33 - משוררים חרדים

צבי יאיר - צבי יאיר – הכהן הגדול בקודש הקודשים

יש גם משוררים דתיים, אולי אפילו חרדים, אבל מקומם לא יכירם במערכת החינוך הרגילה, החילונית, ספוגת שירת "האני" החילונית והספקנית. שימו לב לשיר הנהדר הזה, המתאר את יום כיפור, בבית המקדש, עת הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים. מחד העם המצפה לנסים ומאידך הכהן הגדול שהצליח לצלוח את נהר החרדה. מה שמזכיר קצת את שירה של זלדה "כל שושנה" המלים החותמות אותו

"קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.
"

בניגוד לזלדה, חצית ים האש אל השושנה [ סמל קבלי/נוצרי/מיסטי ] אצל צבי יאיר, זהו הנהר המחבר אדם עם אלוהיו ותוצאתו אחריות נוראה "פחד איום/ אשר נזרו/ חובק את ראשו".

הפואטיקה של השיר מודרנית, אופיינית לשירה העברית אחרי אלתרמן. אין חריזה, בתי השיר אינם קבועים באורכם, אבל: 4 -6 -4 – 7 בית ראשון ואחרון בהתאמה. האם למספר הטורים ישנה משמעות? ששת ימי מעשה, 7 המספר הטיפולגי של שלמות – השבת? רק שבחכמה רבה, המספר 7 מכיל כאן שבריריות עמוקה, מובנית אצל הכהן הגדול.

מקור השיר – כתב העת מבוע, אתר דעת

ביוגרפיה – ויקי ; לכסיקון הספרות העברית החדשה ; חב"דפדיה ;

מקור השיר של זלדה, כל שושנה – אביב חדש, רשת אורט

**
בונים הלר

בונים הֶלֶר (נכתב גם בִּינֶם הלר; נהגה "בִּינֶם" בניב היידיש הדרומי; ביידיש: בינם העלער, לעיתים בינעם; בכתיב סובייטי: בינעמ העלער; 25 בינואר 1908 – 12 במאי 1998[1]) היה משורריידי יהודי פולני, מן הבולטים במשוררי היידיש בגוש הסובייטי.[2] מ-1957 התגורר בישראל.מצוטט מויקיפדיה

השיר הזה מציג את המתח בין הזכרון, שאין חפץ בו "אני לא אובה זאת לזכור" לבין התגברות הזכרון הזה, שיש להרדימו באמצעות "גון המרה והסם" [ לגבי הסמים, ידוע היטב שק.צטניק חי את מרבית חייו כשהוא מקבל סמים כדי להיות מסוגל לחיות] בכל נקודה, מקום בו הוא נמצא נוראות העבר והוא מבקש מהכנרת שתגן עליו. השיר בנוי מבחינה פרוזודית לתפארת, 6 בתים, כל אחד בן 4 טורים וחריזה מסורגת אבאב, כמקובל בשירה בת זמננו, החרוז אינו רק קישוט אלא גם תבנית תוכן מובהקת. האנפסט מיצב את התבנית ה"קשוחה" של בתי השיר, ובכך הופך את המתח הבלתי נסבל, הסבל הנפשי והגופני העמוק למוחשי עד כאב.

שיר נוסף –

חיה אחותי / בִּינֶם הֶלֶר

פורסם בתאריך 09/12/2011 על ידי yuvalav

חוברת מספר 49 שנת 2013


הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.


עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.


וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.


הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.


וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.


אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.


שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

מיידיש: בני מר

איך אפשר להשאר אדיש מול שיר כזה, הפורט היטב על כל מניפולציות הריגוש המוכרות, אבל במקרה דנן, כפי שכתב ק.צטניק, אל לנו, אותם שלא היו בפלנטה האחרת, לשפוט. 
השיר מושלם מבחינה צורנית וחלוקת התכנים בו, דרך פיתוח הנרטיב, בשל היותו שיר של אמן מוכשר ובעל מיומנויות גבוהות מאוד. השיר בן 7 בתים, החריזה אבאב מוסיפה לרמות הריגושיות החזקות שבשיר. אין בשיר סנטימנטליזם "זול", אבל היסוד המלודרמטי חזק, מכאיב.

שוב אני משתאה על כך שבמרשתת בעברית יוצרים רבים לא זוכים לפרסום עבודתם או זוכים למידע מועט עליהם. דווקא הלר, משורר אידי שזכה לתרגומי שיריו ראוי ליותר תשומת לב. שני השירים קשורים לשואת יהודי אירופה, אבל שניהם מציגים גיוון פואטי בלתי רגיל, ידיעת המתח הבלתי נסבל בין פאתוס וסינטמנטליות.

מקור השיר – עיתון דבר, 1957
מקור שיר שני – קול לובלין
ביוגרפיה – ויקי ;