הַיּוֹם בּוֹ הַשִּׁירָה מֵתָה
הַשִּׁירָה מֵתָה
בְּיוֹם אֶחָד הָרָגִיל -
לִבִּי נִשְׁבַּר בִּי
^
מִלִּים נְגוּעוֹת
מִצְטוֹפְפוֹת וְחַגּוֹת -
כְּמוֹ נְשָׁרִים
^
בַּיּוֹם הַזֶּה מֵת
הָרָצוֹן לְשׁוֹרֵר אֶת -
תִּפְאֶרֶת עוֹלָם
^
הַיּוֹם בּוֹ מֵתָה
הַשִּׁירָה יִזָּכֵר לוֹ
לְדֵרָאוֹן עַד
הבלוגר יובל שחר פרסם פוסט מעניין על נושא חירות הכתיבה, בבלוג שלו, שחר של עולם חדש. הוא קרא לפוסט שלו
"כיצד, אם כן, ניתן לשמר את חופש הכתיבה? ראשית, יש צורך באומץ אישי – לכתוב ולהביע גם כאשר הדבר אינו נוח. שנית, יש לעודד סובלנות חברתית, לפתח שיח פתוח המאפשר ריבוי דעות. לבסוף, חשוב להגן על עקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם, כדי להבטיח שחופש הביטוי לא יהפוך לעוד פריבילגיה הנתונה לחסדי ההמון.
החופש לכתוב הוא לב ליבו של כל תרבות חופשית. כאשר אנו מרשים לעצמנו לכתוב ללא פחד, אנו שומרים על צלם האנוש שלנו, על כבודנו ועל עולמנו הפנימי. זהו מאבק תמידי, אך כזה ששווה להילחם עליו."
כפי שציינת בתחילת הפוסט, נסיגת הליברליזם או לפחות רעיונות של חירות, חופש הביטוי נעשית משאירה "ריק" מתאים לקבוצות לחץ סמכותניות, בעיקר עם נטייה דתית חזקה, [לא רק מוסלמים, גם הינדים למשל, יהודים, נוצרים ואני מניח שהכנסיה הרוסית גם היא מצטרפת לחגיגת השלטת הכוח וסתימת הפיות.], לאומנות או אעדיף את המושג "שבטיות" שזו תגובת נגד עמוקה כנגד הגלובליזציה, האימפריאליזם המערבי-התרבותי, תפיסת היחיד כמיוחד וכעולם מלא שעל החברה[המשטר] לממש את זכותו ל….
הניסיון להאחיד את העולם תחת שפה אחת [כמה מצחיק להיזכר באספרנטו, שעדיין יש לה מעריצים ואתרי רשת רבים], טכנולוגיה אחידה [בטח אתה זוכר שפעם היית צריך לקחת אתך מתאם-חשמלי להפעלת קומקום חשמלי במלון ביוון, לא עוד]. אחד מביטויי המצוקה כנגד "אוניברסיליזציה" של העולם על חשבון הייחוד של קבוצות, תרבויות, שפות, מנהגים הוא ההחלטה של השוק המשותף האירופי, טרום עידן האירו לקבוע מוצרים בעלי שם מסורתי כאסורי שימוש בשמות הללו למוצרים דומים, אך ממקומות שונים. שמפניה, היא רק יין מוגז מאזור שמפיין, כך גם גבינות, רטבים, פיצות ומה לא?!
הליברליזם הפך לעריץ, לדעתי. כזה שסולד מנורמות שונות משלו. האירוניה במקרה ה- WOKE התאבדה מזמן, דוגמות בולטות הן נשים או גברים מטומטמים שחושבים שאם בחופי יוון מותר להיות עירומים אז גם בחופי ערב הסעודית מותר, או האהבל ההוא שחטף מכות בסינגפור, כי מה הוא עשה? רק זרק נייר עטיפה על המדרכה, מתוך ידיעה שאותו שקוף עם מטאטא או רובוט ממונע ינקה אחריו. סארטר קרא לזה "עריצות החירות". אותו מצב שה"כמות" הופכת ל"איכות", ויש שלב בו חירות הופכת למעמסה תרבותית-חברתית קשה מאוד.
עכשיו לסיום הפוסט שלך –
הכרזות על אומץ אישי או החופש לכתוב שהוא לב לבה של תרבות חופשית הן סיסמאות. כמו שכל דיקטטור זוטר [ראה ביבי והשר הנרצע קיש] מבין – הכל מתחיל בחינוך, ובכפיית ה"חירות" על הדור הצעיר. נכון זה אוקסימורון, אבל חירות וחופש הם מצבי תודעה נלמדים בחברות שמתנהלות עפ"י נורמות, חוקים, סנקציות וכפייתם על חברי החברה/הקבוצה.
הפחד לשאול שאלות, הפחד מחשיבה ביקורתית קודם לכתיבה חופשית או לחירות להביע דעתך. אתה חושב שזה מקרי שב- 1984 של אורוול רק למעמד השליט היתה אפשרות לקרוא ספרים "אסורים"?
המעמד השליט, תמיד, נהנה ממיטב הטכנולוגיה, המחשבה החופשית, החירות – כך הוא גם לומד איך לדכא היטב את המעמדות הנמוכים ממנו. עידוד שלהם יוביל לפגיעה ישירה בו. המהפיכה הצרפתית היא דוגמה נהדרת לשלב בו המעמדות הנמוכים לא יכלו לשאת יותר את העריצות, אבל מהפיכה כזו קורית פעם ב… כולם התרגשו מ"האביב הערבי", מה נשאר ממנו?
זה מה שקורה אגב בדרך כלל למהפיכות שיש בהן כאלה שחושבים שיש להם מה להפסיד.
טליק העלה על תל אביב על ראש שמחתנו בשרביט החם.
כבר כתבתי על ארבעה רחובות בתל אביב שנהגתי ללכת בהם בפוסט הזה נחלת יצחק כולל תמונות עם שמות רחובות.
אמפי כתבה על תל אביב שלה בבלוג שלה תל אביב עיר ללא הפסקה ובעצם כמו טליק ציינה את היותה ירושלמית, ואת היות תל אביב שם כולל לכל ערי הלווין שלה.
לא זכור לי כירושלמי לשעבר שתל אביב היתה מחוז חפץ, געגוע. אני זוכר שבתיכון נסענו יום אחד לחוף ימה של תל אביב. זו היתה הפעם הראשונה בה הייתי בתל אביב. במהלך הצבא היה לי רומן ארוך בתל אביב, וכמעט רותקתי בגלל שאיחרתי כל יום ראשון להגיע לבסיס.
משסיימתי את הצבא עברתי לגור עם X בדירה בקצה איבן גבירול, ליד הגשר. הרעש, הסירחון, החיים חסרי הפשר, ימי שישי בדיזינגוף עם המסחר בסקס, אחה"צים מופרעים עם כל מיני גברים-נשים, זה היה יותר מדיי.
נטשתי את העיר.
את ירושלים עזבתי לגבעתיים, בה אני חי עד היום, מאז 1983. מעולם, גם כגבעתיימי, תל אביב לא היתה מקום שרצינו לחיות בו. ברור, בתי קולנוע, מסעדות, תיאטרון, תערוכות, מופעי מחול ואופרה, בית אריאלה - אין ספק, לגבעתיים אין מה להציע מהבחינה הזו, אבל, ברצינות, 20 דקות במכונית ולפעמים פחות, בשביל זה לעבור לתל אביב?
יתרה מכך, אני חוצה את רחוב כצנלסון ויורד במורד עמק ברכה, והיי אני בתל אביב.
בשנה האחרונה, מאז שד' יצאה לגמלאות אנחנו הולכים הרבה יותר ממה שנהגתי ללכת לבד. אנחנו הולכים לתל אביב. רק ליפו ולתיאטרון שם אנחנו נוסעים ברק"ל, אבל הולכים אליה ברגל.
אני אוהב ללכת לאורכו של רחוב ארלוזורוב בואכה חוף הים. לפעמים אני פונה ימינה באיבן גבירול לעיריית תל אביב וכיכר רבין [מלכי ישראל בזמני]. או שאני הולך לאורכו של יגאל אלון עד שכונת התקווה וחוזר דרך רמת גן. דרך אחרת לא פחות אהובה עליי היא ללכת לאורכו של רחוב בגין מצומת "על פרשת דרכים" בואכה אלנבי, ושם בטיילת פארק המסילה אני הולך עד רק"ל אליפלט.
יש שאוהבים לטעון שירושלים ותל אביב הן שתי הבירות של ישראל: הרשמית והלא-רשמית, המסורתית-השמרנית והחילונית, הפרועה והליברלית. אני לא אוהב את ירושלים, בטח עכשיו לאחר כל השינויים שעשו בה. גם את תל אביב אינני אוהב. אבל, בשתיהן אוהב לטייל.
https://www.pikiwiki.org.il/gallery/?tags=%D7%A4%D7%90%D7%A8%D7%A7+%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%94
ב"הזמן הזה" אחד המגזינים האינטרנטיים הטובים בעברית, שאני מכיר לפחות, עלה מאמרו של ד"ר עמית עסיס בשם: שמאל ימין שמאל לנצח.
אני רוצה לתת במה למאמר הזה בפוסט שלי.
הסינופסיס של המאמר מופיע ככותרת משנה -
החלוקה של המפה הפוליטית לשמאל וימין התהוותה לפני יותר ממאתיים שנה בנסיבות מקריות כמעט, וכיום היא נתפסת כחלוקה טבעית שאינה נתונה לדיון. בפועל, התוכן האידיאולוגי של כל אחד מהמחנות השתנה לאורך הדורות מקצה לקצה, במיוחד בישראל; ולמרות זאת התגיות "שמאל" ו"ימין" מכוננות זהויות ומעצבות מחנות שהקיטוב ביניהם הולך וגדל. האם ההגדרות האלה עדיין מועילות להבנת המציאות?
המאמר מכיל סיכום היסטורי חשוב על תולדות החלוקה הזו ל- ימין/שמאל, ומבהיר את "הרגע ההיסטורי" בו הפכו מושגים אלה ליותר מסמנים פרלמנטריים " במהלך המאה התשע־עשרה, המונחים "שמאל" ו"ימין" לתיאור עמדותיהם של פוליטיקאים שימשו בעיתונות שמסקרת את הפרלמנט ולא מעבר לכך. השיח הציבורי קשר את העמדות לצבעים, בחלוקה סכמטית פחות מאשר ימין ושמאל: הצבע הלבן סימל את הטוהר שהמלוכה והכנסייה טענו לו, ואילו הרפובליקנים השתמשו באדום העז, שסימל אלימות מהפכנית. אבל במפנה המאה העשרים העמיקה החלוקה בין שמאל לימין וחדרה לתוך שיח הבוחרים בעקבות פרשת דרייפוס ועלייתה של המפלגה הסוציאליסטית.
היום, לטענתו, " החלוקה בין שמאל לימין מעולם לא זכתה לתיאור כזה, שמדבר על "דעות פוליטיות מדומיינות" או טוען ש"את לא נולדת שמאלנית, את נהיית שמאלנית". בני זמננו מזדהים עם התיוגים לשמאל או לימין כאילו אלה הם ביסוד זהותם, ושינוי של דעות פוליטיות נתפס במושגים של התפכחות או בגידה, שאופייניים לנאמנות לאומית או דתית."
במלים אחרות, על אף האמונה שלנו, בטח בישראל בעקבות הנדסת תודעה אגרסיבית וקיצונית במיוחד, ש-ש[ס]מול/ימין הם מצבי "נצח" על גבול "הלנו או לצרנו", סמלים אלה הם בני 120 שנים לכל היותר 130 שנים.
וכך הוא מציג את ראשית תפיסת הימין/השמאל בישראל בפרקון מתוך המאמר "כששמאל וימין נכתבים מימין".
דוגמה נהדרת להסבר היא סיפור טרומפלדור:
את היווצרותו של הפער בין ימין לשמאל בשנות העשרים מדגימה היטב דמותו של יוסף טרומפלדור. טרומפלדור נהרג בחורף 1920, לפני שנפערה התהום בין הקטבים, אך משנפערה נאחזו שני הצדדים בדמותו. הם קראו על שמו את מוסדותיהם – ברית יוסף תרומפלדור (בית"ר) מזה וגדוד העבודה על שם טרומפלדור מזה – ובנו סביבו מיתוסים מגייסים של הקרבה עצמית, אלה מדגישים את הנשק שאחז בו ואלה את המחרשה שהלך אחריה. שניהם עשו זאת בצדק: טרומפלדור היה סוציאליסט מובהק, שותף לקומונות חקלאיות שביקש לאחד את מחנה הפועלים, ובה בעת גם מיליטנט יהודי שביקש לכבוש את הארץ עבור עם ישראל בכוח הזרוע. אלא שבימי חייו לא השתייכו הנטיות האלה עדיין לשני מחנות ניצים; בשנת 1920, בבחירות לאספת הנבחרים הלאומית הראשונה, העמידה מפלגת אחדות העבודה בראש רשימתה את מי שעתיד להיות אויבה המושבע, זאב ז'בוטינסקי, במחאה על מאסרו בידי הבריטים לאחר שעמד בראש כוח מגן של יהודים בירושלים.
אך כידוע, שמאל ימין הן תבניות שתוכנן משתנה במהלך ההיסטוריה, ועל כך הוא כותב בפרקון הנקרא: קטבים נודדים בחול.
הוא כותב סקירה די מקיפה של התפתחות הימין והשמאל בישראל, ודוגמה מעולה הוא מביא ביחס להעמדת מסורת ישראל כ"מהותית לימין" דווקא:
הימין הבורגני היה בעיקרו עירוני וחילוני, אם כי סובלני ביחס לדת ולמעמדה הלאומי הסמלי. התמיכה בהפרדת הדת מהציונות אפיינה את הציונות המדינית כבר מימי הרצל ואפשרה את החיבור בינו ובין תנועת המזרחי, שנרתעה מעיסוקה של התנועה הציונית בשאלות של תרבות ודת משום שחששה מרעיון ההתחדשות היהודית המחלנת ברוח אחד העם, שאומץ לבסוף בקרב החלוצים בהתיישבות העובדת. בעמדה זו החזיק גם ז'בוטינסקי, שזכה להצלחה בקרב קהל בורגני מסורתי רחב בליטא ובפולין שלא נטה למהפכנות דתית. למעשה, מנחם בגין היה המנהיג הראשון של הימין שהציב את המסורת היהודית במרכז; עד אז דגל הימין במשך עשרות שנים בהפרדת הדת מהציונות. כיום, הפרדת הדת מהמדינה היא עמדה שמאלית מובהקת
נראה שמלחמת ששת הימים היתה קו פרשת מים ושידוד מערכות בימין ובשמאל:
אחרי מלחמת ששת הימים, כשהתפרסם המנשר למען ארץ ישראל השלמה, היו בין החותמים עליו כמה מיוצאי תנועות השמאל – יצחק טבנקין, משה שמיר, חיים גורי ונתן אלתרמן. אך לימים הפכה ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון באופן בלעדי כמעט לעניינם של אנשי הציונות הדתית. עד אותן שנים לא התבלטה הציונות הדתית באקטיביזם התיישבותי, ומפלגותיה ייצגו בעיקר בוחרים עירוניים. מפלגת הדגל שלה, המפד"ל, נחשבה עד אז למפלגת מרכז. היא כרתה ברית פוליטית עם מפא"י ונקטה עמדות מתונות בענייני מלחמה ושלום. באופן פרדוקסלי, המעבר שלה לימין הפוליטי וחבירתה למפלגת הליכוד ייצגו גם את רצונם של מצביעיה ופעיליה לזכות בהון הסימבולי שהקנה האקטיביזם ההתיישבותי לקיבוצי השמאל. נראה שרעיון ארץ ישראל השלמה מייצג עבור רובם את אתוס הציונות המעשית ולא אתוס מדיני, שכן מאז ועד היום לא נראה שתנועת ההתיישבות הזאת לוותה בחזון מדיני ברור. כך או כך, מי מבין אנשי הקיבוץ המאוחד שהיו נאמני ארץ ישראל השלמה ותמכו בתנועת ההתנחלות ראו את עצמם כאנשי שמאל מובהקים, אך מצאו את עצמם לפתע בלב הימין.12
בפרקון המסיים את המאמר "שמאל וימין כיום" הוא כותב:
בהיעדר מבט ביקורתי על עצם היווצרותם של המחנות הפוליטיים, עצם קיומם הופך לשקוף, לנתון טבעי כביכול, לחלק מתפיסת המציאות שלנו. תפיסתה של המציאות הפוליטית כמקוטבת, כמאבק מניכאי מתמיד בין טובים לרעים, מסייעת ליצירת האופי הדרמטי של הז'אנרים שמשתתפים בהבנייתה: החדשות והאקטואליה. המאבק והקונפליקט, ההכרחיים לכל ז'אנר דרמטי, גם מבנים את אופי ההשתתפות הפוליטית של האזרחים כהזדהות עם אחד משני צדדים, כמו צופים במשחק כדורגל. ממש כשם שהטרגדיה מעוררת קתרזיס של פחד וחמלה, כדברי אריסטו, כך החדשות והאקטואליה מעוררות טינה וצדקנות.
בסיכום המאמר הוא מעלה טענה מהותית:
דמוקרטיה אוטופית נטולת מפה תדרוש קשב אנושי וענייני שכעת קשה לנו להשיג. בינתיים ניאלץ להיתקל בביטויים כמו "ימין על מלא" או "השמאל במצב קשה" ולתהות בספקנות אם יש להם בכלל משמעות.
ואני שואל - האם אתה ימין, האם את שמאל? האם מאמר קצר זה יכול להשפיע בכלל?
--------------------------
עסיס עמית, [2025, פברואר], שמאל ימין שמאל לנצח, הזמן הזה,
https://hazmanhazeh.org.il/left_right/?_atscid=1_137_143664471_15444289_0_Tze3wweedxdwaccwwps
והנה ספר השירים החדש שלי יצא לאור בהוצאת עתון 77.
רק העלה שלו.
את מחזור שירי הדוכיפת בעקבות פוגרום 2023 פרסמתי באחד הפוסטים שלי.
הצורך של טראמפ ושונאי העמימויות השונות עולה לדיון בשרביט החם.
אני רוצה לספר, שכבר בחשיבה המיתית, המיסטית החלוקה לזכר ולנקבה מורכבת הרבה יותר מהסיפור התנכ"י הפשטני. הנשמות נוצרות כא-מיניות, נטולות מגדר לגמרי, למשל "מלאכים" בתוך קהילת הלהטבא"ק, שייכים לאות אל"ף [א-מיניים], ואין זה מקרי, שבמחזה הנפלא "מלאכים באמריקה", המלאכים הם א-מיניים לגמרי. ורק כשמגיע זמנן למלא גוף נוצרת ההפרדה, אבל בניגוד לתפיסת היין והיאנג, הנשמה תמיד חסרת זהות מינית ביולוגית או חברתית.
הלאה
כפי שטליק ציין, זכר-נקבה ביולוגיים זה המצב הרגיל, אבל לפעמים נולד/ת אנדרוגינוס. לאיזה מין ביולוגי הם שייכים?
התרבות המערבית שמאז 1970 [הרבה לפני, אבל נוח למקם את ראשית הפוסטמודרניזם באיזה "עשור" במאה ה- 20] מרסקת בשיטתיות נורמות עתיקות יומין, תפיסות חברתיות קשיחות, מושגי צדק ואמת, גם מרסקת את התבנית הביולוגית של זכר/נקבה ביולוגיים בהקשריה החברתיים והתפקודיים.
סימון דה-בובאר כתבה בספרה "המין השני" שהיות אשה הוא תפקיד נלמד, גם היות גבר הוא תפקיד נלמד. במלים אחרות - המין הביולוגי חסר משמעות כשעוסקים במגדר החברתי, בתפקידים החברתיים השונים. [על גולדה אמרו שהיא הגבר היחיד עם ביצים בממשלה.]
האם אני גבר? האם אני אשה? האם אני משהו באמצע? האם אני לא זה ולא זה?
אלה חלק מהשאלות שעולות בשיח המגדרי הפוסטמודרניסטי. [השיח המודרניסטי לא יכול לקבל עמימות, חוסר ודאות מהסוג הזה.]
אני לא מרחיב את הדיבור על טרנסג'נדריזם שמעורר זעם רב גם אצל שמרנים כטראמפ וגם אצל זרמים מסויימים בתנועה הפמיניסטית [פמיניזם רדיקלי ביקורתי כלפי טרנסג'נדריות (TERF – Trans-Exclusionary Radical Feminism)]
הנה רשימה קצרה של סוגי מגדר:
המושג "מגדר" הוא רחב וכוללני, והוא מתפתח כל הזמן. ישנן קטגוריות מגדריות רבות, ובתרבויות שונות יש הבנות שונות של מגדר. להלן רשימה של כמה זהויות מגדריות נפוצות:
ב"מעריב" של שבת רוב בעלי הטורים דנים בהצהרות טראמפ. המעבר בין אופטימיות לפסימיות, בין תקווה לבין ייאוש חד מכותב לכותב.
החלטתי להקדיש את הפוסט לעיתון ולבעלי הטורים שבו.
אתחיל בצילום ממוסף הארץ של דברי ח"כ סון הר מלך, מהמפלגה השבתאית של בנגביר:
נפלא, לא?! ושימו לב לכותרת הממסגרת והלועגת באירוניה לא ממש עדינה.
ונעבור ל"מעריב" עסקים
את הטקסט לעיל כתב שלמה מעוז
אני רוצה להתיחס בעיקר לצירוף "בלפור המודרני" ולהגזמה הטיפוסית - זה 108 שנה.הסברים על הצהרת בלפור בקישור, ומהם נובע כשל ההגזמה או כשל ההשוואה בכותרת ובכותרת המשנה. טראמפ אינו בלפור ואינו נציג האימפריה הבריטית/האנגלית שמעניק "בית לאומי" ברוב חסדו.
האזכור הראשון הבולט והגרפי לתוכנו המרכזי של העיתון
דניאל רוט אבנרי - הקריקטורה מציגה קוסם, והכיתוב מעדכן - לסמוטי נגמרה התחמושת הפוליטית.
דוד בן בסט מגלה לקוראי מעריב שיש גם אירופאים קרוב אלינו. כמובן ברוח הישראלית, האירופאים עיוורים למציאות
לסיכום -
האם אנחנו יודעים עכשיו יותר ממה שידענו עם ההצהרה של טראמפ?
