38 - איתן לִיבּ

באופן חריג וחד פעמי אני מרשה לעצמי לפרסם פוסט יום אחרי בבלוג הזה.



*

עַד שֶׁיִּתְפַּזֵּר הֶעָשָׁן
אֲנִי מִתְרַחֵק
מִכָּאן

שֶׁיַּמְשִׁיךְ לָטוּס, הַזְּמַן
עוֹד שׁוֹאֵל
לְאָן


שׁוֹלֵף קוֹצִים מֵהָאֶצְבָּעוֹת
כְּאֵב עוֹקְצָנִי, יֵשׁ
לְהַקְהוֹת

מַמְשִׁיךְ בְּשֶׁקֶט לְקַוּוֹת
שֶׁתָּשׁוּב אַהֲבָתֵךְ
אוֹתִי לְכַסּוֹת

פִּטְרִיַּת עָשָׁן שְׁחֹרָה
חֲפִירוֹת בָּאֲדָמָה
קַוִּים, בֵּין דְּמוּתִי
וּדְמוּתָהּ

© איתן

טוב, אז ככה - מצא חן בעיניי שחמשת הבתים נחלקים על פי החרוז האינטרסטרופי [בין הבתים ] ובכך מייצרים תבנית שירית של:  שני צמדי בתים + בית אחרון. קבלנו שרשור - מכאן-לאן [ בתים 1+2 ]מחד גיסא, ו - להקהות-לכסות מאידך גיסא [בתים 3+4 ]. 

החריזה הזו מדגישה כמובן את הרעיון בכל צמד בתים. הבית האחרון אינו חלק מהשיר, הוא לא נובע מהטקסט, על פני השטח לפחות [ על מוטיב העשן החוזר, להלן ], לא משלים את הטקסט, אלא באמצעות "סמיכות" [ היות ליד ] מנסה ליצור קשר, זיקה או הקשר. זו גישה פוסטמודרניסטית מובהקת בכתיבה, זו המורדת בעקיבות רעיונית, ומעדיפה את הקליידוסקופ הרעיוני והמשמעויות הנוצרות מהנחה דברים זה ליד זה [ הסמכה, סמיכות ]. 

הבית החמישי חוזר על המילה "עשן" שבבית הראשון, אלא, שהחיבור הזה יוצר היפרבולה [ הגזמה ] שמתאימה יותר  לשירת פאתוס רומן-רומנטית, ולא לטקסט המינורי הזה.

בקיצור - מחד גיסא עד הבית החמישי שיר אהבה מינורי, חיוור מאוד, בו כל הליבידו מוחבא, מכווץ , כמנהג גברים [ להקהות-לכסות] ובבית החמישי מתפרץ הליבידו כפצצה. פטרית עשן. כאן ההגזמה עוברת את גבול החתרנות,[ פטריית עשן = אחד מסמליה המבעיתים של פצצת האטום ] לטעמי, תחת הליבידו הכבוש והרמוס. [להקהות - לכסות, בית 3, בית 4 ]

יש מלחמה, לא פחות. השורה השניה בבית החמישי הינה רפרור למלחמת העולם הראשונה ולאחד מסמליה הכי מובהקים - חפירות ופצצות גז חרדל. [ פטריית עשן?] וכך זכינו בשתֵּי מלחמות עולם בשיר אחד קטן, שהן תמצית "הקוים" [ מהות, המתאר, האופי, הסגנון ] בין דמותי לדמותה? 

מחד גיסא לטעמי הסמל, המטאפורה והדימוי מוגזמים מבחינה אמוטיבית, אסוציאטיבית וגם תרבותית- קונוטטיבית .

מאידך גיסא, הדרמה, הקרנבל של העשן, הפצצה והרגשות החזקים הינם ביטוי מלא לאותו ליבידו כבוש ודרוס, מדוכא ומסורס "אנטי גברי- סטריאוטיפי", לא החלטי[ מכאן לאן, בית 1 בית 2 ], כשהוא מתפוצץ, כך בדיוק יתפוצץ.

מי לנו אם לא חבורת מונטי פייטון ללמדנו אמת בסיסית זו.

הדף של איתן ליב  בפייסבוק

המשורר אישר לי לפרסם את השיר ואת הטקסט שלי תחתיו.

37 - זלמן שניאור

זלמן שניאור / יד ענוגה






יד ענוגה

הו, יד ענוגה הייתה לה.
איש לא העז לגעת בה
זוג שפתיה שני חן
רק לנשיקות נוצרו הן
הוי, אמא, רק לנשיקות נוצרו הן.

הוי, עין שחורה הייתה לה
אור וצל התנגשו בה
על מצחה רעד אור
טל הילדות מלא הוד,
הוי, אמא, טל הילדות מלא הוד.

הו, ויהי ערב, ויהי ליל
חרש נשק צל אל צל
אז את ליבה מסרה לו
את כל ליבה מסרה לו.
הוי, אמא, את כל ליבה מסרה לו.

הו, יד ענוגה הייתה לה.

מרתק איך שיר של אשכנזי לגמרי הפך לנכס צאן ברזל של זמרים מזרחיים. מקריאת מאמרו של אשד עולה גם סיבה גדולה מדוע שניאור "הושתק", מדוע לא נערך מחקר רציני עתיר חוקרים בשירתו, מדוע הסכסוך עם הכנענים נוצר ונגמר.
שניאור, על פי אלי אשד : 

"לאחרונה יצא לאור קובץ שירים של המשורר הנערץ בעבר אך הנשכח לחלוטין כיום זלמן שניאור. בשם “ימי הביניים מתקרבים !:מבחר שירים ” ( הוצאת קשב ,2011) בעריכתו של חנן חבר. זלמן שניאור היה פעם משורר נערץ ומפורסם ונחשב ליורשו של ביאליק ומועמדותו אף הוצגה לפרס נובל כנגד מועמדותו של ש”י עגנון .אך מאז נשכח."

 עם זאת, אשד מעלה כמה מקורות, בהשוואה למשוררים נשכחים אחרים, הרי זכה שניאור להתיחסות לא מעטה - הנה הרשימה למעונינים, מועתקת מרשימתו של אשד:

ביבליוגרפיה

ברזל, הלל, היסוד האנטי תנ”כי בשירתנו החדשה, אוניברסיטת בר-אילן, תשכ”ג

‬ ברזל, הלל גבהות הכיסופים – שירה מתקנת עולם: עיקרי השקפה ואמונה מ”צדקיהו בבית הפקודות” ועד “הכול הולך”, תל-אביב : אגודת הסופרים העברים בישראל, תשנ”ג 1993

ברזל, הלל, שירת התחייה: אמני הז’אנר, ספרית פועלים, 1997.

ג., “לוחות גנוזים הוצאו מהגניזה: ז.שניאור מספר על תולדות ספרו שעורר ויכוח עוד בטרם היה לספר” מעריב 8.12.1950

יצחקי,ידידיה ” עיון בשיר”ההולכי בחושך”יונתן רטוש בין האידיאולוג למשורר”” מתוך יונתן רטוש מבחר מאמרים על יצירתו עם עובד ,1983 . ע’ 230-254.

מירון,דן “על שירת יונתן רטוש” ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו, שוקן, 1962 ע’ 111-175.

מירון, דן “בין שנינה להשבעה :על משמעותו של עיקרון מבני מרכזי בשירת יונתן רטוש” סימן קריאה, 15, ינואר 1982.

פורת, יהושע, שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח ,תל-אביב : מחברות לספרות, 1989.

‬ פינס, דן “האדם והיוצר” דבר 20.3.1959

קורצוייל, ברוך “מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים”, לוח הארץ תשי”ג.

קורצוויל ברוך”השפעתה של פילוסופייה חיים על הספרות העברית בתחילת המאה העשרים” בתוך ספרותנו החדשה: המשך או מהפכה, הוצאת שוקן, תשכ”ב, עמ’ 225-269

שביט, יעקב מעברי עד כנעני: פרקים בתולדות האידיאולוגיה והאוטופיה של “התחיה העברית” ירושלים: דומינו, 1984.

‬ ‬שביט, עוז. “האמנם ריתמוס תנ”כי? “לוחות גנוזים” לזלמן שניאור” הספרות, 30/31 (1981) 101-108

שמיר, זיוה להתחיל מאל”ף: שירת רטוש מקוריות ומקורותיה, הקיבוץ המאוחד ,1993.

תמוז ,בנימין,”לזלמן שניאור –שלום”, הארץ, 14.11.1949.

וראו ברשת

זלמן שניאור בויקיפדיה
זלמן שניאור ב”לקסיקון הספרות העברית החדשה“
זלמן שניאור, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
רוחמה אלבג, “אייכם, יהודים גרומים ומוצקים עם מגפיכם הכבדים”, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2008

ארץ שוויצר על “ימי הביניים מתקרבים ”

אלי אשד : בעקבות חתן דמים של חיים הזז”מגזין יקום תרבות

החלק הראשון

החלק השני של המאמר .

החלק השלישי של המאמר

ראו החלק המשלים של מאמר זה

אלי אשד “ההשבעה של יונתן רטוש ”

אשד מביא עוד כמה שירים ברשימתו הארוכה, המורכבת, אגב, משלוש רשימות, ואפשר לגשת אל כל אחת בנפרד. 

השיר המקסים הזה כלכך אופייני לשירת האהבה של ימי הביניים – המוסכמה הערבית של שירת אהבה דרשה להתייחס ל – פנים, שיניים, שיער וידיים, זהו- כל הנשאר על אחריות החושק. נראה ששניאור, במובן מסויים, הופך את דמות האם ל"קן תפילותיו הנידחות", לאותה דמות, שאולי יודעת טוב ממנו "מהי אהבה".

חבל שאין יותר יצירות שכתב ברשת.

ביצוע מבריק של זוהר ארגוב ביוטיוב

מקור השיר –שירונט

ביוגרפיה – מחקר מקיף של אלי אשד, ביקום תרבות

36 - יוסף ליכטנבום

יוסף ליכטנבום

עוד דוגמה עצובה לאיש רוח שפעל רבות בתחום התרבות והספרות העברית, ולפחות בגוגל אין מצאי רב עליו, ואין גם ביוגרפיה ראויה למעט עשר עד עשרים שורות.

השיר הראשון מוקדש לביאליק, שנפטר שנה אחר כך [1934]. בעיקר מצא חן בעיניי החרוז : בית ראשון – אבבא, בית שני – אבאב. החרוז כנהוג בפואטיקה של ראשית המאה ועד שלהי שנות החמישים היה מפגש מצלולי אבל גם נושא משמעות, פעמים רבות החרוז הדגיש משמעויות, תמות, כיוונים סמנטיים. עתים הוא גם "חתר" תחת התימה השלטת ואז הפך לאירוני. בשיר הזה – החרוזים משתתפים בהערצת המשורר, יפי ראייתי, גובהו הרב – על הכף, מעל לסערה, המאפשר לו מבט מיוחד. [ האם התכוון לרפרר ל"גילוי וכיסוי בלשון"? ] עם זאת, בבית השני יש אמירה מוזרה משהו – החרוז "כתב-טחב" כמו מרמז לאיזו סטגנציה? השורה האחרונה בשיר "הוא בקרבו יגדל כאבן כסויית טחב" – הוא הכוונה לים, יש כאן מעין "מיקסמטפורות" ממש לא ברור.


השיר השני נכתב לילדה בת 8.* בשיר הזה היסוד המצלולי הוא המרכז – שם השיר – בבית הראשון המצלול החזק של אותיות שיניות: ש, שׂ, ס, ז, כך גם בבית השני, עם דגש מה לרי"ש. החרוז אגב מודרני ממש, לא נשען באופן בולט על דמיון עיצורים כתובים אלא על הדמיון הצלילי בשמיעה. השיר לילדה לטעמי ממש מקסים, ציורי, משחקי, מנסה לשלב מראה וצליל למקשה אחת.
מקור השיר – עיתון דבר 1933, 8.1

ביוגרפיה – לכסיקון הספרות העברית החדשה ; ויקיפדיה - יוסף ליכטנבום

ביקורת על אנתולוגיה שהוציא לאור - מרמח"ל ועד ימינו

ביקורת על ספר שיריו - משני חופים של יוסף שה-לבן

*תודה ל- ur31 על התיקון

35לוי בן אמיתי

לוי בן אמיתי

כולנו מכירים את "שדות שבעמק" של לוי בן אמיתי, שירים נוספים ומולחנים. ברם האיש מדגניה ב' היה משורר שפרסם שירים רבים, פרסם כמה ספרי שירה, וכמו רבים אחרים, לא הצליח להגיע למעמד הממלכתי הנפלא, שבזכותו ילדי ישראל לומדים שיר אחד שלך, לפחות, לצורך הצלחה בבגרות. 

כמשוררים רבים בני עליה שניה או שלישית, משל הנמלה והצרצר נפל אצלם על אוזנים כבדות מאוד, ללא יכלת לראות את ההומור או האירוניה שבמצב הנמלה ובמצב הצרצר. כך, בשיר הכבד והמסויט הזה, שאולי מרפרר לרעב בישראל בתקופת תנ"ך, או למצור על ירושלים או מצורים אחרים ] למשל בזמן עזיבת דגניה והקמת דגניה ב'? ]– השפע והעמל הוא לצורך צבירה לא לצורך צריכה. 

הסגפנות הקשה תולדת הקמת הישובים בארץ וההיסטוריה הישראלית-פלסטינית. 

כדי להדגיש את ענין השיבולים- אגירה- מצור ורעב הוא משתמש ברפרן "פנימה השבולים" והפיפורה "עמל הנמלים".

מקור השיר – עיתון דברביוגרפיה – ויקי ; ידיעה ב- MYNET; זמרשת

ביוגרפיה - לוי בן אמיתי, ויקיפדיה

34 - אנדה עמיר פינקרפילד

אנדה עמיר-פינקרפילד

על שפת הים
אתמול על שפת הים
אספתי צדפים,
בניתי רחובות,
כבישים,בתים יפים.
כל חברי הביטו.
והנה עבר גמל,
הרס לי את כל העיר.
לשוא כל העמל!

שיר כלכך קטן ובו זמנית כל כך גדול בגלל שתי השורות הסוגרות אותו. יתכן וברמתו של הילד, הגמל והנמל הם חרוז או מצלול נעים, יתכן והם מסמנים ריאליה אפשרית לגמרי [ לא כיום ובאף חוף ים ישראלי, למעט אולי באילת] אבל כשאדם בוגר קורא את השיר התמונה אחרת לגמרי, יש בה מתחים מובנים מאוד – הראשון הפער בין המדבר לבין חוף הים, למרות שבשניהם יש חול, הרי אין חול חוף הים המבטא עירוניות כמעט מלאה לבין חולות המדבר, המסמנים נדודים, חיים בטבע, היעדר מים ובעיקר ארעיות.

ב- 4 הטורים הראשונים, הדוברת הקטנה ככל הנראה בונה עיר, ההיבט האסתטי מרכזי – צדפים-יפים [החרוז], והדגש הוא באמת על "יפים", כמעט חזון תל אביב הקטנטנה והחדשה על חופי הים התיכון. הבניה קשורה אל הטבע, אל חומרים זמינים על חוף הים.

בארבעת הטורים הבאים, ההתחלה – כל חברי הביטו – התפעלו והתרשמו ככל הנראה, והנה – מילת המפתח היוצרת את העימות הבסיסי בין "הטבע" לבין "מעשה האדם", היפוך כל – עד אשר "לשוא כל עמל".

שיר ממש לא אופטימי, די מדכא ודי מייאש. וזה לילדים או להוריהם?

השיר בנוי משני בתים שחוברו ליחידה אחת בת 8 טורים. החריזה היא אבגב, והוא בבחינת חצי סונטה, יש בו מושלמות צורנית התואמת את תפיסת הבית הראשון של העיר הכלולה ליופי, ומנוגדת במהותה לבית השני, בית ההרס.

מקור השיר – מאמר ארוך על שירת הילדים שלה – כתבה שרה שוורץ

תעתיק שיחה עם אנדה עמיר פינקרפילד בתוכית "לעקרת הבית" מ- 1965

ביוגרפיה – ויקי ; דף הנחייה למורים

33 - משוררים חרדים

צבי יאיר - צבי יאיר – הכהן הגדול בקודש הקודשים

יש גם משוררים דתיים, אולי אפילו חרדים, אבל מקומם לא יכירם במערכת החינוך הרגילה, החילונית, ספוגת שירת "האני" החילונית והספקנית. שימו לב לשיר הנהדר הזה, המתאר את יום כיפור, בבית המקדש, עת הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים. מחד העם המצפה לנסים ומאידך הכהן הגדול שהצליח לצלוח את נהר החרדה. מה שמזכיר קצת את שירה של זלדה "כל שושנה" המלים החותמות אותו

"קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.
"

בניגוד לזלדה, חצית ים האש אל השושנה [ סמל קבלי/נוצרי/מיסטי ] אצל צבי יאיר, זהו הנהר המחבר אדם עם אלוהיו ותוצאתו אחריות נוראה "פחד איום/ אשר נזרו/ חובק את ראשו".

הפואטיקה של השיר מודרנית, אופיינית לשירה העברית אחרי אלתרמן. אין חריזה, בתי השיר אינם קבועים באורכם, אבל: 4 -6 -4 – 7 בית ראשון ואחרון בהתאמה. האם למספר הטורים ישנה משמעות? ששת ימי מעשה, 7 המספר הטיפולגי של שלמות – השבת? רק שבחכמה רבה, המספר 7 מכיל כאן שבריריות עמוקה, מובנית אצל הכהן הגדול.

מקור השיר – כתב העת מבוע, אתר דעת

ביוגרפיה – ויקי ; לכסיקון הספרות העברית החדשה ; חב"דפדיה ;

מקור השיר של זלדה, כל שושנה – אביב חדש, רשת אורט

**
בונים הלר

בונים הֶלֶר (נכתב גם בִּינֶם הלר; נהגה "בִּינֶם" בניב היידיש הדרומי; ביידיש: בינם העלער, לעיתים בינעם; בכתיב סובייטי: בינעמ העלער; 25 בינואר 1908 – 12 במאי 1998[1]) היה משורריידי יהודי פולני, מן הבולטים במשוררי היידיש בגוש הסובייטי.[2] מ-1957 התגורר בישראל.מצוטט מויקיפדיה

השיר הזה מציג את המתח בין הזכרון, שאין חפץ בו "אני לא אובה זאת לזכור" לבין התגברות הזכרון הזה, שיש להרדימו באמצעות "גון המרה והסם" [ לגבי הסמים, ידוע היטב שק.צטניק חי את מרבית חייו כשהוא מקבל סמים כדי להיות מסוגל לחיות] בכל נקודה, מקום בו הוא נמצא נוראות העבר והוא מבקש מהכנרת שתגן עליו. השיר בנוי מבחינה פרוזודית לתפארת, 6 בתים, כל אחד בן 4 טורים וחריזה מסורגת אבאב, כמקובל בשירה בת זמננו, החרוז אינו רק קישוט אלא גם תבנית תוכן מובהקת. האנפסט מיצב את התבנית ה"קשוחה" של בתי השיר, ובכך הופך את המתח הבלתי נסבל, הסבל הנפשי והגופני העמוק למוחשי עד כאב.

שיר נוסף –

חיה אחותי / בִּינֶם הֶלֶר

פורסם בתאריך 09/12/2011 על ידי yuvalav

חוברת מספר 49 שנת 2013


הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.


עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.


וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.


הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.


וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.


אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.


שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

מיידיש: בני מר

איך אפשר להשאר אדיש מול שיר כזה, הפורט היטב על כל מניפולציות הריגוש המוכרות, אבל במקרה דנן, כפי שכתב ק.צטניק, אל לנו, אותם שלא היו בפלנטה האחרת, לשפוט. 
השיר מושלם מבחינה צורנית וחלוקת התכנים בו, דרך פיתוח הנרטיב, בשל היותו שיר של אמן מוכשר ובעל מיומנויות גבוהות מאוד. השיר בן 7 בתים, החריזה אבאב מוסיפה לרמות הריגושיות החזקות שבשיר. אין בשיר סנטימנטליזם "זול", אבל היסוד המלודרמטי חזק, מכאיב.

שוב אני משתאה על כך שבמרשתת בעברית יוצרים רבים לא זוכים לפרסום עבודתם או זוכים למידע מועט עליהם. דווקא הלר, משורר אידי שזכה לתרגומי שיריו ראוי ליותר תשומת לב. שני השירים קשורים לשואת יהודי אירופה, אבל שניהם מציגים גיוון פואטי בלתי רגיל, ידיעת המתח הבלתי נסבל בין פאתוס וסינטמנטליות.

מקור השיר – עיתון דבר, 1957
מקור שיר שני – קול לובלין
ביוגרפיה – ויקי ;

32 - יל"ג

סוֹף דָּבָר / יהודה ליב גורדון

(לשרה שפירא)


לֹוֶה אָנֹכִי; חוֹבוֹתַי
עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹתַי –
שַׂעֲרוֹת הַזָּקָן וְהַפֵּאָה,
וּבְרֹעַ מַעֲמָדִי
אֵין לְאֵל יָדִי
לְשַׁלֵּם גַּם עֲשָׂרָה לְמֵאָה.

וּבְכֵן הַמְּעַט אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי
יַסְפִּיק לָךְ לְתַשְׁלוּמֵי מנְחָתֵךְ,
וְאֶת יֶתֶר הַשִּׁירִים הִנַּחְתִּי
לְמַתְּנַת-דְּרָשָׁה בְּיוֹם חֲתוּנָתֵךְ,
אֶפֶס כִּי תְמַהֲרִי לִמְצֹא לָךְ חָתָן
בְּטֶרֶם יִקְרְאוּנִי לִסְעֻדַּת לִוְיָתָן.
יְהוּדָה הַלֹּוֶה.

בעיני זה שיר יפהפה. מעין שיר מוסר ותוכחה, אבל כלפי עצמו. כלפי חוץ הוא בהחלט מעין הלקאה עצמית, עד אשר מגיעים לשורה השלישית בבית השני, המעלה את האפשרות שהחובות הינם שירים. שהרי שרה שפירא הכירה את יל"ג והם קיימות תכתובת בת שנה ביניהם. :

"

שרה שפירא מתוך: קול עלמה עברייה : כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה > קול עלמה עברייה כתבי נשים משכילות במאה התשע־עשרה > חלק שני מאמרים ומכתבים גלויים בעיתונות

שרה שפירא שהתכתבה עם יל"ג ונודעה בשירים עבריים שכתבה , פרסמה מאמרים קצרים בעיתונות התקופה . בהספד שפרסמה שרה שפירא בשנת , 1897 על אחד ממשכילי הזמן שמת בטרם זמנו , היא מונה את שבחיו כאוהב השפה העברית , כמשתתף תדיר בכתבי העת העבריים וכפעיל למען החייאת השפה העברית . הכותבת רואה עצמה כחלק מן החוג הפנימי והפעיל של אוהבי העברית , ומתוך התיאור מתגלה גם ההווי המיוחד של המשכילים המקפידים על הדיבור העברי . מתוך : המליץ , , ( 10 . 1 . 1898 ) 37 גליון . 288


אם כך, הגישה הליצנית משובבת נפש, היא מרחיקה את דימוי המשורר הסובל והמתענה ומעלה דמות שנונה, בעל הומור ואירונית בהחלט.

יש לחזור וללמד את ילג, את שיריו הקטנים והנפלאים.

מקור – פרויקט בן יהודה

שרה שפירא – קול עלמה עברייה