יום רביעי, 21 באוגוסט 2019

33 - משוררים חרדים





צבי יאיר - 
צבי יאיר – הכהן הגדול בקודש הקודשים




יש גם משוררים דתיים, אולי אפילו חרדים, אבל מקומם לא יכירם במערכת החינוך הרגילה, החילונית, ספוגת שירת "האני" החילונית והספקנית. שימו לב לשיר הנהדר הזה, המתאר את יום כיפור, בבית המקדש, עת הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים. מחד העם המצפה לנסים ומאידך הכהן הגדול שהצליח לצלוח את נהר החרדה. מה שמזכיר קצת את שירה של זלדה "כל שושנה" המלים החותמות אותו

"קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.
"

בניגוד לזלדה, חצית ים האש אל השושנה [ סמל קבלי/נוצרי/מיסטי ] אצל צבי יאיר, זהו הנהר המחבר אדם עם אלוהיו ותוצאתו אחריות נוראה "פחד איום/ אשר נזרו/ חובק את ראשו".

הפואטיקה של השיר מודרנית, אופיינית לשירה העברית אחרי אלתרמן. אין חריזה, בתי השיר אינם קבועים באורכם, אבל: 4 -6 -4 – 7 בית ראשון ואחרון בהתאמה. האם למספר הטורים ישנה משמעות? ששת ימי מעשה, 7 המספר הטיפולגי של שלמות – השבת? רק שבחכמה רבה, המספר 7 מכיל כאן שבריריות עמוקה, מובנית אצל הכהן הגדול.

מקור השיר – כתב העת מבוע, אתר דעת

ביוגרפיה – ויקי ; לכסיקון הספרות העברית החדשה ; חב"דפדיה ;

מקור השיר של זלדה, כל שושנה – אביב חדש, רשת אורט

**
בונים הלר


בונים הֶלֶר (נכתב גם בִּינֶם הלר; נהגה "בִּינֶם" בניב היידיש הדרומי; ביידיש: בינם העלער, לעיתים בינעם; בכתיב סובייטי: בינעמ העלער; 25 בינואר 1908 – 12 במאי 1998[1]) היה משורריידי יהודי פולני, מן הבולטים במשוררי היידיש בגוש הסובייטי.[2] מ-1957 התגורר בישראל.מצוטט מויקיפדיה



השיר הזה מציג את המתח בין הזכרון, שאין חפץ בו "אני לא אובה זאת לזכור" לבין התגברות הזכרון הזה, שיש להרדימו באמצעות "גון המרה והסם" [ לגבי הסמים, ידוע היטב שק.צטניק חי את מרבית חייו כשהוא מקבל סמים כדי להיות מסוגל לחיות] בכל נקודה, מקום בו הוא נמצא נוראות העבר והוא מבקש מהכנרת שתגן עליו. השיר בנוי מבחינה פרוזודית לתפארת, 6 בתים, כל אחד בן 4 טורים וחריזה מסורגת אבאב, כמקובל בשירה בת זמננו, החרוז אינו רק קישוט אלא גם תבנית תוכן מובהקת. האנפסט מיצב את התבנית ה"קשוחה" של בתי השיר, ובכך הופך את המתח הבלתי נסבל, הסבל הנפשי והגופני העמוק למוחשי עד כאב.
שיר נוסף –

חיה אחותי / בִּינֶם הֶלֶר

פורסם בתאריך 09/12/2011 על ידי yuvalav

חוברת מספר 49 שנת 2013


הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.


עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.


וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.


הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.


וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.


אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.


שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

מיידיש: בני מר

איך אפשר להשאר אדיש מול שיר כזה, הפורט היטב על כל מניפולציות הריגוש המוכרות, אבל במקרה דנן, כפי שכתב ק.צטניק, אל לנו, אותם שלא היו בפלנטה האחרת, לשפוט. 
השיר מושלם מבחינה צורנית וחלוקת התכנים בו, דרך פיתוח הנרטיב, בשל היותו שיר של אמן מוכשר ובעל מיומנויות גבוהות מאוד. השיר בן 7 בתים, החריזה אבאב מוסיפה לרמות הריגושיות החזקות שבשיר. אין בשיר סנטימנטליזם "זול", אבל היסוד המלודרמטי חזק, מכאיב.

שוב אני משתאה על כך שבמרשתת בעברית יוצרים רבים לא זוכים לפרסום עבודתם או זוכים למידע מועט עליהם. דווקא הלר, משורר אידי שזכה לתרגומי שיריו ראוי ליותר תשומת לב. שני השירים קשורים לשואת יהודי אירופה, אבל שניהם מציגים גיוון פואטי בלתי רגיל, ידיעת המתח הבלתי נסבל בין פאתוס וסינטמנטליות.


מקור השיר – עיתון דבר, 1957
מקור שיר שני – קול לובלין
ביוגרפיה – ויקי ;

יום שני, 19 באוגוסט 2019

32 - יל"ג






סוֹף דָּבָר / יהודה ליב גורדון

(לשרה שפירא)


לֹוֶה אָנֹכִי; חוֹבוֹתַי
עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹתַי –
שַׂעֲרוֹת הַזָּקָן וְהַפֵּאָה,
וּבְרֹעַ מַעֲמָדִי
אֵין לְאֵל יָדִי
לְשַׁלֵּם גַּם עֲשָׂרָה לְמֵאָה.

וּבְכֵן הַמְּעַט אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי
יַסְפִּיק לָךְ לְתַשְׁלוּמֵי מנְחָתֵךְ,
וְאֶת יֶתֶר הַשִּׁירִים הִנַּחְתִּי
לְמַתְּנַת-דְּרָשָׁה בְּיוֹם חֲתוּנָתֵךְ,
אֶפֶס כִּי תְמַהֲרִי לִמְצֹא לָךְ חָתָן
בְּטֶרֶם יִקְרְאוּנִי לִסְעֻדַּת לִוְיָתָן.
יְהוּדָה הַלֹּוֶה.

בעיני זה שיר יפהפה. מעין שיר מוסר ותוכחה, אבל כלפי עצמו. כלפי חוץ הוא בהחלט מעין הלקאה עצמית, עד אשר מגיעים לשורה השלישית בבית השני, המעלה את האפשרות שהחובות הינם שירים. שהרי שרה שפירא הכירה את יל"ג והם קיימות תכתובת בת שנה ביניהם. :

"

שרה שפירא מתוך: קול עלמה עברייה : כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה > קול עלמה עברייה כתבי נשים משכילות במאה התשע־עשרה > חלק שני מאמרים ומכתבים גלויים בעיתונות

שרה שפירא שהתכתבה עם יל"ג ונודעה בשירים עבריים שכתבה , פרסמה מאמרים קצרים בעיתונות התקופה . בהספד שפרסמה שרה שפירא בשנת , 1897 על אחד ממשכילי הזמן שמת בטרם זמנו , היא מונה את שבחיו כאוהב השפה העברית , כמשתתף תדיר בכתבי העת העבריים וכפעיל למען החייאת השפה העברית . הכותבת רואה עצמה כחלק מן החוג הפנימי והפעיל של אוהבי העברית , ומתוך התיאור מתגלה גם ההווי המיוחד של המשכילים המקפידים על הדיבור העברי . מתוך : המליץ , , ( 10 . 1 . 1898 ) 37 גליון . 288


אם כך, הגישה הליצנית משובבת נפש, היא מרחיקה את דימוי המשורר הסובל והמתענה ומעלה דמות שנונה, בעל הומור ואירונית בהחלט.

יש לחזור וללמד את ילג, את שיריו הקטנים והנפלאים.

מקור – פרויקט בן יהודה

שרה שפירא – קול עלמה עברייה

יום שבת, 10 באוגוסט 2019

31 - הבת השובבה יל"ג



מַה-תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים?
זָב עִמְקֵךְ הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה.

(ירמיה מ"ט, ד).



בְּעֵמֶק הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנָּה פֹּרַחַת,
נוֹתֶנֶת רֵיחַ טוֹב וּמְלֵאָה נַחַת,
בִּגְאוֹן קוֹמָתָהּ וּבִשְׁלַל צְבָעֶיהָ
כִּבְתוּלָה עוֹלָה מִן הָאָרֶץ מַרְאֶהָ.

– שׁוֹשַׁנִּים וּפְרָחִים הֲדַר עֲמָקֵינוּ
בִּהְיוֹתֵנוּ יוֹשְׁבִים עַל אַדְמָתֵנוּ,
עֵת אֵת וּמַחֲרֵשָׁה עוֹד לֹא זָנַחְנוּ
וּלְמֹאזְנֵי מִשְׁקָל יָדֵנוּ שָׁלַחְנוּ! –

וּבְכַרְמֵי עֵין-גֶּדִי בִּמְחוֹלַת מַחֲנַיִם
תֵּצֵא בַּת יִשְׂרָאֵל יְפַת פַּעֲמַיִם;
בַּת עַמִּי-נָדִיב מַעֲדַנֹּת טוֹפֶפֶת
כְּשׁוֹשַׁנָּה חַיָּה לָעַיִן נִשְׁקֶפֶת.

וּצְעִיף הַצְּנִיעוּת עַל טֹהַר פָּנֶיהָ
תַּשְׁמִיעַ הוֹד קוֹלָהּ, תַּשְׁפִּיל עֵינֶיהָ:
"בָּחוּר, אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּיֹּפִי,
תֵּן עֵינְךָ בַּמִּשְׁפָּחָה אֵין בָּהּ דֹּפִי".

בִּשְׁתַּיִם אֵלֶּה הִתְפָּאֵר יִשְׂרָאֵל
עֵת נֵר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ עוֹד יָהֵל
וּבְלִבּוֹ הִתְנוֹסְסָה רוּחַ אֲבוֹתָיו:
בַּהֲדַר עֲמָקָיו וּצְנִיעוּת בְּנוֹתָיו.

פִּתְאֹם רוּחַ מַשְׁחִית, רוּחַ שִׁדָּפוֹן
נֵעוֹר מִבָּבֶל, בָּא מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן,
בִּמְקוֹם כָּל הַבִּרְכַּיִם כּוֹרְעוֹת לַבַּעַל
וּכְבוֹד הַנָּשִׁים עַל מִזְבְּחוֹתָיו יַעַל;

רוּחַ מַשְׁחִית זֶה, רוּחַ זִלְעָפוֹת
מִשֵּׂאתוֹ תּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלוֹת הַיָפוֹת,
עָבַר בַּשָּׁרוֹן וְחָלַף בִּיהוּדָה,
נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי בַּת-צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה.

וּבְצֵאת בַּת יִשְׂרָאֵל בַּשָּׂדֶה לָשׂוּחַ
פָּגַע בָּהּ פִּתְאֹם וַיִּתְקְפֶהָ הָרוחַ,
וּבְחֵיק הָעֵמֶק הִיא נָפְלָה כָּרָעָה,
בּוֹסְסָה שׁוֹשַׁנָּיו וּצְעִיפָהּ קָרָעָה.

מִנִּי אָז צְנִיעוּת בַּת יִשְׂרָאֵל חָדֵלָה
וּכְבוֹד אָבִיהָ לָאָרֶץ חִלֵּלָה,
גַּם מֵעֵמֶק הַשּׁוֹשַׁנִּים גָּלָה יְקָרוֹ
נָס לֵחוֹ, פָּג רֵיחוֹ, פָּנָה הֲדָרוֹ.






כולם יזכרו ליל"ג את "על קוצו של יוד" ולא יקראו את שאר שירתו. שלטעמי, קריאה ורלוונטית גם בימינו אנו. מלאת חכמה , אירוניה וכן, גם קיטש – מה יש?! צעירים יכולים לרוות ממנה נחת.


הקפיצה שעושה יל"ג מעמון אל "בת ישראל" מרשימה במיוחד. תיאורי טבע והרמוניה מלאים, מזכירים כמובן את ז'אנר האידיליה, שבה התמחה אחריו טשרניחובסקי וגם שמעוני. האידיליה או הפסטורליה שבמהותן מציגות עולם מושלם, אשר מתמוטט ונהרס אט אט. ברם, אך מסורת היא בשירה העברית מאז ימי הביניים ובתהליכי הדרשנות יהודית להתעלם פעמים רבות מההקשר שהפסוק מצוי בו, כדי לבסס אמירה כזו או אחרת.

כך השיר הזה, בן תשעת הבתים, והציטוט מירמיהו. חמישה בתים מוקדשים לצניעות של בת ישראל הקשורה ליפי העמקים, ליפי אור השמש וריקודי הצנועה מכולן. ארבעה בתים לרוח המשחית מהמזרח ומהצפון. מנערה טהורה הופכת בשל "הרוח הרעה" לאחת שבחיק העמק מתהוללת, צעיפה קרעה. והנה אף כאן ירמיהו א' 14 "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. "

לית מאן דפליג ששיר זה הוא בעצם מעין "חיקוי " של נבואת ירמיהו מפרק מ"ט, אפילו הבחירה בתיאורי הנוף השונים " לא רק ביציאת בבל צפות ועולות תמונות מחיי הצאן. גם בשיבת העם לארצו רואה הנביא את העדר השב אל נווהו )כשם שאת חורבן העם הוא רואה כתוצאה מתעיית צאן ישראל מנוהו אל הרים זרים(. נבואות-הנחמה הליריות ביותר משתפכות בתיאורי עם ישראל כ"צאן האובדות" אשר שבו אל מרעיתן ואל רועם האהובים )נ׳,יט(: ׳ְוׁשַב ְב ִּתי ֶאת ִי ְשָׂר ֵאל ֶאל ָנֵוהּו ְוָרָעה ַה ַּכְר ֶמל ְוַה ָּבָׁשן ּו ְבַהר ֶא ְפַרִים ְוַהִּג ְלָעד ִּת ְשַּׂבע ַנ ְפׁשו׳. מה נוגעת אל הלב התמונה הזאת של עם ישראל הרועה שוב בהריו הדשנים כרעות הצאן בנוהו, אך לא רק במשל ידבר ירמיהו. עיניו כלות לראות לא את עמו בלבד רועה בהריו, אלא את צאנם ובקרם ממש, אלה היצורים אשר הם חלק בלתי נפרד מחוויית חייו הוא וחיי העם.
(מתוך: נגה הראובני, אור חדש על ספר ירמיהו)
 
האם באמת רק שיר חיקוי לנבואות ירמיהו, שביאליק אחרי יל"ג הרחיב והעצים. מיהו או מיהם מטרת הזעם/הכעס של המשורר? מיהי בת ישראל או נציגי ישראל שבבל "רוח רעה" נכנסה בו? 

ביומן של יל"ג מצאתי אזכור משנת 1891, על שליחת השיר לפרסום אצל רבניצקי :

 יועש"ק, ח' טבת.
שלחתי שני מכתבים, אחד לרבניצקי עם השיר "הבת השובבה" והשני ל"הצפירה" עם המאמר "מרפא לשון".  דבר יום ביומו, פרויקט בן יהודה

עם זאת, לאחר קריאה מרובה של ביקורות, הערות, מונוגרפיה שלמה, לא הצלחתי לגלות את תאריך פרסום השיר, השארתי שאילתא בספריה הלאומית. כשאקבל תאריך, אכתב כהערת תגובה המשך לטקסט.
- - - -
יש מקום  להתייחס לפרוזודיה של השיר: הבית בן ארבעה טורים, חריזה אחידה של אאגג ומשקל אחיד - חיבור של שני משקלים - אנפסט ואמפיברך בשיטה הטונית-סילאבית.
יודגש שהחריזה נושאת משמעות מובהקת, ועיקרהּ הדגשת רעיון העולה בתוך הבית בשיר. אבדן הצניעות המינית למען פריצות אלילית, פאגאנית. הטבע מלא ההוד הופך "גם מעמק שושנים גלה יקרו" [ בית 9 ] לדוגמה, בית אחרון: "גלה יקרו/פנה הדרו" אמנם אין זה החרוז הכי מומלץ, אבל הוא בונה בהצלחה רבה את צורת התקבולת הנרדפת, ומוסיף על הטור האחרון שבשיר שכולו אבדן. וזו הרי מהות השיר האפי, המושלם בצורותיו הפרוזודיות החופף את האידיליה - מתמונה מלאת שלמות, כמעט גן עדן אל ההרס והחורבן. לא בכדי תמונת גן העדן ופיתוי האשה, בת ישראל, על ידי הנחש נמצאת בתשתית התמטית של השיר .  המעבר הוא משירה וריקודים של בת ישראל הצנועה , חגיגות ט"ו באב אל עבודת הבעל ופולחני המין המקובלים ב"במות".

מקור – פרויקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד
דבריום ביומו, יומנו של יל"ג משנת תרנ"ב, פרוייקט בן יהודה

קריאה נוספת מומלצת

יל"ג, דבר יום ביומו, פרויקט בן יהודה
שמואל לב ציטרון - יל"ג, מונוגרפיה, פרויקט בן יהודה
הלל הלקין, היכן היא מולדת היהודים? 13.5.2016, אתר מידה

יום רביעי, 7 באוגוסט 2019

30 - דוד שמעוני



דוד שמעוני


שיר הנודד
מילים: דוד שמעוני


מי יתנני עוף
צפור כנף קטנה
בנדודי אינסוף
נפשי מה מתענה.

מי יתנני עוף
צפור כנף קטנה
אשר בקן הטוב
תנוח שאננה.

אהה, כעוף נדוד
אנוד אני גם כן
אך עת איעף מאוד
לנוח אין לי קן.

- - - - - - -
קטע מתוך האידיליה – יובל העגלונים:חצרות (מתוך "יובל העגלונים"), דוד שמעוני


ישינה חצרות,מוצפת בנוגהות הלבנה המלאה,
הבהיק כמרוחץ בחלב הסיד על כל כותל וגדר
(גדרי אבנים לחצרות וגובהן כאמה וחצי
עד כי כל חצר כמבצר מעט, מפני אויב למחסה),
אולם הטיח הלבן משווה חן שלום ושלווה
על המושבה הנאה אפופת פרדסים וכרמים,
יגדל זה רושם השלווה ביחוד בליליות הבהירים,
חרש כי יצוף הסהר בתכלת הרווה, הגדושה,
יצוף לאט, בלי היחפז מעל למושבה הישינה,
דומה לשומר בוטח עומד על מצפה גבוה,
צופה ומביט מסביב בעין בוחנת ומנוסה, תר בבת אחת את כל המושבה מכל עבריה,
הנה הוא סוקר רחוב "הקייטנים" עם ששת "היכליו",
בעלי שתי קומות ובנויים בטעם אדריכל מקומי,
שפע מרפסות, אכסדרות, יציעים, עמודים וצריחים,
חציים הגגות משופעים וחציים שטוחים עם מעקה,
סגנון משונה, מין בליל של בגדד וברדיצ'ב גם יחד…
מציץ בזהרו השלו את כל המושבה הנמה, החל מרחוב הקייטנים וכלה בשכונת ברכיאל,
בה התימנים יגורו. ויפה השכונה בלילה.
בתי החומר הקטנים, שככה עלובים הם יומם,
עתה מוכספים יזהירו בזוהר צנוע, חגיגי.
שיחי הפרחים המעטים הצומחים על יד הפתחים,
פרחי ערב הריחניים, מתימן הרחוקה הובאו,
נראים כחיים ורוגשים בזוהר הטללים המפרפר…
- - - - - - -
לא רבים יודעים שרחובות שונים בארץ בשם "שמעוני" קרואים על שמו, בוודאי בתי ספר רבים מספור. אני מקווה ששם לפחות שומרים את זכרו.
אני זוכר גם את השיר – שיר הנודד וגם את יובל העגלונים שהיה במהדורת כיס קטנטנה, ולמדנוהו בבית הספר.
השיר "שיר הנודד" זכה לביצועים קאנוניים לגמרי, אסתר עופרים בוודאי. לגבי הקטע מיובל העגלונים הוא מצביע היטב על אופיה של האידיליה האזרחית, הריאליסטית והניסיון למיפוי אפי נרחב של המציאות. בעוד שיר הנודד מכיל יסודות מעין-אלגיים, יגון ועצבות מעודנת ונעימה, הרי הקטע שהבאתי רק מציע תמונת נוף שאין בה "נחמה", אולי עתיד? אולי..

מקור השיר – שירונט
מקור הקטע מהאידיליה – האתר לתולדות רחובות
ביוגרפיה – ויקילכסיקון הספרות העברית החדשהפרוייקט בן יהודה

אסתר עופרים - שיר הנודד

יום שבת, 3 באוגוסט 2019

29 - ביקורת פואטת




ביקורת פואטת


ביקורת פואטת // אריק בנדק-חביב
רשימה שפרסמתי לפני כשלוש שנים בכתב עת, בפייסבוק - מצאתי בינתיים רק שיר אחד. למרות העדר השירים, הרשימה משקפת את העמדות הבסיסיות שלי כקורא שירה.
סקס עם קדושים או תשוקה חוצת מגדרים, טוהר הגזע או קוקטייל אשכנזי-ספרדי? המבקר שלנו סוקר את השירים שעלו עד כה בשירא פואטת. מדור חדש
• השיר הראשון של מאיה לביא נקרא "תינוק". השיר הזה בהחלט הביא את הבקשה של מקימי הקבוצה להדהים, להיות פואט, לצאת לגמרי מהמוכר והידוע. המשחק בין הספר לבין התינוק, היות התינוק-אתה (הספר, בן הזוג) תוצר ל"יום רע, יום חולה". זה שעצם נוכחותו נסבלת, "גם אותך צריך".

14.2.13
בימים טובים נולדים תינוקות טובים.
ביום רע נולדת אתה.
תינוק עם כרס. ספרון שירה קטנטן של אלדן בכיס חולצתך. 
אותיות קטנות. שירה גדולה, אמרת.
אני המשכתי, כתבתי. סובבתי את הגלגל,
אתה תבעת חצי ממנו וביום פקודה לקחת עוד שליש.
בימים רגילים נולדים תינוקות רגילים.
בימים חולים נולדת אתה.
תינוק אוקטן 95 וסוודר. וזה בסדר. גם אותך צריך.
ספרון שירה קטן בכיס החולצה. אותיות קטנות, שירה גדולה
ואני כתבתי וכל שורה-דמעה.
ואתה ינקת,
תינוק עם כרס וספרון שירה.
בהצלחה אנשים טובים מאוד
https://tinyurl.com/y5c2bfjp
• השיר השני של אנה שרר, "חצאית", מתחיל בתמונה ארוטית מאוד, ממשיך לישו ומשם למחוזות אחרים. שיר מפתיע, אם כי סקס עם קדושי הדת אינו דבר חדש לגמרי, וגם הקניבליזם הקיצוני בסיום השיר, הכולל גם קניבליזם עצמי, "אתאכל" עם רפרור לסנה הבוער.


• השלישי של ינון ניר, "שירה היברידית", אינו מסתתר מאחורי המסכות הספרותיות-שיריות, והוא בוטה לגמרי. זהו שיר פוליטי המעלה את סוגיית בני התערובת (היברידים) בחברה הישראלית, בה הקיטוב מזרחי-אשכנזי מאבד את הצפון. השיר משתמש בביטויים טעונים כ"טוהר הגזע".
• שירו של אלכס נץ, "בלי ביצים", הוא הרחבה של הביטוי העברי "לאכול בלי מלח" – דבר המצביע על כוחנות ואלימות מחד, ותחושת נחיתות וכעס, מאידך. זה שיר בוטה במיוחד, וייתכן, שכל קיומו הוא הפרובוקציה עצמה, בתקופה בה הדיבור התקין שולל פנייה כזו. יש בו משהו חי, אמיתי ומצפצף על מוסכמות הדיבור.
• טל קלנר בשיר "שטיח", מספרת לקורא את כל האגדות הידועות בשיח הסטריאוטיפי אודות "מזרחים חמי לב", משפחות גדולות לעומת האשכנזים הדוממים, המנוכרים זה לזה, אפילו בתוך המשפחה. העמדה של האשכנזי באה מקנאה, הערצה, השתוקקות ורצון להיות כמו – היפוך של התפיסה המקובלת של יחס האשכנזי למזרחי. הבית האחרון והחזק, הופך את השטיח, וכמו בשיר הקודם – יש בו משחק בביטוי עברי "לטאטא מתחת לשטיח" כשהוא הופך למציאות ממשית, עת הוא מורם והכל מתגלה.
• השיר "ללא כותרת" של גל ברזילי, מקרקס את התודעה המגדרית. באין מגדר, אין גם אישה ואין גם זין או זקן. שיר יפהפה. השיר הקצרצר הזה, משחק נהדר בדימויים השונים של זכר-נקבה, בסטריאוטיפים הרגילים והמקובלים, עד כדי ביטול סופי של הבסיס הביולוגי, המשפיע על התודעה המגדרית. הבסיס התודעתי המורכב, מבטל לגמרי את הבסיס הביולוגי למין ולמשיכה מינית, הסטריאוטיפית.
• "להוציא למישהו אחר" של יגל הלל, מתכתב בראש ובראשונה עם העברית העילגת משהו בטורים: "קימטתי … שהרגע..", במקום "כשהרגע". לעתים זה מייצר קשיים בהבנה של הנאמר, ולא תמיד הדיבור הוא השפה האידיאלית לשיר, מה גם שהפואטיקה של השיר הזה איננה עברית רזה או שפה נעדרת מטאפורות מורכבות, נהפוך הוא. המטאפורה המופלאה: "כמו זו שעכשיו / קימטתי לזכוכית בחלון" – צובעת את השיר כולו במורכבות האמיתית של יחסי בנים-הורים-אהובות.
• השיר האחרון במקבץ השירים שהתפרסמו עד עתה, הוא של שושי קלאס, "השתדלתָּ". השיר בן שש השורות מנסה להצביע על הניכור הבסיסי בין גבר לאישה. הוא מנסה לעזוב ללא רעש והיא, גם מתעוררת וגם נמחצת תחת תרמילו הקורס. הייצוג של הגבר באמצעות התרמיל מציג את דמות הנווד, אורח לרגע. התבנית "הסיפורית" בשיר מעניינת במיוחד וגם בו יש בו יסוד של הפתעה וניסיון לברוח מהפואטיקה הקונבנציונלית.
מקריאת שמונת השירים עולים כמה קווי דמיון ברורים:
• עברית מדוברת – ניסיון למצוא שירים ששפתם עברית בת זמננו. גם אלה כמו הלל, החובבים את הצורניות המורכבת של דור "כותבי הטורים" (אלתרמן וחוּגו, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת).
• כאן ועכשיו – הוא התימטיקה המרכזית של כותבי השירים, כל אחד מנקודת המבט האישית והייחודית שלו.
• פרוזודיה (דפוס דיבור) – הבית הוא בחירה של הכותב, וכמו הרבה שירים הנכתבים במאה האחרונה, צורת הבית, קיטוע השורות כפוף ל"רגשות" הדובר. גם החריזה מקרית בחלקם, כאשר היא כבר נמצאת.
• הכל אישי – אין "קול כללי", חברתי, תרבותי או לאומי, אם כי בשיר של ינון ניר, ישנה אמירה חברתית כללית המשתלבת בקול האישי. אך הקול האישי, מסרב להפוך ל"אני מוכלל", שאפיין את השירה העברית עד שנות ה-60 לערך במאה העשרים.
קריאה נעימה!
*הכותב הוא בוגר החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, עורך שירה ומורה לספרות.

יום שלישי, 30 ביולי 2019

28 - יערה בן דוד


יערה בן דוד

בְּטֶרֶם
שַׁל נְעָלֶיךָ וְלֵךְ לְאַט
עַל רִצְפַּת הָעֵץ הַחוֹרֶקֶת בְּבֵית הָעֵץ
בְּבּוּדְגַנְיָה וַאס בּוֹאֲכָה הַיַּעַר וְנַכְלוּלָיו
כָּאן שָׁרְשֵׁי הָעֵצִים לֹא מְעֻפָּרִים בָּאֲוִיר
תַּגִּיד קִנְאָה בְּשָׁרָשִׁים לֹֹא שֶׁלְּךָ וּלְעוֹלָם
לֹא יִהְיוּ שֶׁלְּךָ.
בְּשָׁרְשֵׁי הַשֶּׁקֶט דִּנְדּוּן יָרֹק
מְלֹא מֶרְחַב הָעַיִן כָּל מַה שֶּׁתָּדוּג מִן הַהֵד בַּגַּיְא
שֶׁתִּשְׁמַע, מְלֹא נְחִירַיִם מַלֵּא אֶת הָרִיק
צֵידָה לְאֶרֶץ רְחוֹקָה
לִפְנֵי רֶדֶת הַמָּסָךְ
איך קוראים שיר כזה? שיר שמציג בעוצמה רבה את היעדר השורשים, היעדר המקום, היעדר השייכות? בסיום החלק הראשון של השיר, מופיע ההיגד הבא: "לא יהיו שלך", אחריו מופיע מה אולי יהיה שלך.
ומה יהיה שלך – רשמי החושים. זו בדיוק תמצית שירו הידוע של זך "הצייר מצייר" ואח"כ פירוט מעמיק מה המשורר עושה[אספן רשמי רגע]. גם שירה של זלדה בשירה הנפלא "הכרמל האי נראה" מתארת את  "הצידה", שלוקחת נשמת המת, רשמי חושים וגוף. וודאי השיר הזה קרוב יותר לשירהּ של זלדה מאשר לשירו של זך, אבל הגישה הרומנטית הרואה ברשמי החושים את מהות החיים או "דרך החיים" או תרמיל הנשמה. ברור שגישה כזו, שאצל זלדה מובנת מעצם עמדה המסטית כלפי החיים, החסידית-לוריאנית, כי הנשמה היא מהות אלוהית בתוך הגוף האנושי החוזרת ליוצרהּ עם מות הגוף, ואין היא חוזרת ריקם, בטח לא לפי זלדה, כנראה גם הדוברת בשיר זה חושבת אותו הדבר.

מקור השיר – האתר של נילי דגן – http://nillydagan.com/index.php
זלדה – הכרמל האי נראה – http://cafe.themarker.com/post/1919568/module/blog_post/?plasma=true

יום שני, 22 ביולי 2019

27 ברכיה בן נטרונאי הנקדן


ברכיה בן נטרונאי הנקדן 

 התרנגול והאבן היקרה

תקציר ביוגרפי, מויקיפדיה - "

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ברכיה בן נטרונאי הנקדן
Berekhya Hanakdan
לידההמאה ה־12
צרפתאנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירההמאה ה־13 עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוקמדקדק ונקדן
שפות היצירהעברית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטותמשלי שועלים
שנות פעילותבסביבות שנת ה'ק'1300
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן (המכונה גם ר' קרשביהו הנקדן), חי ופעל בסביבות שנת ה'ק',1300, ויש המקדימים את זמנו בכמאה שנים. מדקדק ונקדן, מחבר ספרים ומתרגם ספרים אחרים, בעיקר מצרפתית לעברית. חי ופעל בצרפת, באנגליה או בנורמנדיה. ספרו הנודע ביותר הוא משלי שועלים, ספר משלים ומליצות בעלי מוסר השכל הכתוב בחרוזים.



התרנגול והאבן היקרה.
כסיל את עיניו מחכמה יגרע, מואס בטוב ובוחר ברע.
תרנגול על אשפה עלה,והדומן ברגליו פזר ועלה, למצא תולעים למאכלו, משם חפר אוכל ברגלו. וימצא ישפה אבן טובה,ולנקר עוד באשפה לא אבה. ויאמר1 חשבתי למצא יתרון טוב בעמלי,תולע או זבוב אשר ייטב לי, ועתה ישפה הנה מצאתיך, מה יתרון לי באשר ראיתיך? אז אמנם את נחמדת למראה, ואם ימצאך עשיר יתגאה, ותהי בידו נקפצת, ובזהב טוב משובצת, ותאיר על אורך שבעתים. אך עתה בין רגלים, תהי דרוכה ורמוסה, כי נפשי עליך לא חסה, באשר לא אמצא בך חפצי; טוב לי תולע שלם או חצי להשיב נפשי הרעבה ממציאת אבן טובה.
המשל המקסים הזה עוד בטרם נתיחס למשמעות התרנגול, הגבר בתרבות העממית אך גם העילית מלמד איך הטיפש מעדיף את היצר על פני השכל, החכמה, שהרי האבן הטובה היא החכמה והתולעת היא כנראה הרע, היצר.
דא עקא, מהצד השני חיפש התרנגול אוכל ולא אבן יקרה, מה יעשה עם אבן יקרה? יתכן והכעס שלו על האבן היקרה הוא הביטוי לכסילותו המלאה. שמור על האבן טפםשון ותמשיך לחפש לך תולעת כסיל.
אך, אם התרנגול הוא סמל לאיבר המין הזכרי, והפתגם העממי על הגברים שהם חושבים רק באמצעות איבר מינם, ברור שלא יצליח להבין את חשיבות הכסף מול הסיפוק המיידי, ושיפוט העולם על פי היצר. [1]
בכל מקרה רציתי להביא שיר-משל של אותו ברכיה מספרו "משלי שועלים" [ מועתק מויקיפדיה
היה היה כלבלב נשכן,
רגע הוא שם ורגע כאן.
רבות חשב בעליו
כיצד אפשר לשמור עליו.

חשב, חשב, טיכס עצה,
ובסוף אכן מצא:
לצוארו יצמיד פעמון,
קולו יזהיר את ההמון.
עם השמע קול הצלצול,
יתרחקו בלי בלבול.

והכלב מאושר,
נובח לו עליז ושר.
בטוח הוא בכל מאודו,
כי הפעמון רק לכבודו.

כלב זקן הביט עליו,
ובמהרה קרא אליו:
"אל תשמח, אל תתגאה,
לא נאה ולא יאה.
הפעמון יפה, מרשים,
אך ממך מבריח אנשים.
נמשל:
מלשין קרוב לשלטון,
פרסם שמו בעתון
שוטה אם ישמח, יצחק,
הן ממנו שומרים מרחק
יש ופרסום דמוי הצלחה,
יגרם צרות ומבוכה.

פעמון גאון

- - - - -
[1] הרחבה מרתקת הדנה בתרנגול בשפה העברית מופיעה במאמרו של דר' רוביק רוזנטל: 

ד"ר רוביק רוזנטל / תהיה גבר, תקום עם התרנגולות - בלוג השפה העברית של מילון רב מלים, 26.6.2019, https://blog.ravmilim.co.il/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%A0%D7%92%D7%95%D7%9C/