות. וישמע קול כלבים צועקים, ויבואו לתוך החורבה, והנה שם נחבאים שני כלבים שחורים גדולים מאוד, זכר ונקבה. וכאשר קרבו אליהם, ויקפצו עליהם לבלוע אותם. והיה ביד ר' יוסף הטסים, ומייד הרגיש כי הוא ס"מ וזוגתו, ויושיט ידו הימנית, ויתן הטס בצוואר הכלב הזכר, והשמאלית על צוואר הנקבה, ותלמידיו בידם חבלים, ויקשרו אותם, והטסים עליהם. [הדגש שלי]
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק