מַה-תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים?
זָב עִמְקֵךְ הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה.
(ירמיה מ"ט, ד).
בְּעֵמֶק הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנָּה פֹּרַחַת,
נוֹתֶנֶת רֵיחַ טוֹב וּמְלֵאָה נַחַת,
בִּגְאוֹן קוֹמָתָהּ וּבִשְׁלַל צְבָעֶיהָ
כִּבְתוּלָה עוֹלָה מִן הָאָרֶץ מַרְאֶהָ.
– שׁוֹשַׁנִּים וּפְרָחִים הֲדַר עֲמָקֵינוּ
בִּהְיוֹתֵנוּ יוֹשְׁבִים עַל אַדְמָתֵנוּ,
עֵת אֵת וּמַחֲרֵשָׁה עוֹד לֹא זָנַחְנוּ
וּלְמֹאזְנֵי מִשְׁקָל יָדֵנוּ שָׁלַחְנוּ! –
בִּהְיוֹתֵנוּ יוֹשְׁבִים עַל אַדְמָתֵנוּ,
עֵת אֵת וּמַחֲרֵשָׁה עוֹד לֹא זָנַחְנוּ
וּלְמֹאזְנֵי מִשְׁקָל יָדֵנוּ שָׁלַחְנוּ! –
וּבְכַרְמֵי עֵין-גֶּדִי בִּמְחוֹלַת מַחֲנַיִם
תֵּצֵא בַּת יִשְׂרָאֵל יְפַת פַּעֲמַיִם;
בַּת עַמִּי-נָדִיב מַעֲדַנֹּת טוֹפֶפֶת
כְּשׁוֹשַׁנָּה חַיָּה לָעַיִן נִשְׁקֶפֶת.
וּצְעִיף הַצְּנִיעוּת עַל טֹהַר פָּנֶיהָ
תַּשְׁמִיעַ הוֹד קוֹלָהּ, תַּשְׁפִּיל עֵינֶיהָ:
"בָּחוּר, אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּיֹּפִי,
תֵּן עֵינְךָ בַּמִּשְׁפָּחָה אֵין בָּהּ דֹּפִי".
בִּשְׁתַּיִם אֵלֶּה הִתְפָּאֵר יִשְׂרָאֵל
עֵת נֵר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ עוֹד יָהֵל
וּבְלִבּוֹ הִתְנוֹסְסָה רוּחַ אֲבוֹתָיו:
בַּהֲדַר עֲמָקָיו וּצְנִיעוּת בְּנוֹתָיו.
פִּתְאֹם רוּחַ מַשְׁחִית, רוּחַ שִׁדָּפוֹן
נֵעוֹר מִבָּבֶל, בָּא מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן,
בִּמְקוֹם כָּל הַבִּרְכַּיִם כּוֹרְעוֹת לַבַּעַל
וּכְבוֹד הַנָּשִׁים עַל מִזְבְּחוֹתָיו יַעַל;
רוּחַ מַשְׁחִית זֶה, רוּחַ זִלְעָפוֹת
מִשֵּׂאתוֹ תּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלוֹת הַיָפוֹת,
עָבַר בַּשָּׁרוֹן וְחָלַף בִּיהוּדָה,
נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי בַּת-צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה.
וּבְצֵאת בַּת יִשְׂרָאֵל בַּשָּׂדֶה לָשׂוּחַ
פָּגַע בָּהּ פִּתְאֹם וַיִּתְקְפֶהָ הָרוחַ,
וּבְחֵיק הָעֵמֶק הִיא נָפְלָה כָּרָעָה,
בּוֹסְסָה שׁוֹשַׁנָּיו וּצְעִיפָהּ קָרָעָה.
מִנִּי אָז צְנִיעוּת בַּת יִשְׂרָאֵל חָדֵלָה
וּכְבוֹד אָבִיהָ לָאָרֶץ חִלֵּלָה,
גַּם מֵעֵמֶק הַשּׁוֹשַׁנִּים גָּלָה יְקָרוֹ
נָס לֵחוֹ, פָּג רֵיחוֹ, פָּנָה הֲדָרוֹ.
כולם יזכרו ליל"ג את "על קוצו של יוד" ולא יקראו את שאר שירתו. שלטעמי, קריאה ורלוונטית גם בימינו אנו. מלאת חכמה , אירוניה וכן, גם קיטש – מה יש?! צעירים יכולים לרוות ממנה נחת.
הקפיצה שעושה יל"ג מעמון אל "בת ישראל" מרשימה במיוחד. תיאורי טבע והרמוניה מלאים, מזכירים כמובן את ז'אנר האידיליה, שבה התמחה אחריו טשרניחובסקי וגם שמעוני. האידיליה או הפסטורליה שבמהותן מציגות עולם מושלם, אשר מתמוטט ונהרס אט אט. ברם, אך מסורת היא בשירה העברית מאז ימי הביניים ובתהליכי הדרשנות יהודית להתעלם פעמים רבות מההקשר שהפסוק מצוי בו, כדי לבסס אמירה כזו או אחרת.
כך השיר הזה, בן תשעת הבתים, והציטוט מירמיהו. חמישה בתים מוקדשים לצניעות של בת ישראל הקשורה ליפי העמקים, ליפי אור השמש וריקודי הצנועה מכולן. ארבעה בתים לרוח המשחית מהמזרח ומהצפון. מנערה טהורה הופכת בשל "הרוח הרעה" לאחת שבחיק העמק מתהוללת, צעיפה קרעה. והנה אף כאן ירמיהו א' 14 "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. "
תֵּצֵא בַּת יִשְׂרָאֵל יְפַת פַּעֲמַיִם;
בַּת עַמִּי-נָדִיב מַעֲדַנֹּת טוֹפֶפֶת
כְּשׁוֹשַׁנָּה חַיָּה לָעַיִן נִשְׁקֶפֶת.
וּצְעִיף הַצְּנִיעוּת עַל טֹהַר פָּנֶיהָ
תַּשְׁמִיעַ הוֹד קוֹלָהּ, תַּשְׁפִּיל עֵינֶיהָ:
"בָּחוּר, אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּיֹּפִי,
תֵּן עֵינְךָ בַּמִּשְׁפָּחָה אֵין בָּהּ דֹּפִי".
בִּשְׁתַּיִם אֵלֶּה הִתְפָּאֵר יִשְׂרָאֵל
עֵת נֵר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ עוֹד יָהֵל
וּבְלִבּוֹ הִתְנוֹסְסָה רוּחַ אֲבוֹתָיו:
בַּהֲדַר עֲמָקָיו וּצְנִיעוּת בְּנוֹתָיו.
פִּתְאֹם רוּחַ מַשְׁחִית, רוּחַ שִׁדָּפוֹן
נֵעוֹר מִבָּבֶל, בָּא מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן,
בִּמְקוֹם כָּל הַבִּרְכַּיִם כּוֹרְעוֹת לַבַּעַל
וּכְבוֹד הַנָּשִׁים עַל מִזְבְּחוֹתָיו יַעַל;
רוּחַ מַשְׁחִית זֶה, רוּחַ זִלְעָפוֹת
מִשֵּׂאתוֹ תּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלוֹת הַיָפוֹת,
עָבַר בַּשָּׁרוֹן וְחָלַף בִּיהוּדָה,
נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי בַּת-צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה.
וּבְצֵאת בַּת יִשְׂרָאֵל בַּשָּׂדֶה לָשׂוּחַ
פָּגַע בָּהּ פִּתְאֹם וַיִּתְקְפֶהָ הָרוחַ,
וּבְחֵיק הָעֵמֶק הִיא נָפְלָה כָּרָעָה,
בּוֹסְסָה שׁוֹשַׁנָּיו וּצְעִיפָהּ קָרָעָה.
מִנִּי אָז צְנִיעוּת בַּת יִשְׂרָאֵל חָדֵלָה
וּכְבוֹד אָבִיהָ לָאָרֶץ חִלֵּלָה,
גַּם מֵעֵמֶק הַשּׁוֹשַׁנִּים גָּלָה יְקָרוֹ
נָס לֵחוֹ, פָּג רֵיחוֹ, פָּנָה הֲדָרוֹ.
כולם יזכרו ליל"ג את "על קוצו של יוד" ולא יקראו את שאר שירתו. שלטעמי, קריאה ורלוונטית גם בימינו אנו. מלאת חכמה , אירוניה וכן, גם קיטש – מה יש?! צעירים יכולים לרוות ממנה נחת.
הקפיצה שעושה יל"ג מעמון אל "בת ישראל" מרשימה במיוחד. תיאורי טבע והרמוניה מלאים, מזכירים כמובן את ז'אנר האידיליה, שבה התמחה אחריו טשרניחובסקי וגם שמעוני. האידיליה או הפסטורליה שבמהותן מציגות עולם מושלם, אשר מתמוטט ונהרס אט אט. ברם, אך מסורת היא בשירה העברית מאז ימי הביניים ובתהליכי הדרשנות יהודית להתעלם פעמים רבות מההקשר שהפסוק מצוי בו, כדי לבסס אמירה כזו או אחרת.
כך השיר הזה, בן תשעת הבתים, והציטוט מירמיהו. חמישה בתים מוקדשים לצניעות של בת ישראל הקשורה ליפי העמקים, ליפי אור השמש וריקודי הצנועה מכולן. ארבעה בתים לרוח המשחית מהמזרח ומהצפון. מנערה טהורה הופכת בשל "הרוח הרעה" לאחת שבחיק העמק מתהוללת, צעיפה קרעה. והנה אף כאן ירמיהו א' 14 "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. "
לית מאן דפליג ששיר זה הוא בעצם מעין "חיקוי " של נבואת ירמיהו מפרק מ"ט, אפילו הבחירה בתיאורי הנוף השונים " לא רק ביציאת בבל צפות ועולות תמונות מחיי הצאן. גם בשיבת העם לארצו רואה הנביא את העדר השב אל נווהו )כשם שאת חורבן העם הוא רואה כתוצאה מתעיית צאן ישראל מנוהו אל הרים זרים(. נבואות-הנחמה הליריות ביותר משתפכות בתיאורי עם ישראל כ"צאן האובדות" אשר שבו אל מרעיתן ואל רועם האהובים )נ׳,יט(: ׳ְוׁשַב ְב ִּתי ֶאת ִי ְשָׂר ֵאל ֶאל ָנֵוהּו ְוָרָעה ַה ַּכְר ֶמל ְוַה ָּבָׁשן ּו ְבַהר ֶא ְפַרִים ְוַהִּג ְלָעד ִּת ְשַּׂבע ַנ ְפׁשו׳. מה נוגעת אל הלב התמונה הזאת של עם ישראל הרועה שוב בהריו הדשנים כרעות הצאן בנוהו, אך לא רק במשל ידבר ירמיהו. עיניו כלות לראות לא את עמו בלבד רועה בהריו, אלא את צאנם ובקרם ממש, אלה היצורים אשר הם חלק בלתי נפרד מחוויית חייו הוא וחיי העם.
(מתוך: נגה הראובני, אור חדש על ספר ירמיהו)
האם באמת רק שיר חיקוי לנבואות ירמיהו, שביאליק אחרי יל"ג הרחיב והעצים. מיהו או מיהם מטרת הזעם/הכעס של המשורר? מיהי בת ישראל או נציגי ישראל שבבל "רוח רעה" נכנסה בו?
ביומן של יל"ג מצאתי אזכור משנת 1891, על שליחת השיר לפרסום אצל רבניצקי :
יועש"ק, ח' טבת.
עם זאת, לאחר קריאה מרובה של ביקורות, הערות, מונוגרפיה שלמה, לא הצלחתי לגלות את תאריך פרסום השיר, השארתי שאילתא בספריה הלאומית. כשאקבל תאריך, אכתב כהערת תגובה המשך לטקסט.
- - - -
שלחתי שני מכתבים, אחד לרבניצקי עם השיר "הבת השובבה" והשני ל"הצפירה" עם המאמר "מרפא לשון". דבר יום ביומו, פרויקט בן יהודה
- - - -
יש מקום להתייחס לפרוזודיה של השיר: הבית בן ארבעה טורים, חריזה אחידה של אאגג ומשקל אחיד - חיבור של שני משקלים - אנפסט ואמפיברך בשיטה הטונית-סילאבית.
יודגש שהחריזה נושאת משמעות מובהקת, ועיקרהּ הדגשת רעיון העולה בתוך הבית בשיר. אבדן הצניעות המינית למען פריצות אלילית, פאגאנית. הטבע מלא ההוד הופך "גם מעמק שושנים גלה יקרו" [ בית 9 ] לדוגמה, בית אחרון: "גלה יקרו/פנה הדרו" אמנם אין זה החרוז הכי מומלץ, אבל הוא בונה בהצלחה רבה את צורת התקבולת הנרדפת, ומוסיף על הטור האחרון שבשיר שכולו אבדן. וזו הרי מהות השיר האפי, המושלם בצורותיו הפרוזודיות החופף את האידיליה - מתמונה מלאת שלמות, כמעט גן עדן אל ההרס והחורבן. לא בכדי תמונת גן העדן ופיתוי האשה, בת ישראל, על ידי הנחש נמצאת בתשתית התמטית של השיר . המעבר הוא משירה וריקודים של בת ישראל הצנועה , חגיגות ט"ו באב אל עבודת הבעל ופולחני המין המקובלים ב"במות".
מקור – פרויקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד
מקור – פרויקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד
פרשנות על פרק מט ירמיהו
דבריום ביומו, יומנו של יל"ג משנת תרנ"ב, פרוייקט בן יהודה
קריאה נוספת מומלצת
יל"ג, דבר יום ביומו, פרויקט בן יהודה
שמואל לב ציטרון - יל"ג, מונוגרפיה, פרויקט בן יהודה
הלל הלקין, היכן היא מולדת היהודים? 13.5.2016, אתר מידה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה